‏ ‏ילין-מור (פרידמן) נתן – "גרא"

עריכה לדמותו של ילין מור נתן: נחמיה בן- תור  (ארזיה )
עריכה של הראיון : שרגא לביא (שלמה)

נולד  ביום 28.6.1913‏ בעיר גרודנו, אז עיר פלך רוסית, שרוב תושביה היו יהודים. אביו שמואל, היה בנאי אומן והיה מנגן על קלרינט כתחביב. בהיותו בן שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ואביו גויס לצבא הרוסי. האב לא שב מן המלחמה. האם, חנה, שנשארה ללא אמצעי קיום עם שלושת ילדיה, עברה אל בית הוריה, בעיירה ליפסק, בה התגוררו 14 ‏משפחות יהודיות בלבד. המקום היה לזירת קרב בין שלטון לשלטון ונראה כי מאבקי הכוח וזוועות המלחמה הטביעו את חותמם בנפשו של הנער. כבר בילדותו התגלה בן הצימאון להשכלה ולדעת. בן ארבע וחצי התחיל ללמוד עברית. מורו היה מן המשכילים הליטאיים, ומלבד תלמוד לימד אותו גם עברית , תנ"ך וחשבון. בהיותו בן שבע, קיבלה המשפחה את בשורת מותו של האב. בליפסק סיים חמש כיתות בבית-הספר העממי. כדי להמשיך את לימודיו שב לגרודנו, בעוד אמו ואחותו נשארו בבית-סבא. העיר גרודנו היתה עיר בעלת מסורת יהודית מפוארת, בה התגוררו למדנים ומשכילים רבים ובה התנהלו מוסדות חינוך ותנועות אידיאולוגיות רבות, שכללו את התנועות הציוניות, הדתיות והקומוניסטיות.
בגרודנו, התקבל נתן לגימנסיה של רשת החינוך העברית "תרבות". כאן רכש את השכלתו היסודית בתרבות היהודית והעברית. כאן התפתחה בו גם האהבה לכתיבה ולדפוס .

‏שתי תופעות השפיעו עליו באותה תקופה : האחת, האוירה הארצישראלית, ששררה בגימנסיה העברית. תנועות הנוער הציוניות התארגנו, ורוב תלמידי הגימנסיה הצטרפו אליהן. ההשפעה השנייה באה מן הספרות הפולנית, הרומנטית, ספרות המאבק ההירואי, שירתם של מיצ'קביץ וסלובאצקי, הרומנים של סינקביץ. שתי ההשפעות האלה הובילו אותו בגיל 13 ‏ אל שורות בית"ר. בשנת 1932 ‏סייס את הגימנסיה והוצע לו להיות מבקר סניפי בית"ר בכל רחבי פולין.

‏בקיץ  1937 ‏חל מפנה גורלי בחייו : חברו, אברהם סטאווסקי, מנאשמי משפט ארלוזורוב  הפגיש אותו עם אברהם שטרן-יאיר, שפעל באותה עת בפולין בהקמת "התאים הלאומיים " של האצ"ל. יאיר הצליח לשכנע את נתן להצטרף לארגון, לאחר שהסביר לו, כי בארץ
ישראל קם כוח עברי, תנועת שחרור עברית לאומית אשר תילחם לכיבוש השלטון בארץ מידי האנגלים המונעים מהעם היהודי את הקמת המדינה העברית. לשם השגת מטרה זו יש להכין רבבות של נוער יהודי, לאמנם בנשק, ולהביא אותם לארץ-ישראל – הסביר יאיר.
על פגישה זו כתב נתן בספרו "שנות בטרם", כי בהיפרדו מיאיר הרגיש וידע, כי שוב אין הוא אותו אדם שהיה לפני הפגישה. בפגישה התחייב להקדיש את חייו, מכאן ואילך. למען מלחמת החרות העברית בארץ-ישראל. מיד עם הגיעו ארצה, נפגש נתן עם יאיר והצטרף עם אשתו ללח"י, כשהוא נוטל את שם הכנוי "גרא" ואילו פרידה בחרה בשם הכינוי "אפרת". תחילה מינה אותו יאיר לעוזרו הקרוב, לימים, הוטלה עליו עריכת העיתון הפנימי "במחתרת", ועד מהרה הפך אחד מאנשי סודו של יאיר  ומהחברים המרכזיים של התניעה.  

פרידה ילין מור מספרת על נתן

נתן נולד ביום 8.6.13 .אביו גויס לצבא במלחמת העולם הראשונה ואז הוא בן שנתיים, נלקח בשבי וחי בברית המועצות.
אמו היתה עגונה. נתן לא הכיר את אביו שמת ברוסיה. הסבא היה בעל חנות ושדות בליפסק. בגיל 10 עבר נתן לגרודנו והחל ללמוד בגימנסיה. שם הכיר את אחיה של פרידה שהיה  בשומר הצעיר ואילו נתן היה בבית"ר. למרות זאת התידדו.  שמו היה מורן  (חלק משמו של ילין-מור המתוקן).  

לנתן היה אח מבוגר בשם משה, שנפטר במקסיקו ואחות שנשארה בפולין. המשפחה- הסבא שהיה איש מסורתי למדן בגרודנו.  נתן פרנס עצמו ממתן שיעורים, גר אצל קרובים. בגימנסיה הצטיין כאחד התלמידים הטובים. בוורשה מילא תפקיד של קצין נציבות בית"ר.

