בן-עמי (חסין) אליעזר – יחזקאל

עריכה : שרגא לביא (שלמה), מראיינת : חנה ערמוני (שרה).

אליעזר נולד ב 1- ‏ בנובמבר 1923‏, בירושלים, כ"ב בחשון התרפ"ד. אביו דב בן-עמי למשפחת חסין, ואמו, רבקה, עלו מאוקראינה שברוסיה במאי . טרם עלותו ארצה למד אביו חקלאות בקפריסין, המשפחה התיישבה ברחובות, שם רכשה משק ופרדס. ילדותו של אליעזר עברה ברחובות ובתל- אביב, למד בבית-ספר יסודי" תל-נורדאו". בשנת1936 ‏, בית-ספר תיכון ריאלי, "מונטיפיורי בשנת 1939‏, ובטכניון בחיפה ב שנת1958 ‏, שם למד הנדסת מכונות ותעשייה, ברחובות היה אליעזר חבר ב"מכבי" ו"בית"ר" המקומיים, בסוף 1939 ‏ גוייס לאצ"ל, בשנת 1940 ‏פרש מאצ"ל, הצטרף ללח"י ושימש כאיש קשר וכמחסנאי, עבר השתלמות בנשק ובחבלה ,ברחובות ובכפר-סבא. ברפת הוריו הסתיר את בורחי לח"י (באותה רפת כעבור שנים, היה בית דפוס של המחתרת בבונקר תת-קרקעי),

‏בשנת1942 ‏ נכנס למחתרת מלאה ועסק בפיתוח אמל"ח (אמצעי לחימה) ובמבצעים, ב 8- באפריל 1943 ‏נאסר בעת פעולה ונשפט לשש שנות מאסר, בכלא בירושלים היה הרוח החיה במבצעי בריחה, התפרסם בהכנת שני "רימוני-התפוז" עבור משה ברזני ומאיר פיינשטין שפוצצו עצמם למוות כשלוש שעות לפני תלייתם, ב 8-‏ בפברואר 1948‏שוחרר, וחזר לפעילות עד גיוסו לצה"ל ב 31- ‏במאי 1948 ‏, אליעזר שירת בצה"ל עד ספטמבר 1969והשתחרר בדרגת סא"ל,

חברים מספרים

21 לחודש פברואר 1977. אנחנו יושבים בגבעתיים. יושב לפנינו אליעזר בן עמי ודרורה-יונה, רעיתו, שגם היא תספר לנו את קורותיה, איך התגייסת ללח"י ואיך הגעת לזה.

אליעזר: למעשה הפתיחה שלך לא הכי מדויקת. ללח"י לא התגייסו. לא היתה מסגרת צבאית כזאת. זכור לי שעוד בטרם סיימתי בית ספר תיכון, למדתי בבית ספר ריאלי מונטיפיורי בתל אביב, לשם נסעתי יום יום ממקום מגורי ברחובות. פעלתי כחבר במכבי רחובות, המדריך שלנו היה יצחק מקוב, מותיקי הבית"רים, ועוד שני חברים שלו, לא זכורים לי כרגע שמותיהם, גם הם היו מדריכים במכבי, לאט לאט הם גיבשו מסביבם תוך היכרות אישית קבוצת בחורים וצרפו אותם לאצ"ל. הפעולה התנהלה בהדרגה. לאחר שהתגבשנו עזבנו את מכבי רחובות, נכנסנו לגרעין שהוקם ברחובות, בית"ר רחובות. מתוך התנועה הזאת, הקבוצה של הבית"רים, התגיסנו לאט לאט לאצ"ל. זכור לי הטכס המרשים של קבלת חברות לאצ"ל. זה היה בבית אריזה בפרדס ברחובות, בסוף רחוב עזרא. היום זה נקרא רחוב ההגנה. הובילו אותי בלילה דרך הכניסה המיוחדת לפרדס, הכניסו אותי לתוך בית האריזה, ושם, עם פנס האירו עלי בפנים, סינוורו אותי, לא ראיתי מי שיושב שם, זו היתה מעין ועדת קבלה. שאלו אותי למה אני רוצה להצטרף לארגון ואם אני יודע שההצטרפות עלולה להיות מסוכנת, ומצריכה אימונים. אמרתי: "מקבל את כל הדרישות באהבה". המעניין הוא שהתרשמתי במיוחד מקולו של המפקד שם, שנתן את הטון, לא הכרתי אותו והוא היה בשבילי אלמוני עד שנאסרתי בכלא בירושלים. בכלא בירושלים ישב יהושע זטלר שאלתי אותו: "האם אתה היית זה שקבל אותי לאצ"ל ברחובות בשנת 1938". תגובתו היתה: "איך אתה זוכר, איך אתה יודע?". אמרתי לו: "הקול שלך הסגיר אותך". הוא מאד הופתע מהסיפור הזה. הוא היה המפקד של כל איזור הדרום מטעם הארגון, קראו לו גונדר דן, היה מופיע ברחובות רכוב על אופנוע. זכורים לי שמעון שייבה, יצחק צלליכין, היום נקרא יכין, ויודלה, שנהרג בזמן המאורעות, ועוד מספר בחורים.

ש: מי זה היה?

ת: אתם לא מכירים אותו. ועוד דבר פיקנטי שזכור לי מאותה ועדת קבלה. בקשתי פסק זמן מהשתתפות בפעולות, והוא השיב לי: "מה זה? אתה עכשיו מתקבל, וכבר רוצה חופש?". אמרתי: "תנו לי חופש עד שאגמור את הלימודים בגימנסיה. אחרי שאגמור את הלימודים, אהיה פעיל בכל השטחים. הוא השיב: "אנחנו נחשוב בדבר". וזו למעשה היתה ועדת הקבלה הרשמית. הפעילות שלי לאחר מכן התבטאה בזאת שעזרתי לאחי שהיה מחסנאי נשק של האצ"ל, עזרתי לו להסתיר את כלי הנשק בתנור, שהיה בנוי בחצר, בתנורים כאלה היו אופים לחם ודברים אחרים. בתוך התנור הסתרנו את הנשק. פרט לזאת כמעט שלא היתה לי כל פעילות, וכך הדבר נמשך עד פרוץ הפילוג.

עכשיו התחלנו להתארגן, יצאו לפעולות של לימוד טופוגרפיה, זה היה גם במסגרת בית"ר כביכול, אבל גם פעולות הדרכתיות של האצ"ל. והימים התקרבו לערב הפילוג והרגישו כבר פעילות, וכל מפקד התחיל למשוך אליו אנשים. המצב היה אז די מעורפל.

ש: איך היה נראה בעיניך הפילוג אז, מה אתה בתור חבר השורה ידעת?

ת: זכור לי שהיתה בעיה כזאת, כאשר מיפקדת האצ"ל נאסרה , הוחלט להפסיק כל פעילות כנגד הבריטים. פעולות של האצ"ל שהיו לאחר מכן בוצעו נגד הערבים. התקפת מכוניות תופת שהובלו לשווקים בחיפה, ביפו, היתה פעולה נגד תאי טלפון של הממשלה הבריטית בכל מיני מקומות . זכורה לי גם פעולה של תקיפת ערבים במבואות רחובות שלאחריו האנגלים הטילו קנס קיבוצי. הפעולה הזאת לא זכתה לאהדה בקרב תושבי המקום. אני זוכר, עליה השלום דודתי אמרה: "מה זה עושים פה, אנחנו צריכים לשלם כסף בשביל הפעולות של המשוגעים האלה?". אז ניסיתי להסביר לה שיורים על היהודים – היהודים צריכים לירות על הערבים. אחרי שהמיפקדה נאסרה, אמרו שעכשיו פורצת המלחמה, התקופה היא בשלהי שנת 1939, התקבלה החלטה שצריכים להפסיק את הפעולות כנגד הבריטים ולהתארגן בשקט.

מרבית המפקדים הלכו עם יאיר, כך לפחות נאמר לי, יותר מאוחר התברר שבתחילה היה זה נכון, אבל בהמשך הדרך נשברו , והשורות התדלדלו בצורה קשה. יאיר טען שזאת ההזדמנות ההיסטורית, ככה גם הוסבר לי, ואני זוכר, באותה תקופה, אמרתי שאני עוזב את האצ"ל. יש פילוגים, לא יודעים מה רוצים, ז'בוטינסקי אמר , ואני זוכר זאת, תמיד נפנפו עם המברק של נקמה לדוד, והכוונה היתה לדוד רזיאל, זאת אומרת שהוא יקבל את המרות, וכל אחד אחר שעוזב – סופו אבדון וכליון. מי שממרה את פיו של ז'בוטינסקי הוא מחוסל היסטורית. זאת אמר לנו מפקד בית"ר במקום, ומזכיר הסתדרות העובדים הלאומית.

ש: מה גרם לך לעזוב את האצ"ל?

ת: בנושא הזה של פילוג, הייתי מושפע מהחברים שלי שהצטרפו, הם היו הקרובים שעבדו עם דן, שמעון שייבה ויצחק צלליכין,

ש: אליהו?

ת: אליהו גלעדי, לקח אותי לשיחה. אמרתי לו: "תראה, אני למעשה רוצה להצטרף אל אנשי יאיר, אבל אני לא יודע מי זה פה ומי זה שם. התחילו מכות וחטיפות בין פלוגות בית"ר, גנבו נשק והיתה מהומה רבה.

ש: אנדרלמוסיה?