פרידה הכירה אותו בביתם גם כאשר המשפחה עברה לביאליסטוק. אמא שלה מאוד העריכה אותו. פרידה נשלחה ללמוד בוורשה לפי עצתו של נתן ושם התחתנו אחר כך.

פרידה נעצרה, נתן נסע לסוריה לעבוד. אז העמדתי את הדירה לרשות המחתרת, המשטרה הגיע לבית, תפסו את הארנק שלי בו נמצאה הכתובת של נתן בסוריה וכך הוא נעצר.

איתי נעצרה פוצי זטלר, הייתי חודש ימים בקישלה ביפו שם נפגשתי פעם עם נתן לכמה דקות אח"כ הועברתי לבית לחם ושם ישבתי כמעט 5 שנים.

פעם בשבועיים היתה לי הרשות לקבל ולכתוב מכתבים. התכתבתי עם נתן באופן קבוע הוא היה שולח לי מדי פעם מהכספים שחסך, סיגריות, סרדינים, דברי קוסמטיקה. היתה צנזורה, הוא כתב בסגנון מאופק. תיאר במכתביו את החיים במחנה. היינו מאוד קרובים. היה פותח במכתבו אלי "יקירתי" הוא היה כותב באופן כללי. הבנות בבית לחם בקשו ממני תמיד לקרוא את קטעי המכתבים שסיפרו על המחנה.

הנושאים עליהם כתב: המצב במחנה, על האנשים, שירים ששרו, על ספרים שקרא על אירועים. פעם  סיפר אליעזר זורבין כי אצל נתן היו שתי חבילות ספרים: אחת ערמה גדולה שלא קרא והשניה ערימה הקטנה. לאחר זמן קצר הערימות התחלפו, הוא קרא מהר מאוד. עיתונים קרא את כולם, והיה לו זכרון מצוין, יכול היה לומר באיזה עיתון ובאיזה עמוד ובאיזה שורה קרא מתי שהיה משפט מסוים. נתן היה פתוח אבל לא משתפך בסגנונו גם לא באופן אינטימי. אני כתבתי אליו והודתו לו על המסמך שהעביר אלי  ועניתי לו בסגנון תמציתי על השאלות ששאל אותי. ישבו איתי: נעמה אורנשטיין, רות עמיקם, פוצי, גולי, כרמלה, טובה סבוראי ושתי בנות מאצ"ל.

במכתב האחרון, לפני הבריחה,שהגיע אלי הרבה זמן אחרי הבריחה. המכתב נתפס ע"י ה C.I.D שלמדו אותו על בוריו.

בו תיאורו את המסיבה שהיתה, על שמואלקה קפלן ומשפחתו הנתונים בקשיים, על שיר "את חכי לי ואחזור" כולו, מתחילתו ועד סופו, הרמז היה על הבריחה מלטרון שנודע לי באותו יום על ידי בחורה שחזרה מבית החולים וסיפרה שברחו מלטרון.   וילקינס וקטלינג היו במשרד בית הסוהר, וילקינס לא ראה את נעמי שהיתה שם במקרה, ושאל את קטלינג אם שמע על מה שקרה בלטרון. מזה הבנו שהבריחה בוצעה.    הבנות שאלו אותי אם אני חושבת שנתן ברח. אמרתי שאני בטוחה.                        

במשך כל החודשים של ההכנות לבריחה לא הרגשנו במכתביו שעומדים לברוח. ביום השלושה במאי,  שזה היה יום מיוחד  בשבילנו, קבלתי גלויה ליום זה בשם קצין שנתן כתב. יתכן שבמכתבו האחרון רצה לתאר את ההכנות לבריחה ביום המריבה.

פעם, כתב נתן מכתב לראובן ילין ובו נאמר שמקומו של צעיר יהודי בזמננו הוא במחתרת או בבית הסוהר או  בבית הקברות. הוא הראה את המסמך למישהו וזה הראה למלשין של האצ"ל שישב שם וזה העביר את המכתב לידי הבולשת ואז נתן נקרא לחקירה. שם הוא היה מליץ יושר שלי כי שאל מדוע מחזיקים את אשתי ואז גם קראו לי לחקירה. כל זמן שהותי בבית הסהר, לא היה לי כסף.

נתן ילין מור מספר על קורות חייו – מראיין יהודה קווה מקול ישראל

 

שאלה.  היכן היית בזמן הפילוג?

תשובה. בזמן הפילוג הייתי פליט בווילנה כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה.

ש.    באיזה שנה הגעת לארץ?

ת.    הגעתי לארץ ביום 8.1.1941. המילה הראשונה ששמעתי מפי שוטר, מאלה שבאו לקבל את פנינו הייתה (בלאדיג'ו) היא אמנם לא הייתה מכוונת אליי, אך הייתה מכוונת למישהו אחר וזה הרתיח אותי.

ש.    היית חבר בית"ר, רביזיוניסט?

ת.    הייתי חבר בית"ר מנעוריי, מגיל 12, אחר כך עברתי לוורשה ולימים התמניתי לקצין . כמובן שהייתי גם שייך למפלגה הרביזיוניסטית.

ש.    כשהגעת לארץ הצדקת את הפילוג באצ"ל ומה שעשה יאיר?