ת: אנדרלמוסיה נוראית. אמרתי לעצמי: "אני לא רוצה להיכנס לקלחת הזאת. אני עלול לצאת נפגע". הבנתי שבמחתרת, צריך לשמור על סודיות מוחלטת. על כן אמרתי לו: "בסדר, אני מוכן להצטרף, אבל אני לא רוצה שאף אחד ידע על כך . בקשתי מצאה חן בעיניו, וקבענו מספר פגישות, הסתובבנו שעות רבות בסימטאות של רחובות. לאחר שהוא שוכנע שאני בסדר, הובאתי בפני ועדת קבלה של אנשי יאיר, ויותר מאוחר נודע לי כי היה זה שלמה בן שלמה. אני זוכר אותו על פי הגובה שלו, קולו העבה, היה זה בבית קטן בכפר מרמורק, בפאתי שעריים, השכונה התימנית ברחובות. נפגשתי עם שמעון שייבה ועם יצחק צלליכין, ונוסף לחבורה הרכיבו גרעין של שלושה אנשים ואמרו, אתם תעבדו במסגרות של שלושה איש בלבד, כאשר אחד מהם היה בנימין כרמלי המנוח, בנו של מורה לתנ"ך ותיק וידוע, שנהרג לאחר מכן במלחמת 1948 כשהיה במשטרה צבאית בהתקפה על כפר ג'בה(?) בהרי הכרמל. יותר מאוחר גם אחיו השני , שאר ישוב כרמלי, כיום נמצא בארצות הברית, שהיגר לשם לפני הרבה שנים, גם הוא הצטרף ללח"י. נוסף שלישי לחבורה, היה זה בן ציון מילר, היום בן ציון טחן, שבסוף שרת כאלוף משנה בצה"ל, ולאחר מכן שימש בשגרירות באפריקה, התארגנו בחוליה והתחלנו להתאמן בפרדס של משפחת מילר. הם היו פרדסנים גדולים ובעלי רכוש רב, ובפרדס שלהם היו המחסנים של לח"י, גם הארכיון של לח"י שנתפס לאחר מכן על ידי ההגנה, כמו גם מספר כדים שהכילו נשק. הנשק שהיה מאוחסן שם בכדים כלל אקדחים מסוג נגנים פולנים. זוכר שבכד אחד היו שבעה נגנים, בכד שני היה הארכיון עם כרטסת, תמונות. אז לא הספקתי לדעת מה שיש, אבל הראו לי את זה, הראה לי את המחבוא, בן ציון מילר, כדי שיהיה לי ידע על הפריטים המאוחסנים שם, מאחר וזו היתה תקופה שאנשים נאסרו על ימין ועל שמאל.

עוד לפני כן, בפרדס הזה עברנו את האימונים, כשהמדריך שלי היה סיומקה, היום עורך דין שמעון זיו. הוא למעשה היה המדריך הראשון שלנו כאשר למדנו שם שמוש באקדחים, נשק קל, והרכבת רימונים מאולתרים בתוך צינורות, חלקי צנרת במופה עם פקקים הממולא בחומר נפץ, הפתיל להפעלה היה מבחוץ. התאמנו גם בזריקה, זכור לי מקרה אחד כמעט שנסתיים באסון. נזרק רימון לצורך אימונים, למזלי שכבתי מאחרי תלולית עפר והפקק של הצינור שלא היה סגור טוב נפל במקום שאני שכבתי. הרימון ניתלה על העץ, ולא נפל לארץ, היה זה מעין קוריוז קטן.

לאחר הקורסים האלה נשארתי ברחובות, ומפעם לפעם בא אלינו סיומקה שהיה גם איש קשר, כי מספרם של חברי המחתרת התדלדלו בחוץ. הוא בא מתל אביב לרחובות, מוסר פתק או מקבל דיווח על הנעשה, שומר על קשר, כי הבעיה העיקרית היתה שמירת קשר. אנשים איבדו קשר כתוצאה מזה שנאסרו או נפלו, וכך השורות התדלדלו, בכל אחד החזיקו ושמרו על קשר איתו עד כמה שאפשר היה.

בתקופה קצת יותר קשה התחילו להיאסר עוד יותר חברים, והקשר נעשה רופף יותר. היו פעולות מיוחדות שלא השתתפתי בהן, חוץ מההדרכות שוטפות ובקורסים. לאחר התקופה הזאת עזבתי את רחובות ויצאתי לעבוד במפעל לליטוש יהלומים בנתניה. שם שוב פעם התארגן צוות, גרתי בחדר עם יצחק רובינשטיין . משם נסענו לקורסים בכפר סבא. אני זוכר שנערך קורס של מספר ימים בכפר סבא, בפרדסים בבתי האריזה, כשהמדריך הראשי היה יהושע כהן, שעזר על ידו, מנחם שיף כאיש קשר, שהיה מביא לנו מזון. לאחר גמר הקורס חזרנו לנתניה.

ש: איזה ?

ת: רובינשטיין, ומי היה אתי עוד, כן. נדמה לי שגם שמעון לוקשין, אחד מהאחים לוקשין. גם אחיו של יהושע זטלר היה קשור בשלב מסוים בהשתתפות בקורסים האלה. אני זוכר שבוצעה שם הדגמה של הפעלת מטען, באמצעות שעון חשמלי או מגע חשמלי, שהסתיים כמעט באסון, יהושע כהן כמעט שנהרג. על פי ההדגמה היינו צריכים לחתוך עץ ברוש באמצעות חומר נפץ כאשר הפעלת המטען תבוצע על ידי שעון חשמלי, השעון גמר את הפעולה והמטען לא התפוצץ, הוא ניגש לטפל בתקלה ולראות מה קורה, הוא נגע בטעות באחד החוטים החשמליים, והמטען התפוצץ. למזלו הוא היה מצדו השני של העץ, המטען לא כיסה את כל ההיקף של העץ, וגרם לנזק בעור התוף שבאוזנו, אני חושב שסבל מכך במשך שנים רבות. המקרה הזה השאיר עלי רושם די קשה.

ש: חזרה לנתניה.

ת: חזרתי לנתניה וכעבור זמן לא רב נאלצנו לעזוב, כי היתה זו תקופה של חטיפות של אנשים שלנו.

ש: על ידי?

ת: על ידי הגנה, עינו את החטופים, ואחר כך הסגירו אותם לידי הבריטים. אחד החטופים היה אחיו של יהושע זטלר, אפרים, שנחטף, עונה וגילה את מה שהוא ידע. למזלי את שמי לא ידע, רק את הכינוי, והתיאור שהוא מסר 'עוד בחור אחד מרחובות', הוא ידע שאני מרחובות. הוא הסכים לגלות את כל הפרטים בתנאי שיתנו לו להתאבד. הם אמרו 'טוב'. נתנו לו אקדח, הכניסו לו כדור לקנה, אבל הוציאו את הנוקר. ואחרי שהוא סיפר הוא ניסה להתאבד, וכמובן שהכדור לא ירה. לאחר מכן הם עזבו אותו על כביש, והודיעו לתחנת משטרה ששוכב בחור על הכביש .

נודע שהוא הצליח להודיע לנו, שגילה וסיפר. מיד הודיעו לנו לעזוב את נתניה, כל האנשים צריכים לעזוב את המקום. אנחנו, איך להגיד, היינו כאלה פריירים, כי בעוד יומיים היינו אמורים לקבל תשלום עבור שכר עבודה. חשבנו לתומנו שלא נעזוב לפני שנקבל את התשלום מהעבודה ביהלומים. עד שיגיעו אלינו יש לנו מספיק זמן, אבל האנגלים היו יותר זריזים. הסתבר דבר מעניין מאד. אני עבדתי ביהלומים בבית חרושת של דנקנר, אחיו של עובד בן עמי, משה דנקנר, והמזכירה של בית החרושת היתה בת שלו, במפעל הזה עבדנו יצחק צלליכין, יצחק רובינשטיין ואני. אני ויצחק רובינשטיין גרנו בחדר אחד בשכונת מלכיאל בדרום נתניה אצל תימני. המשכנו לעבוד, מחר הוא יום תשלום שכר העבודה, והנה פתאום באה משטרה ושאלה מי זה פה יצחק רובינשטיין? אמרו להם ומיד אסרו אותו. הרגשתי שלא בטוב. היה זה בדיוק בהפסקת אוכל , ניגשים אלי חברים, אומרים לי 'שמע, אתה יודע שאסרו את החבר שלך?'. אצלי התהפכו המעיים, אמרתי שאם אסרו אין ביכולתי לעשות דבר בנדון. הם התחילו לחפש עוד אחד מרחובות, נגמרה ההפסקה והמשכנו לעבוד, השוטרים עוברים בין השולחנות ומחפשים עוד אחד מרחובות. היה זה יצחק צלליכין מרחובות, שהספיק להתחבא במחסן של בית החרושת בחצר, הוא היה קרוב משפחה של דנקנר, ולכן הודיעו לו על החיפושים אחריו והוא הלך להתחבא במחסן. הם לא מצאו, והמשיכו בחיפושים. אני הרי לא ידעתי שמחפשים אותו, חשבתי שמחפשים אותי. ישבתי, הורדתי קצת את השערות מהראש שיכסו את המצח, הם עברו לידי ולא קרה דבר, ירדה לי אבן מהלב, הם יצאו, ניגשתי למנהל עבודה, שמו דינר, יהודי מבלגיה אדם מבוגר, אמרתי לו – תשמע, אני מוכרח לרוץ לחדר היכן שאנחנו גרים, אני גר עם רובינשטיין, אולי נמצאים בדירה חפצים שאסור שיתפסו, אני רוצה לראות, לחפש.