ת .   צער היה לי שהדבר קרה, אבל אין ספק שמבחינה פוליטית הצדקתי את יאיר. מכל מקום אני בשום אופן לא הסכמתי עם שביתת הנשק במלחמה בבריטים, שהוכרזה באצ"ל ימים אחדים לאחר פרוץ מלחמת העולם.

ש.    מדוע לא הסכמת?

ת.    מפני שאני הייתי בטוח ששביתת נשק ללא מאבק, ללא מלחמה במרות השלטונית הבריטית, תוציא אותנו מהמלחמה בידיים ריקות. ועל כן אנחנו לא נפסיק להלחם בבריטים בארץ .חוץ מזה גם מצבם של היהודים בחו"ל היה קשה. אבל היה ברור שאם לא ננצל את המשבר ההיסטורי העולמי אנחנו נצא מהמשבר הזה בשן ועין.

ש.    לא נרתעת מכך שאתם בעצם נלחמים בבריטניה שלוחמת בגרמניה?

ת.    לא, לא נרתעתי מפני זה, יאיר הסביר אז  שלעם היהודי יש לו אויב ויש לו צורר וכל ההיסטוריה שלו, צורר היהודים הוא זה אשר מתנכל לדמוגרפיה של היהודים ובזמנו היה זה המן. האויב הלאומי כיום הוא זה אשר כובש את מולדתנו מחריב אותה, או שלא נותן להם לחזור למולדתו ולקיים בה את חירותו, וזוהי בריטניה. ובעינינו, מבחינה אובייקטיבית גרמניה ובריטניה היו שני צדדים של אותה מטבע כלפי העם העברי. מבחינה אובייקטיבית הם מילאו את אותו התפקיד עד כדי כך שבריטניה לא נתנה לנו את החופש, את החרות והיא הפריעה לנו להשתקע במולדתנו  ובין השאר אפשרה אפילו לגרמניה הנאצית לפגוע באותם יהודים שיכלו להינצל. ועובדה היא שבתחילת המלחמה התחיל זרם חזק למדיי של יהודים שחיפשו ומצאו כל קליפת אגוז, כל ספינה רעועה והיו מוכנים לעלות ארצה להגיע למולדתם, אבל בהגיעם לחופי המולדת הם נאסרו או גורשו ע"י הבריטים, ומה שקרה לאוניה סטרומה ידוע למדיי.

ש.    באותו פרק זמן עד לחורף 1942 הייתם שונים מהאחרים. הרגשתם אז בראשית המלחמה שאתם שונים מהאחרים שאתם בעצם מבודדים מאוד בלי גוף בעמדתכם?

ת.    בהחלט, הרגשנו את עצמנו מבודדים והרגשנו שגורלו של העם וגורלה של הארץ תלויים בנו והוא בידינו בלבד.

ש.    האם נכון לומר שהתקופה הראשונה עד לרצח יאיר הניחה בעצם את היסודות ללח"י?

ת.    בהחלט, היא הניחה את היסודות, אולי אפשר לומר שהיא הניחה את היסוד לרוח של לח"י. היינו מבודדים ואף על פי שזה היה לפרק זמן קצר, זה היה כמו סיר לחץ. מכל העברים לחצו עלינו. מצד אחד השלטון הבריטי ומהצד האחר הציבור העברי \ הישוב העברי שהיה רובו ככולו נגדנו והרגשנו שאנחנו צריכים לעמוד ולהילחם נגד כוחות העולם. ההחלטה הנחרצת היתה להילחם ויהי מה. אין ספק שבתקופה הזאת יאיר הנחה את עצמו מבחינה פוליטית והניח את היסודות לאלה שבאו אחריו.

ש.    כיצד קרה שהעקרונות המנחים הללו ניתנו אחר כך לפירושים שונים?

ת.    לאחר מותו ואפילו לפני מותו, לא  היו החומר החינוכי של לח"י. ויתכן מאוד שאילו חי היה יאיר, לח"י לובש יותר צורה אידיאולוגית מאשר זה שהיה אחר כך. אנחנו, אחרי מותו של יאיר, על סמך הבסיס של מלחמה נגד השלטון הזר ניסינו להשיב על השאלות האקטואליות שהתעוררו במשך השנים.

ש.    מה היו העקרונות המנחים שהנחו אותך בפעולה שלך בעבודה שלך בלח"י בפיקוד שלך על לח"י?

ת.    הכלל הפוליטי הראשון היה מלחמת תמיד בשלטון הזר בלי הפסקה. כמובן יכולה להיות הפסקה, אבל לא שהשלטון יקבע מתי נפסיק, אלא שאנחנו בעצמנו, בהתאם למצב נחליט, ולא מתוך קנוניה עם השלטון, שביתת נשק וכן שום מו"מ איתו עד הסתלקותו. כמובן הבסיס, המטרה שלשמה לחמנו נגד השלטון הזר, הייתה חרות המולדת , חרות העם במולדתו.

ש.    בספר שלך אתה מדגיש דברים מפיו של יאיר, אין לנו ארגון צבאי אלא תנועה מהפכנית.

ת.    זאת הייתה השקפתו של יאיר וכך נהגנו עד הסוף.  האצ"ל, אף על פי שהיו שם מגמות להיות גוף מופרד אשר יקבע בעצמו את גורלו והתפתחותו ,למרות זאת רוב אנשי האצ"ל ראו את עצמם כזרוע מבצעת של ההסתדרות הרביזיוניסטית. גיורא, כן בייחוד הוא היה נגד כל קשר עם מפלגה לגאלית.

ש.    מדוע?

ת.    מפני שהוא סבור היה שמפלגה לגאלית אשר פועלת לפי חוקי השלטון הזר איננה יכולה מעצם בריאתה להיות לעזר ועלולה להיות למכשול, אין ספק שאפילו מתוך אמונה בצדקת הדרך, מתוך אמונה באידיאל, בטרוריזם, אנשים במפלגה לגאלית בסופו של דבר מתחילים להאמין שהמסגרת שלהם היא הקובעת ובה תהיה הגאולה. ועל כן כל מה שמגיע למסגרת מספיק לנו. מכיוון שכך, גם כשהיא נתונה למצבים של רדיפות מצד השלטון היא עלולה למתן את עמדותיה כדי לא להיות קורבן לרדיפות האלה, זאת אומרת שבסופו של דבר יוצא שהיא תשתדל גם להשפיע על הארגון שיפסיק את פעולותיו שלא יתגרה בשלטון, מתוך אמונה טובה, אמונה טהורה שבזה שומרים על המסגרת החוקית שנמסרה להמונים.      אבל יאיר לא חשב שזה מצב נורמאלי והוא לא רצה להיות נתון ללחצים של מפלגה לגאלית, על כן הוא חשב שהתנועה שלו צריכה להיות גם הלוחמת וגם הקובעת את דרכה הפוליטית, היא ולא מישהו אחר מבחוץ.

ש.    כלומר במצב של מאבק באימפריאליזם, בכובש זר, תנועות המחתרת חייבות להיות אוטונומיות.

ת.   כך אני סבור

למשל באלג'יריה, ראשי ה – .פ.ל.נ.  (  F.L.N. )- החזית  הלאומית לשחרור אלג'יריה    .

ש.    פרשת היחסים שלכם עם האצ"ל וכן עם ההגנה היתה מרוכבת, אז נתחיל עם פרשת יחסכם עם האצ"ל תנועת האם שלכם ממנה התפלגתם, תחילה חשדנות, הלשנות, מצב של מתיחות, לאחר מכן בהמשך אפילו ניסיונות לאיחוד שלא עלו יפה. בציבור ישנה הרגשה או דעה שהאצ"ל כאילו ביקש לרשת את הממסד הקיים ואילו אתם לא, מה היה יחסכם לארגון זה?

ת.    אני אינני יכול לדבר בשם האצ"ל  .

ש.    במה הייתם נבדלים מהם?

ת.    כל פילוג יוצר משקע, מיד לאחר הפילוג היחסים היו גרועים מאוד, אני יודע שאנשים שלנו הוצאו מפלוגות העבודה של בית"ר וממילא נשארו ללא עבודה וללא פרנסה. זה עלול היה להתפרש גם כהפקרת האנשים האלה ע"י השלטונות, מי שגורש מפלוגות בית"ר ממילא היית עליו תוית.  אני זוכר גם מימי המאסר בלטרון וזה כמובן כתוב בספר, שאפילו במאסר היו יחסים רעים מאוד בין ראשי שני הארגונים והמאבק היה טבעי, ובלבם של אנשי לח"י הייתה מרירות גדולה מאוד מסיבות שונות . הדברים השתנו בהרבה לאחר שמנחם בגין קיבל את הפיקוד באצ"ל. זה היה בחודש ינואר 1944, הוא לא היה עמוס בכל הרגשות האלה של מאבק של שנאה. הודות לו אפשר לומר שאולי הופסקו יחסי העוינות והאיבה בין שני הארגונים, מכאן לא צריך להסיק שניטשטשו ההבדלים בשני הארגונים.

ש.    מה היו ההבדלים?

ת.    ההבדלים היו שהאצ"ל באותה תקופה, אפילו בשנת 1944 סבור היה שיש ללחוץ על הבריטים בפעולות צבאיות ואז במקום לקבוע את האוריינטציה שלהם על הערבים קבעו אותה על היהודים. אנחנו לא גרסנו כך אנחנו סבורים היינו שיש סיבות מדוע האדמיניסטרציה הבריטית עוינת את המטרות הלאומיות שלנו, מפני שזאת המדיניות של האימפריה הבריטית, שא"י מהווה גשר בין בריטניה לבין המושבה החשובה והעשירה ביותר באימפריה הבריטית שזוהי הודו . מכאן התחלנו לעקוב אחרי התופעות של אימפריה הבריטית והגענו למסקנה שמלבדנו יש עוד עמים משועבדים. יש כאלה שאנחנו ברבות הימים נוכל להגיע למצבם – לעצמאות.

בתקופה מסוימת, עוד בחייו של יאיר, היה רעיון לשלוח שליחים להודו מפני שגם בהודו למרות שהמנהיג הדומיננטי היה גנדי שדגל באי אלימות, היו שם תנועות שהטיפו לאלימות. הרגשתי שאם המלחמה נגד הבריטים מתואמת עם כל העמים שתחת חסותם של הבריטים, יהיה הרבה יותר קל, מפני שאין לשכוח שבתקופה ההיא האימפריה הבריטית עוד נראתה חזקה למרות הטלטלות שעברה.