הוא אישר את בקשתי, רוץ מהר לחדר. זה לא היה רחוק מהמפעל. רצתי לשם, היו לנו שני אקדחים. עטפתי אותם. הוצאתי אותם מהחדר, שמתי אותם מתחת לחתיכת עץ שמשמש קורה ליבוש כביסה, זה היה בין המפתן והכניסה לחדר, מסביב היה חול, ניקיתי את החדר כפי שיכולתי, וחזרתי למפעל לעבודה. ידעתי עכשיו שאין נשק בחדר. לאחר שחזרתי אמרתי למזכירה, תראי, מחפשים כנראה את איציק, היא משיבה ואומרת – הוא הסתתר במחסן. אמרתי לה – תראי, יעשו אצלו חיפוש בבית ברחובות, אני יודע שיש לו חפצים שלא כדאי שימצאו על ידי המשטרה, היא משיבה ואומרת – אתה צודק. אז מה לעשות? אמרתי – את יודעת מה, תני לי את הכסף היום במקום מחר, אני אסע לרחובות, אודיע למשפחה שיחפשו, שיסלקו דברים חשודים . סידרה לי פרוטקציה, נתנה לי את הכסף יום קודם, עטפתי לי את היד עם תחבושת כאילו שאני פצוע ולא יכול להמשיך לעבוד, רצתי מהר לחדר, לקחתי כמה דברים שרק יכולתי, והכנסתי אותם למזודה . בדרכי לרחובות אני אומר לעצמי, שאני מוכרח לפחות לדווח ולהודיע לממונים עלי מה קרה. בדרך החלטתי להיכנס לאחות אשתו של יהושע כהן, נחה, ששמה חיה, חברת לח"י גם היא, שעבדה בבית חרושת פרימן בנתניה, ואודיע לה שאסרו את איציק רובינשטיין, מחפשים את יכין צלליכין . עובר על יד החדר שלה, ורואה משהו מאד מוזר, סימנים של מכונית, מציץ דרך החלון, המיטה הפוכה, היא גרה עם עוד בחורה בחדר. ופתאום בעלת הבית יוצאת ואומרת לי – אדוני, מה אתה רוצה. אמרתי – אני מחפש את חיה. היא אומרת לי – אתה לא יודע מה קרה? היתה פה המשטרה, אסרו אותה, הפכו את הכל. אמרתי – "אוי, ברוך צו מיר" (משפט באידיש- איזה ביש מזל), המשטרה היתה כל כך זריזה, אותה כבר אסרו גם כן, כי את שמה אפרים זטלר גם כן מסר. היא היתה ברשימה.

בקיצור, רצתי בפיק ברכיים לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לרחובות.

ש: כל אלה שנאסרו היו החברים שלך, ואלה שחיפשו אותם היה כתוצאה מההלשנה של אפרים?

ת: נכון. כל מי שהיה לו קשר עם כפר סבא , כל השמות נמסרו להגנה כשהבחור נשבר בחקירה וסיפר פרטים על חברי לח"י, ההגנה מסרה מידע זה לאנגלים.

ש: ערכו אצלו בירורים למה הוא מסר את חבריו?

ת: היה סיפור מעניין, היות ואפרים היה אחיו של יהושע זטלר, שמעתי סיפור מיושבי מזרע. כאשר הוא בא למזרע החרימו אותו, לא דיברו אתו ולא אמרו לו דבר. אבל בחורים אחרים שבאו למזרע נשברו וסיפרו פרטים על חבריהם שהוצאו מהם פרטים תוך כדי עינויים. הוא בכה – למה לא מכים אותי? היה לו מוסר כליות. זה סיפור עצוב, אבל זאת עובדה.

ש: מה היה הלאה, מה עשית אחרי שחיפשת

ת: עליתי על אוטובוס ונסעתי. והיה עוד קוריוז. כשעליתי על האוטובוס היה נדמה לי שאותו בלש שעקב אחרינו בימים האחרונים, שגם הוא נכנס לאוטובוס. אמרתי לעצמי אוי, "א-ברוך", אני אבוד, יאסרו אותי בדרך, הוא רוצה לראות לאן אני מגיע. בקיצור הנסיעה הסתיימה ולא אסרו אותי. היו גם חיפושים בדרך. עצרו, בדקו, נתנו לעבור, אבל לא חיפשו בתיקים. כשהגעתי לתל אביב , עוד לפני שירדתי אמרתי – חבל שלא לקחתי את שני האקדחים. כאשר אני יורד מהאוטובוס ובא לקחת את המזוודה שלי, המזוודה שלי איננה, אך יש מזוודה אחרת במקום. מישהו החליף לי את המזוודה. אמרתי – או שזה טריק של המשטרה, כפי הנראה הבלש שעקב אחרי ראה שהשארתי מזוודה, לקח את שלי והשאיר לי מזוודה אחרת. לקחתי את המזוודה שנשארה, נכנסתי לתחנת אגד, זה היה על יד רחוב החשמל, איפה שהיום בתל אביב רחוב החשמל מקווה ישראל.

ש: ברזילי

ת: בשדרה, יש גן כזה. נכנסתי למשרד של אגד ואמרתי להם – תראו רבותי, מישהו כנראה החליף לי את המזוודה בטעות, אני רוצה להפקיד את זה, אולי הוא יחזיר את שלי. ידעתי כבר מה "הברוך", פתחנו את המזודה ואמרתי – אני רוצה לדעת מה שיש בה. פתחו בנוכחותי ורשמנו את הדברים , מצאנו שם תפילין. נרגעתי, זה כבר בסדר, אם יהודי עם תפילין, היה סידור ובן כל מיני חפצים, אני לא מתאר לעצמי שהחלפת המזודה בוצעה על ידי הבלש, אבל משהו דגדג לי ואמרתי לעצמי אני מזה מתרחק. נסעתי בלי מטען. באתי הביתה, סיפרתי את הכל לאחי, סמכתי עליו. לאחר כמה ימים החלטנו לנסוע לתל אביב לראות אולי החליפו את המזוודה. אמרתי לו – אתה יודע מה, חביבי, אתה תלך ותיקח את המזוודה, ואני אחכה לך בחוץ. קיצורו של דבר, הוא בא למשרד האבידות ואומרים לו – כן, היהודי שלקח בטעות החזיר את המזוודה שלך, ומי אתה? - אני אחיו. - אם אתה אחיו אנחנו מצטערים, אנחנו לא יכולים לתת לך. שיבוא בעל הדבר בעצמו, זה שהמזוודה שלו. הוא יצא מהחנות ואומר לי – הם לא רוצים לתת את המזוודה רק לך. אמרתי – או, פה קבור הכלב, הם רוצים אותי. מרוב חשדנות לא תיארתי לעצמי שזה הולך אצלם לפי הסדר והנוהל, בעל האבידה צריך לבוא לקחת בעצמו את האבידה. למזלנו איך שהוא יוצא מהמשרד הוא פוגש שוטר, רב טוראי, קורפורל שמכיר אותו אישית, הוא תפס אותו ואמר לו – שמע, בוא תגיד להם שהמזודה שייכת לאחי, אתה מכיר אותי. הוא נכנס אתו ונתנו לו את המזוודה.

ש: מה היה הלאה?

ת: בקיצור חזרנו הביתה, בזה נגמרה האפיזודה של נתניה. מה שהחסרתי באופן כרונולוגי, באותה תקופה שהיינו בנתניה זו היתה התקופה שיאיר נרצח, ואני זוכר שהפעילויות שעשינו היו הפצת כרוזים ובכל מיני מקומות איפה שרק יכולנו, נגד גיוס לצבא הבריטי, שם אני זוכר שפיתחתי את הפטנט הראשון שלי, איך מפזרים כרוזים באולם קולנוע מבלי להיתפס. בנתניה, בקולנוע ליד הים, על הגג היה סולם מבחוץ לבנין, סולם מברזל, ולמעלה על הגג היו פתחים לאיורור. עלה בדעתי רעיון לפזור כרוזים מגג בית הקולנוע, המצאתי פטנט כזה עם סיגריה בוערת, שאני עושה בה חור קטן מאד, משחיל חוט תפירה, וכשהאש מגיעה אל החוט, החוט נשרף. כשהחוט נשרף נפתח כמו מקל כביסה כזה הפוך שהוא מחזיק חבילה של כרוזים, ואז כל הכרוזים הנמצאים על הגג נופלים לתוך הקהל הנמצא באולם. לאחר מעשה אני יורד מהגג מבסוט, ולא מספיק להגיע לקרקע, שוטר בריטי עומד בחוץ. נפל לי הלב במכנסיים. הסתבר שהוא בסך הכל יצא להטיל מימיו.

ש: ואיך השפיע עליכם הרצח של יאיר?

ת: הרצח של יאיר,

ש: ולפני זה הרצח של הארבעה בדיזנגוף.

ת: מדהים. היתה אז שרשרת של פעולות לא מוצלחת.

ש: מה היה איתך?

ת: עכשיו, לאחר שחזרתי, הייתי במצב שכמעט שלא היה לי קשר עם אף אחד. ניסו לגייס אותי לפלמ"ח, כתושב רחובות.

ש: אתה איבדת את הקשר?

ת: היה לי קשר, אבל נשארתי ברחובות והתחלתי לעבוד כמחסנאי טכני בחיל האויר הבריטי שהיה ממוקם באחד הפרדסים ליד נס ציונה . ידעתי קצת אנגלית, כי הייתי בוגר בית ספר תיכון, ואנשי ההגנה עשו אז מאמצים, להקים פלוגות, יחידות הפלמ"ח. באתי לועדת קבלה שלהם, הם אמרו לבחורים שרצו להצטרף, שהם צריכים להיות מוכנים להיאסר. שוב פעם פחדתי מאותו סיפור שהיה לי בעבר, לא רציתי להיות גם בפלמ"ח וגם בלח"י. אמרתי להם – אני מפחד ממאסר, לא רוצה להתקבל לפלמ"ח. הם נדהמו לשמוע זאת. המשכתי לעבוד במקום הזה, ( דילגתי על סיפור איך שז'אק ברח מהרכבת ברמלה והגיע אלינו).

ש: זליג ז'אק?

ת: כן, אבל כדי להבין את ההקשר, אנחנו צריכים לחזור אחורה עם הזמנים. כאשר גרתי ברחובות ,פתאום אני רואה שזליג ז'אק מגיע, שאותו הכרתי באותן המסגרות של לח"י ברחובות.

ש: כמה זמן לפני מותו של זליג זה היה?

ת: זמן לא רב. זמן די קצר, בערך כשבועיים אני חושב. פתאום הוא הופיע, ומציג את עצמו, הוא ידע את הכתובת, כי היה לו קשר גם אל אחי. הוא מספר לי שהוא בזה הרגע ברח מהרכבת ברמלה, ובא ברגל מרמלה לרחובות. בהליכה דרך פרדסים זה לא רחוק, הוא הכיר את הדרך. אמרתי לו – חביבי, פה אתה לא יכול להיות, בוא מהר אל המשק שלנו. הכנסתי אותו לרפת אצלנו. ששם הדפיסו את החומר של לח"י. ולאחר מכן הכנסתי אותו למתבן, אמרתי לו – שב פה רגע. הבאתי לו אוכל וערכתי לו הכרה עם אחי, שלא הכיר אותו אישית, וכל זה בלי שאבי ידע על כך, חלילה. הייתי שותף סוד רק עם אחי. אמרתי לו, שאני לא יכולתי כבר להסתיר דברים, וכי אני ממשיך לפעול עם לח"י. הוא נשאר עם האצ"ל. זליג אומר לי – שמע, אני צריך להגיע לתל אביב.

ש: סליחה. אגב אתה יודע איך הוא ברח מהרכבת?

ת: כן, אני זוכר שהוא סיפר לי, שהכניסו אותו לרכבת,

ש: אסרו אותו?

ת: הוא נאסר קודם. ורצו להוביל אותו למזרע, לווה איתו שוטר בריטי, אבל הוא לא היה כבול ברגלים, כנראה שגם לא בידיים . הוא עלה מצד אחד, והשוטר לא הספיק לעלות, והוא ירד מהצד השני. יש מדרגות משני הצדדים ברכבת, פתח מול פתח, ומיד ברח. וככה הגיע ברגל לרחובות.

ש: אז הוא אמר לך שהוא רוצה להגיע לתל אביב.

ת: אמר לי שהוא רוצה להגיע לתל אביב, והוא צריך להתלבש בצורה כזאת שלא יכירו אותו. הוא נתן לי כתובת ושם של יהודי ברחובות, כרגע לא זוכר את שם המשפחה, אבל אני יודע בדיוק איפה. שלח אותי למקום שהיה לו חדר לפני שנאסר, תדבר בשמי ותבקש כובע ברט,(סוג של כובע) . הלכתי ליהודי הזה, יהודי נחמד מבוגר, אמרתי לו ששלח אותי זליג וביקש שתיתן לו כובע ברט. הוא שאל אותי איפה הוא, אני לא ראיתי אותו מזה זמן רב. אמרתי לו כי הוא נמצא אצלי והוא רוצה לנסוע, חסר לו כובע, וביקש שאביא לו כובע. הוא נתן לי, הוא לא ידע בדיוק מה, אבל התרשמתי שהוא יהודי שהבין דבר. חזרתי עם הכובע אל זליג, ליויתי אותו לאוטובוס, הוא נכנס לאוטובוס ונסע לתל אביב. לא עברו שבועיים עד ששמעתי את הבשורה המרה שארבעה חברי לח"י נורו בחדר ברחוב דיזנגוף 30 בתל אביב.

עכשיו אני חוזר בחזרה מבחינת לוח הזמנים. המשכתי לעבוד, במקום עבדתי ,קרוב לחצי שנה. תוך אותו זמן נמשך הקשר עם סיומקה . לאחר מכן הוא נאסר גם כן, בחיפה. ואז אני זוכר שבן ציון מילר, הזכרתי אותו קודם, אומר לי – תראה, כל החבר'ה נאסרו, אין עם מי לדבר. אנשי ההגנה ידעו עליו כנראה, על בן ציון, גם על אחיו אריה, שהיה תקופה מסוימת באצ"ל, אינני יודע אם בפילוג הוא עבר גם ללח"י או לא. התחילו ללחוץ עליו ואמרו לו – הבט, מלח"י כבר לא נשאר שום דבר. זה גיס חמישי, אסרו את כולם, הרגו חלק, למה לך להמשיך. והם ידעו שבפרדס שלהם נמצא חומר ונשק השייכים ללח"י. כפי הנראה הצליחו להשפיע עליו באיזו שהיא דרך שיגלה את המחבוא. אין לי הוכחות לכך, אבל לפי כל מה שאני יודע, שעל המקום הזה ידעו אנשים ספורים מאוד. מרביתם יושבים במזרע. זליג המנוח ידע על כך, סיומקה ידע על כך, בן ציון מילר ידע על כך. גם אני הוכנסתי בסוד המקום, במצב שנוצר נשארו רק חברי מחתרת לח"י בודדים. אפילו שמעון שייבה שהיה גם אצלנו וגם באצ"ל, לא ידעו על המקום המדויק של המחבוא הזה.

ש: וזה נתפס והועבר?

ת: זה נתפס ונמסר לידי ההגנה. בן ציון פתאום נעלם. התגייס לצבא הבריטי ועזב את הארץ.

ש: כלומר, אלה העובדות המרשיעות?

ת: כן. שוב פעם מבחינה כרונולוגית , לא מדויק. זה היה כשעבדתי ביהלומים בנתניה, כיוון שרצח יאיר היה צמוד לאותם ימים ספורים, הוא נרצח אחרי שארבעת חברי לח"י נרצחו בדיזנגוף 30, ואני זוכר שלפצועים (מדיזנגוף) הביאו את הגופה של יאיר, אמרו – הנה המפקד שלכם.

ש: לא הצלחתם אף פעם לגלות איפה נמצא החומר הזה?

ת: לא. אני לא הצלחתי לגלות. למעשה אני גם לא חקרתי בנושא, לא הרגשתי את עצמי כאחראי על הענין הזה, אבל אנשי אצ"ל ניסו להוציא ממני בכוח שאגלה להם איפה הנשק. הם ידעו מהסיפור הזה, כי שמעון כנראה סיפר להם שיש מחבוא של נשק בפרדס והוא לא יודע היכן נמצא. הם באו אלי, מספר פעמים לרחובות, אחרי שברחתי מנתניה, וניסו בכוח לקחת אותי.

ש: ולחקור?

ת: לחקור. אנשי אצ"ל.

ש: מי זה היה?

ת: בא מישהו מנתניה, לא זוכר את שמו, הם דפקו על התריסים ופעמיים אחי הניס אותם, לקח את האקדח, ואיים עליהם שאם הם לא ילכו הוא יורה בהם. כך הם הפסיקו. הוא לא יודע איפה זה. ולי הוא אומר אסור לנו להוציא את זה מרחובות. הוא היה "לוקל פטריוט". הוא אמר שאם יש פה נשק, אף אחד לא יקח אותו למקום אחר הוא ישאר ברחובות. מדי שבת הלכתי אתו לפרדס, לחפש כביכול את המחבוא, ותמיד הובלתי אותו למקומות אחרים . כולנו קבלנו יבלות בידיים מחיפושים, אך כמובן שלא מצאנו. הצטערתי לאחר מכן, חבל שלא הראיתי לו, כי לפחות זה היה נשאר, כי לאחר מכן באתי למחבוא, מצאתי אותו פתוח, ולא היה בו כלום.

ש: אנחנו מגיעים לבריחה של מיכאל.

ת: הסיפור היה כזה, פתאום ביום בהיר אחד ברחו שני חברי מחתרת ממחנה המעצר שבמזרע. ומי מגיע אלי לרחובות – אליהו גלעדי. הרי אותי הוא מכיר, הוא צרף אותי למחתרת. היתה עוד תקופה עם יהושע כהן, התקופה הקשה ביותר, היא למעשה תקופת הביניים עד שחברי לח"י ברחו ממזרע.

ש: ראית את יהושע בפרדסים?

ת: אחת לשבועיים נפגש אתו כשהמקשרת היתה נחה. זכור לי, הייתי נפגש אתו בגן הדסה, במקום שבו היה ממוקם גן החיות בתל אביב.

ש: כמו?

ת: אתמול דברתי שעתיים בפני תלמידים של בית ספר תיכון. הזכרתי את המקרה שקרה לי באחת הפגישות עם יהושע כהן.

שנינו קימים וממשיכים אומר לי יהושע כהן. כן ממשיכים אני משיב. וזה כל כך מצא חן בעיני. עם העיניים הלוהטות שלו הוא ממשיך ואומר – רק אתה ואני. אתה ממשיך? אמרתי שוב כן. אז מה איכפת לך אם אסרו את זה או אסרו את זה, מה זה עניינך?

ש: זה אופייני לו. ומה עוד?