אנחנו הרגשנו את עצמנו כקבוצה לא גדולה אלא קבוצה קטנה יחסית  , התנאי בהתחלה לשיתוף פעולה או לתיאום היה שאנחנו נוותר על המונחים אימפריאליזם ושלטון זר בהגדרה שלנו. שאלתי אותו כיצד היית אתה קורא לשלטון הבריטי  והוא ענה לי שהוא   שלטון דיכוי, לדעתי שלטון דיכוי יכול גם להיות מבני עמך שלטון שלך ואז באמת יש חובה להילחם נגדו, אבל אנחנו נלחמים נגד הבריטים לא מפני שהם שלטון דיכוי, השלטון הבריטי בעיני רבים היה ליברלי למדי, אנחנו נלחמים נגדו מפני שזה שלטון זר שאנחנו רוצים להשתחרר ממנו ולא חשוב לנו אם הוא ליברלי.

ש.    לפרשת היחסים עם ההגנה, תחילת 1942, מהסרטון הקטן רדיפת האנשים שלכם והמצוד אחריהם ולאחר מכן בתקופת הסזון הגדול לא רדפה ההגנה את אנשי לח"י. בכלל אנחנו שומעים וקוראים בעניין רב על פרשת חיים גולומב ונדמה לנו שיש יחסים מיוחדים במינם בין לח"י להגנה.

ת.    קודם כל היו יחסים אישיים בין אליהו גולומב  לביני, לשנינו היה   קו משותף בכך שאף אחד מאתנו לא התלהם, אפילו את הדברים הקשים ביותר אמרנו בשקט וממילא לא הגענו לידי מבוי סתום במהרה. מלבד זה סיפרתי בספר שהראשון כי מי שנחטף בבון, היה בחור שלנו, ואז נפגשתי עם אליהו גולומב, הייתה שיחה קשה למדי אבל אני חושב שהשיחה הזאת היתה חשובה. אני לא הייתי מעוניין במלחמת הקיום, להפך, זה היה דבר שרדף אותי כסיוט מפני שידעתי שגם אם נצליח לפגוע קשה בהגנה הם יפגעו בנו יותר וגם פגיעתנו בהגנה תחליש את הכוח העיקרי ובסופו של דבר את ההצטרפות למלחמה, למאבק בבריטים.

ש.    ראיתם בהגנה את הזרוע הצבאית של הישוב המאורגן של הסוכנות היהודית של משתפי הפעולה עם הבריטים

ת,    מהצד האחר אני נזהרתי מאוד שלא ייווצר בליבו של אליהו גולומב הרושם שאם הם יפגעו בנו אנחנו נעבור בשתיקה שלא תהיה מלחמת אחים.   אנחנו אמרנו את ההפך, אמרתי והדגשתי והעברתי ע"י מסר למפקדת ההגנה בלטרון, שהפעם ובעתיד אנחנו לא נעבור בשתיקה על פגיעה בנו שאנחנו נילחם נגד השלטון הזר וכן במי שיעמוד בדרכנו נלחם גם בו כי חובתנו להגן על עצמנו.

ש.    האם הייתם קרובים לחוגים אקטיביסטים בהגנה אולי לדעות סוציאליסטיות?

ת.    כן, היו לנו הרבה ידידים בהגנה, אני חושב שבשנת 1946 בעיקר, התחילו האנשים מההגנה ומהפלמ"ח לבוא אלינו, אולי גם בשל ההשקפות הסוציאליסטיות שלנו  .

ש.    נעבור אולי לצדדים אופרטיביים, אני מבין שיש להבחין בין הפרק הראשון שהסתיים בחורף 1942 לבין הפרק השני שמתחיל אולי לקראת סוף 1943 עם הבריחה שלכם מלטרון, כיצד לאחר הבריחה מלטרון ניהלת את המחתרת? מה הייתה דרך קבלת ההחלטות כמו שנקרא היום וכו'?

ת-      כשברחתי  מלטרון ביום 1.11.1943 היינו שלושתנו בחוץ, זאת הייתה חלוקה טבעית, שקודם כל אז לא הייתה לנו.  היה "מרכז" וכל אחד ניהל את התחום המתאים לו, יצחק שמיר ניהל את הגזרה הארגונית  שייב  המשיך לשמש כמורה. חודשים אחדים אחרי בריחתי הוא נעצר. הוא היה אחראי על תחום הכתיבה ואני עסקתי בפגישות עם אנשים בחוץ ובניהול הארגון הפוליטי של הארגון. כך שאני חושב שאם יש דוגמה של הנהגה קולקטיבית היא הייתה קיימת אצלנו בלח"י.

ש.    על פעולות צבאיות חשובות החלטתם ביחד?

ת.    החלטנו ביחד, אבל לא תמיד התקיימה פגישה פנים אל פנים. כי זה היה כרוך בסכנות, היינו מחליפים פתקים והפתקים האלה נכתבו בצופן ובכל מיני דרכים קבענו את מה שיש לעשות. עמדנו בקשר רציף, למשל שמיר ואני קיימנו קשר לפחות פעמיים ביום, היתה ביננו  זהות של מחשבה עד כדי כך שלעיתים באותו יום במכתבים שנכתבו באותה שעה הוא ואני כתבנו את אותם התגובות כל אחד העריך את מקומו של השני .

ש,    אמרת הנהגה קולקטיבית? אין סכנה שבארגון צבאי הנהגה קולקטיבית תגרום לחוסר בהירות, לא יודעים בדיוק מי המפקד, הן לא כך היה?

ת.    אני חושב שזה לגמרי לא חשוב בענייני פעולות.