ת: אני זוכר, בגמר הפגישה, זה היה בפרדס בגן הדסה בתל אביב, אני יכול לנחם אותך אמר לי. קיבלנו תגבורת, קרוב לעשרים בחורים ששרתו בצבא הפולני הצטרפו למחתרת. היה זה יוצא מן הכלל. יצאתי מעודד. אחת לשבועיים הייתי מקיים קשר כדי לא לאבד קשר. והנה פתאום מופיע אליהו גלעדי.

ש: מה הוא אמר? איך הוא נראה?

ת: הוא נראה רזה, מיד הכנסתי אותו לרפת, הוא שהה כמה ימים אצלנו, ואבי לא ידע על כך, הסתרנו זאת מפניו, זו היתה מחתרת בתוך מחתרת. כל פעם אמרנו לו עזוב, אל תלך לרפת. הרפת היתה במרחק של כמאה מטר או מאתיים מטר מהבית. אמרנו לאבא – אין לך מה ללכת, אנחנו כבר נאכיל את הפרות, עבדת עם התרנגולות, אתה תישאר פה בבית, תישאר עם הביזנס.

ש: אתה בטוח שאביך לא ידע, מפני שמאוחר יותר הוא עזר.

ת: בשלב יותר מאוחר, אחרי שברחתי, עזבתי את הבית, בקיצור, נודע לו, הוא כבר הרגיש, הוא כפי הנראה ידע.

ש: מה דיבר אתך גלעדי?

ת: כשהוא שהה אצלנו במשך מספר ימים, ברפת, באתי אליו ושוחחנו במשך שעות . הוא אומר לי – שמע, אליעזר, אנחנו עכשיו מארגנים את הכל מחדש, אני רוצה שאתה תעבור למחתרת ותפעל בה במשרה מלאה. ואכן כעבור מספר ימים אחרי שהוא נסע לתל אביב קבלתי הוראה לעזוב את הבית ולהיכנס למחתרת בפעילות מלאה.

ש: ממנו?

ת: כן. אחי כבר ראה שפה מתחמם העסק. גם היו סיפורים עם מכונת הדפסה גסטטנר באמצע, נסעתי על אופניים עם מכונת השיכפול, מנס ציונה, הסתרתי אותה שוב פעם אצלנו ברפת. ואז אחי אומר לי הרי הבטחת שתפסיק להחביא חפצים ברפת.

ש: רצית לספר על אליהו גלעדי.

ת: רגע, סיפרתי לכם את הענין עם גסטטנר, בזה סטיתי מהסיפור. הפגישות עם אליהו גלעדי לגבי הדפסת כרוזים לא התרחשה אחרי הבריחה שלו, זה התרחש בטרם שנאסר. בזמן שהוא קיבל אותי ללח"י, שוחחתי אתו הרבה. ובין השאר דשנו בבעיה שעמדה אז על הפרק, איך אנחנו יוצאים לרחוב עם כרוזים נגד גיוס לצבא הבריטי. ברחוב כבר הכריזו עלינו כגיס חמישי. זכורה לי גם תופעה שאחת הבנות של רחובות, בלהה בלומין, היתה גם כן קשורה ללח"י, יצאתי איתה להדביק כרוזים . אגב, היא נישאה לאנגלי ונמצאת באנגליה. זה גם כן היה כנראה איזה שהוא משבר אצלה. והיא אומרת לי – איך זה שאנחנו מפיקים כרוזים נגד גיוס לצבא הבריטי. הרעיון לא נתפש מפני שנושא זה היה חדשני, חלק גדול של הישוב היה בעד להתגייס, והיו הצהרות בעד הגיוס של מנהיגי הישוב וגיוסים של ממון, שהעמידו את הנושא כצו השעה, ואילו אנחנו יצאנו עם כרוזים ששללו את הגיוס. אנשים לא הבינו, לא יכלו לקלוט את זה, והנושא הפך להיות לתעמולה של כל העיתונים נגדנו , והדביקו לנו את הסטיגמה של אנשי גיס חמישי.

לאחר שאליהו היה אצלי במשך מספר ימים הוא הודיע לי שבקרוב אקבל הודעה להצטרף למחתרת בפעילות מלאה, הוא רצה באנשים נאמנים, לכן אמרתי לך עוד בתחילת השיחה שלנו, שאני הייתי מנאמניו, ואכן הוא הציע לי לעבור ולשרת את המחתרת במשרה מלאה.

ש: איך אתה התרשמת מאליהו גלעדי?

ת: תראי, עלי הוא עשה רושם כביר, כלוחם מחתרת אמיץ. זכורות לי פעולות ההדרכה שעברתי על ידו, השימוש בנשק באותו חדר בשכונת מרמורק, העמדה הזאת שבה התאמנו, על הבעת רצח בעינים של לוחם מחתרת, כל הטכניקה של לוחם מחתרת על בריקדות, כפי שהסתמן כך מקריאה בספרות של מהפיכות במקומות אחרים. הוא נראה טיפוס אמיץ מאד, נועז, היה לו גם כושר שכנוע, היה מדבר בפאתוס וקצת עם תנועות ידיים, היה רחב גרם, טיפוס מאד מעניין, מאד מרשים. לאחר מכן כל מה שקרה , התחלתי להבין ולקשר בין הדברים, אבל השיחות איתו היו מאד מעניינות, מאד מרשימות. הוא התבטא באופן שניתן היה להבין שהוא נחוש בדעתו שחייבים לעשות הכל, שאין שום מעצור שיעמוד בפני הגשמת המטרה, וכל האמצעים כשרים. כעבור מספר ימים ,קיבלתי הודעה להצטרף למחתרת במשרה מלאה. ארזתי בגדים כמה שרק יכולתי, הכנסתי אותם למזוודה, את המזוודה הוצאתי דרך החלון של בית השימוש לחצר, לבשתי את החליפה שלי, חליפה ירוקה, ויצאתי מהבית . אבי שואל אותי - לאן אתה הולך? אמרתי – יש איזה מסיבה של חברים ואני הולך למסיבה ולכן לבשתי את החליפה. יצאתי מפתח הבית, רצתי מסביב, לקחתי את המזוודה ונסעתי לתל אביב. קבעו לי פגישה, והחדר הראשון שקבלתי לגור בו היה ברחוב פלורנטין, איפה שפעם שכנה תנובה, למעלה על הגג, גר גם הג'ינג'י .

ש: זינגר?

ת: את שם המשפחה אני לא יודע, ג'ינג'י, כך קראנו לו. לחדר הזה, לפגישה הגיע אליהו גלעדי , שאומר לי – אני שמח שבאת. התחלתי לעסוק בנושא הטכני, פיתוח ,שבו היתי בקי. הנושאים שאז עמדו על הפרק היו פעולות אקספרופריאציה, שוד של עורות, שהיה להם מחיר טוב בשוק, פרוות, בדים, יותר מאוחר היו דברים אחרים. בתקופה זו השתתפתי בשתי פריצות לבית חרושת או מחסן עורות. אני זוכר את הפעולה הזו היטב, העברנו את המוצרים על אופניים ( אופנים עם שלושה גלגלים כאשר מלפנים יש משטח עבור סחורה), כל אחד העמיס עורות, אפילו מתחת לבגדים, עד כמה שרק היה אפשר.

ש: בכיכר המושבות?

ת: זו חנות אחת, נכון, ופעולה אחרת כללה שתי חנויות עם עורות, ובפעולה השלישית עם הפרוות נתפשתי.

שעות וימים הלכתי אתו. הוא היה במעמד של בלתי ליגלי, גידל זקן, היתה לו הופעה כמו של רב, כל הזמן סיפר לי על תכניות גרנדיוזיות שלו, איך אנחנו נעשה פעולות, נרכוש נשק, נצא למרחב, הוא נטע בי בטחון מסויים שהדברים הולכים ומתגשמים. באותה תקופה נפגשתי גם פעמיים עם מיכאל (שמיר), שוחחנו גם כן תוך כדי הליכה ברחוב . הוא שאל אותי כל מיני דברים. דברנו על תכניות פעולה של חבלה, אבל המקורות היו מאד דלים. התחלתי להתמחות בנושא החבלה, הפכתי להיות מומחה, עברתי קורס אצל סיומקה, קורס אצל יהושע כהן. תפישה טכנית היתה לי, ולכן לאט לאט הפעלתי גם את הרעיונות שלי. אני זוכר, שבניתי את רימוני ההפחדה הראשונים של לח"י, בתוך קופסת גפרורים. הקופסה הכילה רבע אצבע ג'לניט עם נפץ שהתקנתי לו פתיל באורך של כארבעה סנטימטר, נפץ חתוך עם ראש שפשוף, את כל ראשי השפשוף עשה אז הכימאי שלנו.

ש: הישיש?

ת: הישיש, צבי פרונין, הוא עשה את זה בסודי סודות שאיש לא ידע את התהליך. הפיתוח היה מקצועי, כל אחד היה מומחה בשטח שלו, שררה קונספירציה שלמה. קבלתי את הפתילים, הרכבתי את הרימונים, אחר כך עשיתי מין שבשבת כזאת. במקום שעון על היד היתה רצועת גומי על היד שעליו מודבקים שלוש חתיכות של ניר מקופסת גפרורים על חתיכת קרטון , כאשר הבריטים יבואו לאסור אותך יפעילו את הרימון על ידי שפשוף בניר הגפרורים המותקן על היד ו"הרימון" מתפוצץ וגורם להמולה שמאפשרת להמלט.

ש: של מי היתה התכנית?

ת: תכנית כלל ארצית של אליהו גלעדי, , שכללה גיוס טוטלי של כל אנשי לח"י, כל מי שרק יכול היה. באותו לילה נדמה לי שהיו קרוב לחמישים איש של לח"י הקשורים באותה פעולה, אני חושב שלא היו יותר אנשים בלח"י.