היה ידוע שהסמכות, המארגן הוא יצחק שמיר בעניינים פוליטיים או בכל העניינים שקשורים עם הוצאת דפוס עם הדפסה או שכפול. פגישות עם אנשים פנו אליי. אנשים שאיתם היינו בקשר. אחר כך אלדד הוברח   מהמרפאה של ד"ר פרויד בבית הסוהר  בירושלים הוא היה מטפל במתן שיעורים או קורסים אידיאולוגיים על עניינים פוליטיים.   לא הייתה שום מחלוקת ביחס לסמכות.

ש.    פעולות כמו למשל רצח הלורד מוין, רצח וילקין או התקפה על בתי המלאכה של הרכבת, פעולות צבאיות חשובות, אתה ידעת עליהן? אתה אישרת אותן?

ת.    אני חושב שכן.

ש.    בחנת את הצד הפוליטי של העניין?

ת.    כן, בהחלט. אלדד ואני  על כל הדברים אז הוחלט ביחד.

ש.    יש נקודה אחת שהיום קצת קשה, היום חיים בצה"ל שלא כל כך מודעים לעניין הזה, ואני מבין שהוא היה חשוב לכם מאוד. העניין הזה של חינוך פוליטי, חינוך אידיאולוגי. אני חושב שזה היה דבר חשוב ומרכזי לאין שיעור כמעט כמו אמון בנשק ודברים כאלה.

ת.    צדקת, אני סבור שכל פעולת מחתרת מורכבת מ-80% פעולת הסברה, חינוך פוליטי, רכישות, תקציבים כל מיני דברים פוליטיים ורק 20% בערך מוקדשים לפעולות צבאיות ופעולות ממשיות. אחר כך שוב הפעולות הצבאיות צריכות להיות מנוצלות למען המטרה ע"י המוח הפוליטי ע"י הגוף הפוליטי.

ש.    למעשה גם הפלמ"ח עסק באידיאולוגיה הרבה מאוד היום באמת לא כל כך מבינים את מהותה של האידיאולוגיה.

ת.    אנחנו היינו נגד משמעת מכאנית. אנחנו לא אמרנו שמשמעת תהיה ערך עליון ושיש להקפיד ולמלא כל פקודה תמיד וללא כל ערעור, להפך, אנחנו לימדנו את האנשים להישמע  להוראה, שהיא בעצם המצפון ובעצם שאלה פוליטית. להתנגד למלא פקודות בשעה שהיא סותרת את האידיאל, זה היה בעצם במידה מסוימת שורש החינוך, מפני שאין ספק שז'בוטינסקי היה נערץ על הרבה חברים והפילוג ובייחוד ההחלטה שלא להישמע להוראה של ז'בוטינסקי הייתה ממש טרגדיה לאנשים מסוימים, אבל הם העדיפו להיות נאמנים לרעיון מאשר לאיש. אין אתה יכול לומר לאנשים תהיו נאמנים לרעיון מבלי להסביר להם, יום יום שעה שעה מהו הרעיון ואיך יש לפרש אותו לנוכח המאורעות המשתנים.

ש.    כינו אתכם טרוריסטים, כנופית שטרן, רוצחים וכל שאר הכינויים, כלומר האשימו אתכם בטרוריזם אישי. מה עמדתך לגבי העניין של טרור אישי, המשכת המטרות המהפכניות אותם זכרת. כלומר איך יישמתם את זה אז, האם האשמות האלה היו מדויקות?

ת.    אני חושב שטרור אישי זו אחת משיטות במאבק הלאומי, אינני יודע אם זה תמיד כך, כנראה שכל מחתרת רצינית מוכרחה לעשות חשבון נפש בשלב מסוים. כמובן שכאשר בני עמנו קראו לנו רוצחים או כנופיה זה חרה לנו, אבל הבנו שלמען המטרה אנחנו צריכים להיות נכונים גם לשאת על כתפינו את המעמסה הזאת. מבחינה תיאורטית, אפשר לגלות צדדים לחיוב ולשלילה, עד כמה שזה משרת את משטרה, למשל לשלילה אם פוגעים בנושא של טרור אישי בשלטון הזר. תמיד ימצא מישהו למלא את מקומו, אבל זה לא יטיל מורא בעיני החייל הפשוט שהוא עוקף את השעבוד למעשה. מהצד האחר יש השקפה הטוענת שאם פוגעים באנשים של השלטון, אותו הקולקטיב  יחשוב וישקול היטב וידע מה לעשות להבא. על כן אני אינני פוסל טרור אישי.

ש.    אינך חושב שאנשים בלח"י חשבו יותר והעדיפו את הטרור מאשר את המהפכה?

ת.    הייתה סכנה כזאת, הייתה סכנה שהארגון יגלוש למעשים שאין בהם תרומה פוליטית מפני שכל שיטת מאבק טובה במידה שהיא משרתת את השגת המטרה הפוליטית, מיום שהיא חדלה לשרת את המטרה היא פסולה, ביחוד אם מנסים להגזים  , הנשק נהפך לחרב פיפיות והוא עלול להיות לגורם מסוכן מאוד .

ש.    הייתה סכנה כזאת אצלכם?

ת.    הייתה סכנה כזאת ואנחנו אחר כך השתדלנו למנוע אותה, השתדלנו לחסל אותה.  

.

ש.    כיצד חינכתם אנשים ללחוץ על ההדק, להיות אמיצי לב שכאלה, להפעיל את אומץ הלב עם האפשרות להתנקשות אישית?

ת.    כיצד למדנו ללחוץ על ההדק מוטב שתשאל את מיכאל (שמיר) או את בנאי שהם עסקו למעשה בהדרכת האנשים להיות אמיצים, לימדנו אותם אני חושב, קודם כל בחינוך, ושנית בדוגמה אישית, למשל אני מדגיש כל פעם את העובדה הזאת שלא היה, עד כמה שאני זוכר, ארגון יותר שוויוני מאשר לח"י. כל האנשים היו שווים כאשר נדרשה סכנת חיים ובזכויות שהמחתרת נתנה. לא הייתה אצלנו התערבות בתארים בניסיון לנצל את המעמד האישי. השוויוניות התבטאה והגיעה לידי כך ששליח המקשר שצריך היה לתמוך בהם או בצעירים ממני, התקציב שלו היה גדול מתקציבו של חבר המרכז, שהיה רווק או שאשתו ישבה בבית הסוהר. זה נתן לאנשים פאטוס (חויה רגשית), יצר רוח מצוינת בתוך השירות, כל אחד מהאנשים שלנו ידע שהסכנה הגדולה ביותר נשקפה לאלה שעומדים בראש. כל התגלות שלהם עלולה לעלות להם בחייהם. ואף על פי כן הם עומדים איתנים . היו דוגמאות, למשל אלי שנפל בחדר מדרגות של רח' מאפו, ברוך שנפל בחיפה, וציון, אליעזר שנפלו ביבנאל, כל מקרה כזה שימש דוגמה ומופת שעליו התחנכו אנשי המחתרת. לחיצה על ההדק אינה מספיקה, גם גנגסטרים יודעים ללחוץ על ההדק. אבל אצלנו היה הצירוף   שהאדם הלוחם ידע גם ללחוץ על ההדק לעיתים בצורה מושלמת וגם ידע למה ומדוע הוא עושה זאת.

ש.    האם הרב-גוניות הרעיונית המציינת היום את יוצאי לח"י הייתה גם בעת הפעילות שלכם? כלומר כיום מציינים רבים קשת רחבה מהשמאל ועד הימין, לפעמים אני חושב שזה לטובה.

ת-    משך פעילותינו היה בסך הכול 7-8 שנים. זאת תקופה קצרה כדי להכיל את כל האינטנסיביות של הפעולות וההשקפות ,כדי ליצור טיפוס מיוחד של אדם ולגבש את השקפת העולם הכללית שלו. כמו  למשל האירים, הפולנים שלחמו עשרות שנים.                              קרה עוד דבר, כשאנו חינכנו שורה של אנשים שיכלו לשאת גם את המלחמה וגם את הרעיון להיות מדריכים בכל המובנים, הם קודם כל היו מתנסים במלחמה, היו הולכים ראשונים לקרב.

ש.    הגוש המזרחי כוונתך בעיקר לברית המועצות.

ת,    אבל גם כשרצינו להשפיע על ברית המועצות אני לא חשבתי שאנחנו נוכל להשיג זאת במגע ישיר עם ברית המועצות מפני שכמו שמספרים על נקניק, חצי חצי, חצי תרנגולת וחצי פרה, ככה אנחנו הבנו שאם אנחנו נלך בקשר ישיר עם ברית המועצות היא אמורה לכפות אותנו, לכבול אותנו שלא נוכל לזוז, על כן אנחנו העדפנו ללכת במתווה שונה ע"י השפעה על ארצות הגוש המזרחי והמפלגות הקומוניסטיות במערב. אני חושב שבשטח זה, שעד תחילת 1948 היו לנו הישגים, הישגים די חשובים, כמובן שאין לנו מסמכים כדי להוכיח זאת שאני צודק, אבל אין ספק שסטלין שקבע את מדיניות ברית המועצות לגבי הדו"ח של ועדת החקירה בארץ, מטעם האו"ם ,אין ספק שהוא הביא בחשבון את המלצתו של גרומיקו שאצלו ישב שליח מיוחד שלנו, זה היה אותו הדבר לגבי מפלגות קומוניסטיות בצרפת, שהיו לנו קשרים טובים איתם ואפילו היה היתר כללי ליהודי בולגריה לצאת לא"י, דבר שהושג  במאה אחוז הודות להשפעתו של גרומיקו.

ש.    אני מבין באשר לפרק הראשון, אתה היית יותר בגדר של מושאל מאשר מתכנן ומארגן, הכוונה לקשרים עם איטליה וגרמניה, יצאת בשליחות לכיוון ההוא?

ת.    כן, אני הגעתי לכאן בשנת 1941 ,בשטח זה אני לא פעלתי, היינו רק מדברים עם יאיר על אפשרויות שונות, לימים, במחצית השנייה של שנת 1941 צץ הרעיון שאני אצא בשליחות לחו"ל   ואכן בדרכי לשם נאסרתי בסוריה בסוף ינואר 1942.

ש.    ולא היה לך, או שכן היה לך חלק באוריינטציה הסוביטית מה עמדתך היום לגבי העניין הזה?