ש: ספר הכל על הפעולה. מה היה התכנון שלה?

ת: התכנון שלה היה מפורט לפרטי פרטים. הוא היה כל כך קפדן ומסודר. התפעלתי מכך. הכל הוא העלה על הנייר, פרוט של לוח זמנים עם דיוק של שניות. בשניה זאת ובדקה זאת זה עושה זה וזה עולה לשם, ואלה באים פה, ואלה הולכים לשם. לבצוע הפעולה רכזו את מיטב האנשים.

ש: איפה היתה הפעולה אמורה להתבצע?

ת: הפעולה היתה צריכה להתבצע בחיפה בשדרות במושבה הגרמנית, באחד הבניינים הדו-קומתיים, בקומה השניה, היתה מצויה קופה ובה היו מרכזים את הכסף שלוקחים אותו יום קודם מהבנק, ולמחרת בבוקר רכב צבאי היה מוביל את הכספים למחנות הצבא לשלם לפועלים האזרחיים שעבדו במחנות. על פי המידע שהיה בידנו, היו אמורים להיות שם סכומי כסף מאד גדולים . בקיצור, על הכסף הזה שמרו שומרים סנגלים, דוברי צרפתית. ארגנו את הפעולה במסגרת צבאית מושלמת. דוד בלאו היה צריך להביא רכב בריטי גנוב ממגרש חניה צבאי. במסגרת אותה פעולה שהיתה מתוכננת לפרטי פרטים, התבססה על כך: שני חברי מחתרת מחופשים כאנשי משטרה צבאית צריכים לבוא לאותו בנין, להשתלט על השומרים הסנגלים, ומיד לאחר שהם משתלטים באה תגבורת שמנסה לפצח את הקופה או להוריד את הקופה למטה.

ש: הכוונה היתה לכספת הכבדה?

ת: כספת שהכילה הרבה כסף, כאשר ממול לבנין ימצא חיפוי, אני הייתי המחפה עם ושינגטון, עם תת מקלע ווש פיני . הייתי צריך לדרוך את התת מקלע כמו אקדח, כדור כדור, הרכב הצבאי שאותו היה צריך להביא דוד בלאו , מהחניון הצבאי הבריטי, עליו היו צריכים להעמיס את הקופה, ואותה להוביל למקום ששם יפרצו אותה, אם לא היו מצליחים לפתוח אותה במקום. את הכסף היו צריכים להעביר במכונית לדרורה, רעייתי, והיא אשר היתה צריכה לשמור על הכסף. עכשיו, כדי שכל הפעולה הזאת תוכל ללבוש עור וגידים, היתה סדרה ממושכת של עיקובים, תצפיות ורכש, החרמות של בגדים. מרבית המשתתפים היו לבושים כחיילים. אני הייתי לבוש בבגדי חייל. נראיתי כמו אני לא יודע מה, אבל אלה הבגדים שהצליחו להביא עבורי, כשהלכתי למקום המפגש והריכוז, ראיתי בדרך שני שוטרים צבאיים, ברחתי והסתתרתי באחת הסימטאות, פחד מוות תקף אותי. בסוף הסתבר - ששני השוטרים הצבאיים היו בחורים שלנו, מזל וצפוני, שהלכו עם הסרטים ועם האקדח התלוי, הם צעדו בדיוק כמו אם.פי. (משטרה צבאית בריטית), צעד אחר צעד. חשבתי לעצמי אם כך מתחיל הערב, יהיה פה "ברוֹך" (אסון באידיש) גדול.

בגן הסמוך היה מקום הריכוז של הכח שלנו, ושם היינו צריכים להמתין, על לפי לוח הזמנים שנקבע עד שתתקבל תשובה שדוד בלאו הצליח לבוא עם רכב צבאי. אם אין רכב צבאי אי אפשר יהיה לבצע את הפעולה. מבחינת מועד בצוע הפעולה, היה זה בסמוך ליום הירצחו של יאיר, כך הסבירו לנו לאחר מכן. ועל כן יש כוננות גבוהה בצבא הבריטי, ולכן דוד בלאו לא יכול היה לחדור לאותו מגרש חניה ולגנוב רכב צבאי.

ש: רגע אחד. אם זה היה בתכנון של אליהו גלעדי, ואליהו ברח אחרי רצח יאיר?

ת: לא. זה היה ביום השנה להרצחו.

ש: אה, יום השנה לרצח.

ת: זאת היתה התשובה שאנחנו קבלנו. חיכינו לסימן להתחלת הפעולה, אך האות לא ניתן.

ש: כמה זמן חיכיתם?

ת: דרורה: דחו כבר כמה פעמים.

אליעזר : אנחנו חיכינו אני חושב לפחות שלוש שעות.

דרורה: מדי פעם דחו את מועד בצוע הפעולה, קבעו יום חדש ושוב דחו.

ת: הפעולה הזאת נקבעה לתאריך מסוים וזה נדחה. אנשים באו ממקומות שונים, ראית פתאום כל כך הרבה אנשי לח"י, הופתעתי. באו מתל אביב ומנתניה ומחיפה .

ש: עכשיו תגיד לי, מדוע הפעולה נדחתה בכל פעם, למה היא לא בוצעה?

ת: אינני יודע את הסיבה המדויקת, כנראה בגלל שהרכב לא הגיע, ואם אין רכב אין מה להתחיל. פוזרנו והפעולה בוטלה.

דרורה: איפה שכולם התרכזו לקראת הפעולה , היה זה בגן ציבורי בהדר למעלה, שם התרכזו כולם, שם התלבשו והתפשטו.

ש: גן בנימין?

דרורה: אני לא זוכרת את שם הגן, זוכרת שהיה במקום גבוה למעלה, משם רואים את כל העיר למטה. ירדנו הרבה מדרגות, כל אחד קיבל קטע, הופיעו כחיילים. קיבלתי הודעה שהפעולה מתבצעת. זאת אומרת, אני כבר באתי לבושה, עם השמלה והיה לי הכל בתיק הקטן שנשאתי איתי, ידעתי היכן המונית מחכה, הייתי צריכה להגיע בסיבוב שם למעלה בהדר, ושם המונית תחכה עם אליהו גלעדי. אני מחכה לאות שסרב להגיע.

ש: חיכית עם שמלת חופה?

ת: לא שמלת חופה, הייתה זו שמלה שאני לובשת לארוע מיוחד, יפה, כחולה, לבן עם כחול. שמלה חגיגית. אליהו אמר לי היכן אנחנו נסתיר את הכספים שנחרים.

ש: את ההינומה?

ת: כן. הוא אומר ככה - או שאני אסתיר את זה בתוך הגוף

ש: את הכסף?

ת: את הכסף. על הגוף מתחת לשמלה, או בתוך המונית מתחת לספסל. חיכינו וחיכינו ולאחר עבור זמן רב, הודיע לנו שהפעולה מתבטלת. למה, מדוע, לא ידעתי בדיוק. משום מה כשהודיעו לנו שהפעולה התבטלה, אני לא יודעת למה, אבל היתה לי הרגשה יותר קלה. האמת, אני לא יודעת לומר לך, אך היה לי כבד מדי.

ש: מפני שזו היתה פעולת שוד או מפני שלא האמנת שהביצועים יצליחו?

ת: לא. פחדתי שהפעולה תהיה קשה. עמדתי הרבה שעות בתצפיות. ידעתי בדיוק איך שזה צריך להתבצע, אמנם לא הבינותי הרבה, אבל הפעולה נראתה לי כמשהו מאוד קשה לבצוע.

אליעזר: זאת היתה פעולה יותר מדי מורכבת. היא בכלל לא התאימה למציאות והידע והארגון והכושר של האנשים באותה תקופה, כי דבר אחד היה קשור בשני. התכנית תוכננה בצורה יוצאת מן הכלל, אבל אם משהו היה מתפנצ'ר כל המבצע היה מתפרק.

ש: ומה אחרי זה? אנחנו מגיעים עכשיו לפעולה שנתפשת בה, לא?

ת: לאחר שהפעולה הזאת לא יצאה אל הפועל, אגב לפעולה הזאת אני הכינותי את הדגם השני שלי, הרימונים המפורסמים של לח"י שנועדו להפחדה, שהיו בנויים מקופסת פח של חלב מתוק, מלאה רסיסים, ובתוך אותם הרסיסים עוד קופסת פח קטנה שבתוכה חומר נפץ, כאשר ההפעלה של הרימונים האלה היתה שוב פעם על ידי שפשוף, אותו פתיל עם ראש שפשוף שהוכן על ידי צבי, וראש שפשוף, שוב פעם מקופסת גפרורים, נמצא במכסה בצורה קפיצית. סרט שהיה מושך אותו פח קפיצי והיה גורם לחיכוך ושפשוף של הראש ומפעיל את הרימון. אני זוכר שקיבלתי כאב ראש כשהרכבתי את הרימונים האלה בחדר קטן בין ההדר ובין הכרמל בחיפה, באיזו עליית גג קטנטונת. שם הרכבתי קרוב לארבעים רימונים כאלה לאותה פעולה, ורוב האנשים היו צריכים לקבל רימונים כאלו. להרכיב את הרימונים האלה יצאה משלחת למיזבלה של מקווה ישראל לאסוף קופסאות של חלב ממותק. אז היו באופנה חלב ממותק מרוכז. הפעולה הזאת לא יצאה לפועל, אמנם היתה מתוכננת כראוי, אבל האיחור של הגעת הרכב גרמה לכך שאליהו החליט לבטל את הפעולה כי בלי הרכב הצבאי אי אפשר לבצע את הפעולה. הנימוק היה שזה יום כוננות, בגלל יום הזכרון ליאיר, והיו פטרולים וכולי , זה היה הנימוק שאנחנו קיבלנו. אם זו היתה אמת או לא אני לא יודע. רוב האנשים, חזרו כמובן למקומם. אני המשכתי בפעילות מלאה במחתרת, המשכנו בפעולות רכש יותר קטנות, לא נועזות כאלה.

ש: בתל אביב?

ת: בתל אביב וגם במקומות אחרים.

ש: תראה, אני רוצה לשאול אותך משהו. אני שומעת כאן על כל מיני תכניות של רכש ושוד, הרוב היו בביצוע ובתכנון של אליהו גלעדי?

ת: פחות או יותר.

ש: עכשיו, אתה מכיר איזה שהם תכניות של אליהו גלעדי שהוא עשה ביחס למלחמה באנגלים, איזה שהן פעולות קרביות?

ת: אז אנחנו לא עשינו שום פעולה.

ש: אני יודע מדוע, ההחלטה היתה שהמשטרה לא תדע שאנחנו קיימים.

ת: המחתרת התנהלה בפעילות מלאה.

ש: ולכן הוחלט שבמשך תקופה די ארוכה לא תהיינה פעולות ואפילו לא יהיו כרוזים, עד שנתחשל ואז נצא לפעולות.

ש: אבל הפעולות, להשגת כספים האלה?

ת: היתה התארגנות שקטה, חיפשנו מקורות כספיים שיאפשרו לנו להתבסס, קנו גם נשק, קשרו קשרים עם אנשים שהיו בצבא הבריטי, הבריחו נשק ארצה מכל מיני מקורות, גוייסו כספים, כמה שרק יכלו. אבל המצב היה כזה שהמחתרת התקיימה מתקציב דל מאוד, מי שעבד, נתן את כל כספו לקופת המחתרת, אנשים מכרו את הבגדים, את התכשיטים, כל דבר בעל ערך אישי נמכר, על מנת לקיים את הצרכים הבסיסיים.

ש: ובכן, הפעולה הזאת שבה אתה נעצרת?

ת: הפעולה שבה אני נאסרתי היתה פעולת רכש של החרמת פרוות ברחוב גרוזנברג בתל אביב, בערך מול קולנוע אופיר, כאשר הייתי צריך לייצר את מפתח הגנבים שיפתח את החנות, ובשורת תצפיות שאשתי לעתיד הצטרפה אלי.

לצורך אותה פעולה היה צורך להעביר את הסחורה במשאית גנובה, האמת היא שגם מחתרות אחרות נוהגות אותו דבר. אוהדים של המחתרת שברשותם היה כלי רכב היו מעמידים את הכלי רכב שלהם לרשות המחתרת בצורה כזאת שאם יתפשו האנשים עם כלי הרכב, או אם תהיה איזה שהיא תקלה, הם לא יודעים מזה, הם הודיעו למשטרה שהרכב שלהם נגנב.

אחד האוהדים שלנו שהיתה לו משאית, באו איתו לידי הסכם שהוא ישאיר את המשאית פתוחה כמובן ללא מפתחות, המשאית היתה ליד כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב, שם פעל בית חרושת לסיליקט. באחד הרחובות הסמוכים לבית החרושת לסיליקט השאירו את המשאית.

ש: זה מרחק די גדול

ת: עברתי קורס נהיגה על חשבון המחתרת. הייתי הנהג הראשון בלח"י שלמד קורס נהיגה על חשבון המחתרת. קבלתי בסך הכל ארבעה שעורי נהיגה וזה הספיק, המורה אמר לי - אתה כבר יכול לנהוג משאית .

ש: מה קרה?

ת: בקיצור, באתי, חיברתי חוטים, סגרתי את המעגל החשמלי והתנעתי את המכונית, נהגתי עם המכונית עד איזור של רחוב גרוזנברג. בעודי ממתין לאות שאבוא להעמיס את הסחורה. פתאום מודיעים לי – החבר'ה שהיו אמורים לפרוץ לחנות,שהם מפחדים לפתוח את החנות, כי מהמנעול מבצבץ לו חוט חשמלי, והם חושבים שזה פעמון אזעקה. "יחזקאל, אתה מוכרח לבוא". (הכינוי שלי היה יחזקאל). "אתה מוכרח לבוא לראות מה הולך שם". עזבתי את המכונית, רצתי לחנות, בדקתי את הענין וראיתי שמדובר בסך הכל בחוט חשמלי, המשמש להארקה, ואין לזה כל קשר עם האזעקה. ניתקתי את החוט כדי שהמצפון שלהם יהיה יותר רגוע. הם אומרים לי – אם אתה כבר פה, אתה שכפלת את המפתח, אז תפתח כבר גם את המנעול. פתחתי את המנעול ולאחר מכן רצתי בחזרה אל המכונית.

ש: זה די רחוק, בגרוזנברג?

ת: לא, לא בגרוזנברג. זה סיפור איך היא הגיעה לגרוזנברג. דחפנו כולם את המשאית.

ש: מה היה?

ת: חזרתי בחזרה ומחכה לאות, והנה באה ההודעה שהכל מוכן, תבוא עם המשאית לאסוף את הסחורה.

ש: איך הם הודיעו לך, היה מישהו שרץ הלוך וחזור?

ת: כן. היו בסביבה המון אנשים. היתה זו פעולה שאליהו גלעדי ארגן, עם לוח זמנים, עם כוחות ומשימות. הוא מבחינה זו פעל בסדר. ומודיעים לי לבוא ולאסוף את הסחורה המוחרמת. אני מנסה להתניע את האוטו, לא דובים ולא יער, לא יכול להתניע. הנהג המנוסה לא יכול להתניע בלי סוויטש, בלי כלום. אני מיד מודיע לאיש שעמד בחוץ, שאני לא יכול להתניע את האוטו. הוא רץ מיד, והודיע לאליהו גלעדי. הוא היה נגיש הסתובב בסביבה ושואל – מה הענינים? ואני אומר לו – אני לא יכול להתניע את האוטו. הוא תיכף קרא לכמה בחורים שהתחילו לדחוף את האוטו. אני מנסה שוב להתניע, המכונית לא מותנעת. דוחפים ודוחפים מאות מטרים. עברתי את כל רחוב גרוזנברג, נכנסתי בסוף לסימטה מקבילה לגרוזנברג, ושם נשארתי תקוע עם האוטו. אנשל שפילמן שהיה לידי, היה בעל תושיה התייעץ עם מישהו ואחר מכן החליטו להחרים עגלות(אופניים בעלי תלת אופן) משכונת כרם התימנים, שהיתה לא רחוק ממקום הארוע, היו אלה עגלות שסבלים משתמשים בהן להובלת משאות, פלטפורמה עם ידית ארוכה (הגה), החרימו כמה עגלות ועם העגלות הלכו אל החנות, העמיסו את הפרוות על העגלות והסתלקו מהמקום .

ש: מי היה בפעולה הזאת?

ת: מי לא היה?

ש: שמות?

ת: שמות לא זוכר. יותר טוב שאני לא זוכר. אתי על יד האוטו היה אנשל שפילמן.

ש: אז מה היה עם האוטו, חזרת?

ת: חזרתי אל האוטו לנסות אולי אני אצליח לתקן, אתי בא אנשל. עוד אני מתעסק עם האוטו, בא שוטר ואומר לנו רבותי, תגשו אתי למשטרה. שהיתה ברחוב השחר. החלטנו שלא רצוי שנגש למשטרה וברחנו. אנשל רץ לכיוון כרם התימנים, אני רצתי לכיוון משטרת השחר, לרחוב גרוזנברג. רצתי יותר לאט מאנשל, כי אצלי היה אקדח גדול

ש: מאוזר?

ת: שוטר רץ אחרי, הוציא אלה, נתן לי מכה על הכתף, אני תפסתי את האלה, נפלתי קצת, קמתי, הוא נפל גם כן. עברתי דרך גן גרוזנברג, יצאתי לרחוב נחלת בנימין. איך שיצאתי השוטר הצליח פחות או יותר להתקרב אלי והתחיל לצעוק - תיפסו אותו, תיפסו אותו. ואז תפסו אותי שני יהודים, השוטר הגיע והחזיק בי גם הוא. באותו רגע בדיוק הגיע מרחוב גרוזנברג פינת נחלת בנימין בחור אחר וצועק – עזבו אותו.

ש: מי זה היה הבחור הזה?

ת: לא, פה אני לא אומר שמות, מי שהיה הוא יודע.

דרורה: הבחור הזה ביקש פעם לא להזכיר את שמו.

אליעזר: אני לא מזכיר את שמו.

אליעזר: הם לא עזבו אותי. הוא מיד ירה שתי יריות. עם נגן, כתוצאה משתי היריות אדם אחד נהרג והשוטר נפצע קשה. שמו של השוטר שמחה לור. זה שנהרג היה מפקד הגנה מחדרה. לכן אולי תבינו למה אני לא מספר שמות. חוק ההתישנות.

ש: והיורה ברח?

ת: היורה בא מכיוון גרוזנברג אל נחלת בנימין פנימה, הוא ירה והמשיך לרוץ לכיוון שדרות רוטשילד. ראיתי שהוא רץ לשם, אני רצתי בכיוון ההפוך, ועדיין האקדח אצלי בכיס.

ש: הוא היה טעון?

ת: היתה לו מחסנית, ומחסנית רזרבה בכיס. כל מחסנית במאוזר מכילה עשרים כדור. רצתי והתמונה שהיתה לנגד עיני היא ששלושה אנשים שוכבים, אחד הרוג, אחד פצוע והשלישי פצוע מהנפילה, קמתי וברחתי. השעה היתה שמונה, היתה תנועה, וחלק מהאנשים שהיו בסביבה התחילו לצעוק - ערבי הרג שלושה יהודים. תיפסו אותו. ראיתי שאני לא יכול להמשיך לרוץ במצב שנוצר, הוצאתי את האקדח. הם אמרו – אל תפחדו, אין לו כדורים. המשכתי לרוץ ובמנוסתי עברתי דרך כרם התימנים. קיצורו של דבר התחילו לזרוק עלי אבנים, לבנים, בנס לא נפגעתי. נעצרתי, יריתי באויר כדור. הם ראו שיש לאקדח כדורים. שוב פעם ברחו. וכך המשכתי לרוץ בערך עד רחוב גאולה או יונה הנביא, בסביבת רחוב הירקון.

ש: וכל הזמן רצו אחריך?

ת: כל הזמן רצו אחרי. המשטרה כבר לאט לאט התחילה לסגור בצמתים, פינות רחוב, נוצרה המולה, בקיצור במנוסתי שברתי איזה פשפש . במצבים שכאלה יש לו לאדם כוחות על אנושיים. עברתי לרחוב יונה הנביא, ורואה שוב פעם שוטרים, רצתי בחזרה, כשיצאתי בחזרה נתן עלי קפיצה איזה תימני קטן רזה, ושנינו נפלנו. ברגע שהפיל אותי ארצה, מיד התאסף קהל רב שהתחילו להכות אותי. אם נשארתי בחיים זה רק הודות לשוטרים, שלא נתנו לעשות בי לינץ'. הם כל הזמן חשבו שאני ערבי. קיצורו של דבר תפסו אותי, הכניסו אותי לתוך אוטובוס, דרך הדלת האמצעית, השכיבו אותי לרצפת האוטובוס, דרכו עלי עם נעלים על הידיים, וכך נסענו למשטרת השחר. במשטרת השחר הכניסו אותי לתא המעצר, דם נזל לי מכל המקומות, עשו אצלי חיפוש, ומצאו עוד מחסנית עם כדורים. ואז קבלתי עוד פעם מכות - אתה רצית להרוג עוד אנשים. אני לא יכולתי לענות בכלל. אני מוכרח לספר, שגנבו לי עט נובע, ושעון יד. עד היום חורה לאליהו גלעדי, שלקחו לי את שעון היד, כי הוא נתן לי את שעון היד שלו שתהיה ברשותי למשמרת, את השעון הזה הוא קיבל מגרטי, נדמה לי, ממזרע, כשהוא ברח.

ש:דרורה: נכון. כל הזמן לאחר מכן, כשנפגשנו הזכיר את ענין השעון

ת: לא איכפת היה לו שאסרו אותי. השעון, השעון. הוא דיבר כמה פעמים. והעט נובע עם ציפורן זהב קיבלתי מדודי.

ש: מה היה בשחר?

ת: במשטרת השחר, ישבתי. בכל כמה רגעים נכנס קצין, הסתכל עלי ופלט 'איט איז א קרימינל טייפ, קרימינל טייפ'.

ש: בן כמה אתה היית?

ת: בקושי תשע עשרה.

ש: חקרו אותך?

ת: חקרו אותי, ועוד איך חקרו.

ש: מי חקר אותך?

ת: יהודים בעיקר.

ש: באלימות?

ת: קצת מכות, לא נורא, לא נורא.

ש: אמרת שאתה במחתרת?

ת: לא, אמרתי שאני גנב. גנבתי אוטו, רציתי לפרק אותו, למכור בתור חלקי חילוף. ואחר כך באו אלי בטריקים - אנחנו יודעים שאתה לא אשם, חבר שלך הרג, אבל אם לא תודה יאשימו אותך ברצח, יתלו אותך בגלל זה. בשביל מה אתה צריך את זה. בטח יש לך חברה בחוץ, זה היה אגב נכון, ומשפחה. היתה לי תעודת זיהוי לגלית, ומשם הגיעו למשפחה.

ש: על הפרוות הם לא ידעו שגנבת?

ת: לא ידעו שהיה קשר ביני ובין הפרוות בכלל. פתאום חיפשו אצלי עוד פעם ומצאו את קופסת הגפרורים הזאת, רימון הפחדה. הם פתחו את הקופסה ואמרו - מצאנו אצלו חשיש. עם כל הכאבים וההכרה המעורפלת התחלתי לחייך, איזה מטומטמים, תפסו אצלי חשיש הם אומרים, כי לג'לניט יש לו ריח מסוים, ומי שלא מבין

עשוי לחשוב שזה חשיש.

ש: הם לא קשרו אותך עם המחתרת בכלל?

ת: בכלל לא. אז איפה ישנת הם שאלו אותי? אמרתי - ישנתי במקלט בשדרות רוטשילד. אתה רוצה לספר לי שאתה ישנת שם? כן, אין לי דירה, עזבתי את הבית. אז סיפרתי להם סיפור, שמישהו שכר אותי להיות נהג, וסיפורים שלמים. אחר כך השלמתי את הסיפור ובניתי אותו בהדרכתו של עורך דין קריצ'מן, שהוא נשכר להגן עלי. התקשרו עם אבי מהמחתרת, המליצו עליו. את הכספים עבור עורך הדין אבי שילם. אגב, הוא נאלץ לשם כך למכור את הפרדס שלו כדי לממן את הוצאות המשפט, עורכי הדין אמרו שצריך לשלם שוחד לקצינים, לכן, מכר עשרים דונם פרדס ברחובות.

הסיפור היה שהם העמידו אותי לדין בבית דין לפשעים חמורים לפי סעיף 214, שנקרא קונסטרקטינג מרדר - רצח. כל הזמן שיחקתי את המשחק שאני גנב. קיבלתי פתק ממיכאל שקריצ'מן הביא לי אותו, שבו הוא אומר לי - תעשה כל מאמץ כדי לא לגלות שום קשר למחתרת. שוב פעם יהודים נרצחים על ידי מחתרת תופעות שכאלה לא מתקבלים טוב בציבור. היה מסדר זיהוי, השוטר הפצוע שמחה ... (?) נפגע בשלפוחית השתן, זיהה אותי, שם עלי את היד והתעלף. אני זוכר את הסצינה הזאת בזמן הזיהוי.

ש: כמה קיבלת?

ת: היתה אפיזודה נוספת. הביאו אותי לבית המעצר ביפו במגרש השעון, ישבתי שם שבוע, כלאו אותי בצינוק מבודד, לא רציתי לאכול, לא רציתי לישון, לא יכולתי לישון, הצלעות כאבו לי מהמכות ממש נורא. ושם נכנסתי למצב שהכרזתי ואמרתי – אני גנב ולא יודע משום דבר. היתה חקירה מוקדמת והחליטו להעביר את המשפט שלי לבית דין לפשעים חמורים, לפי מצב הענינים אין להחזיק אדם עד ההמתנה למשפט, בבית מעצר, ועל כן העבירו אותי לכלא המרכזי בירושלים.

נסענו ברכבת לבית כלא מרכזי בירושלים, ושם התחילה פרשה, שאני מצטער עליה עד היום, אבל מצד שני אי אפשר לדעת שום דבר. רציתי להמשיך לשחק את המשחק שאני גנב, לא מכיר אף אחד מהמחתרת, בבית הכלא בירושלים ישבו יהושע זטלר, יהושע כהן, ניצ'קו הבולגרי, יהושע בקר, שיקה, משה סבוראי, עזרא תבואה, מיכלה בן יוסף, כל הותיקים של לח"י שנעצרו בכל מיני פעולות, בהחזקת נשק, שוד וכו'.

ש: תסלח לי, באיזה שלב היה שישבת בבית סוהר ביפו דומני שצפוני נכנס ורצה להוציא אותך, האם זה היה לפני זה או אחרי?

ת: זה היה אחרי שישבתי בירושלים וחזרתי בחזרה להמתין למשפט בתל אביב, נגיע גם לסיפור הזה.

ש: כן. אתה הגעת לירושלים. על מה אתה מצטער שקרה בירושלים

ת: אני מצטער כשהגעתי לירושלים, הכניסו אותי לנוזרה(?) ופתאום אני רואה שמביאים אוכל מהמטבח היהודי, ניגש אלי ניצ'קו, שהוצב כטבח במטבח היהודי. את ניצ'קו אני הכרתי, הכרתי מרחובות, כשהלכתי אתו להכיר לו את אחד השוטרים, בלש שאחר כך נדפק, מוסיוב.

הוא בא אלי, נותן לי אוכל, אומר לי - נו, טוב, אנחנו שמחים שאתה אתנו, לא שמחים שבאת. אמרתי לו - תראה, תעזוב אותי, אני לא מכיר אף אחד, לא יודעים עלי שאני קשור למחתרת. אז הוא אומר לי - תראה, פה בבית סוהר אף אחד לא יודע ולא רואה שום דבר. פה אתה יכול להיות אתנו. אני אמרתי – לא. אני לא רוצה. החזקתי מעמד יום אחד עד שבסוף הם שיכנעו אותי. היה יותר נוח. אך הדבר היה בעוכרי לאחר מכן, אספר לכם בהמשך איך זה נתגלה.

כעבור יומיים כבר כולם ידעו שאני איש לח"י, נכנסתי אליהם, אכלתי איתם, וכך המתנתי למשפט. המשפט נערך כעבור עשרה חדשים.