ת.    אני חושב שבחיי אומות יש שעות משבר, אז אין הסתמכות חוקים נורמאליים, למשל, נוסעת אוניה בלב ים, אין ספק שבאוניה, רב החובל קובע בין חיים או מוות ויש להישמע לו, פתאום מתרחשת סערה והמלחים רואים שרב החובל מוביל את הספינה להישבר על גבי סלעים או משהו כזה, חובתם היא לקחת את רב החובל הצדה ולקחת את ההגה לידם, זה מקרה לא נורמאלי, חריג ואינני חושב שהאומה העברית של העם היהודי נמצאו אי פעם בשעת משבר קשה יותר מאשר בשנים: 2 – 1-  1940 ,על כן מן הדין היה לעשות מאמץ לבחון כל אפשרות של הצלה, עובדה היא שבשנת 1944 קבל יואל ברנד מהגרמנים  הצעה – סחורה תמורת דם, פאר המוסדות הרשמיים היו מוכנים לקבל את ההצעה, מתי היו מוכנים לקבל? כאשר חמישה מיליונים כבר הושמדו ומיליון אחד בלבד נשאר בהונגריה. הרעיון של יאיר היה להציל את כל ששת המיליונים ולעצור ולבחון את האפשרות להצלת ששת המיליונים.  

ש.    לסיכום, כל הדברים שאמרת עד עכשיו בעצם מסכמים בקצרה עניין גדול, יש עוד שאלה אחת חשובה, השאלה הערבית והבעיה הערבית כלומר לח"י והבעיה הערבית יש ומאשימים אתכם באי עקביות בעניין הזה, בהקדשת כל מלחמתכם בבריטניה.

ת.    בשטח הסוציאלי הגענו לשיא ההתנדבות ולגיבוש מושלם, כך גם בשאלה הזאת, מכל מקום עובדה היא שאנחנו לא נלחמנו בערבים כל תקופת המלחמה ולמעשה עד אחרי החלטת האו"ם בנובמבר 1947, אני אישית כאשר באתי ארצה וגיליתי שהגורם הערבי דומיננטי הבנתי שאי אפשרי להתעלם ממנו ושאנחנו צריכים לחפש דרכים להסתדר איתו, דבר ראשון שרציתי להשיג שהם לא יפעלו נגדנו כל זמן שהמלחמה שלנו נמשכת, כלומר שיהיו גורם ניטראלי במלחמה עם הבריטים. אמרתי לעצמי שאנחנו  משולש והעולם איך שהוא רואה אותנו  נלחמים בבריטים, יודע שהעם העברי נלחם על זכותו לארץ הזו.    אבל, אם יצליחו הבריטים שוב לסכסך בינינו לבין הערבים כאשר אנחנו נלחמים נגד הערבים והערבים נגדנו, יהיה ברור לעולם שזה מאבק של שני עמים   ואז כמובן שמתחייב מכך שהבריטים חייבים יהיו להישאר כאן כדי שאיש את רעהו לא יבלעו חיים.

חשבתי גם שהבסיס האנטי אידיאליסטי ישמש גורם מרסן מרכך לסכסוך   כמובן שהגישה שלנו הייתה שא"י כולה שייכת לעם העברי מכל מקום אני ציינתי לא פעם, גלוי אהדה מצד הערבים. האמנתי, ועד היום מאמין, שהייתה דרך אחרת ללכת בה, באנגלית יש ביטוי  שלעתים נבואה מגשימה את עצמה, מבחינה זאת הייתה הנבואה של ההגנה ושל המוסדות הרשמיים לעמוד נגד הערבים היא קיימה את עצמה מפני שהם ניהלו מדיניות כזאת. יש לי יסוד לחשוב שאילו היו פועלים בדרך שלנו, אילו היו יוצרים חזית אחת של כל הכוחות במזרח התיכון שילחמו נגד הבריטים, היו משיגים הישגים אחרים. לדוגמה      בשנת 1946 הצליחו במצרים לטעון ולדרוש ולתבוע את סילוקם של הבריטים וסיומו של החוזה האנגלי מצרי במצרים . נמצא גורם אחד ויחיד שתמך בדרישה הזאת וזאת הייתה המחתרת של לח"י, או למשל הנאום שנשא בית צורי בשעה שעמד למשפט, עצם העובדה, והפירוש שהוא נתן לפעולה הזאת  בקהיר, העובדה שהוא קיבל הוראה לא לפגוע במצרי זה היה גורם שהשפיע על הנוער עד כדי כך שהנוער המצרי מחוץ לסטודנטים יצאו להפגין למען השניים, למען שני הנידונים בהתנקשות עם המשטרה המצרית.   לצערנו היינו בתקופה ההיא בשעה שהמאורעות התחילו להתפשט ולא היה די בכוחנו כדי לכפות גם צעדים מדיניים אחרים על הישוב.

ש.    אבל אינך חושב שנישקכם הופנו כאילו לא למטרה הנכונה?

ת-    לא, להפך, יאיר הבין שאנחנו לא יכולים להילחם ולא צריכים להילחם נגד מי שלא שליט בארץ, אלא נגד השלטון הזר שהוא מונע מאיתנו את החרות, האם מישהו היה מטיף להילחם נגד הרומאים למשל בשנת 1942 מפני שהם החריבו את ארצנו לפני אלפיים שנה. צריך להילחם נגד השלטון האקטואלי, והשלטון הזר האקטואלי היו הבריטים, בהתמוטט השלטון הזה רק אז היינו יכולים לקבל עצמאות וכך היה.

ש,    לח"י פעל בתקופה קצרה, פרק שניתן לסיקור מיצוי בכמה משפטים, מה הפרק הזה ומה התקופה הזאת בשבילך ומה תרומתו של לח"י לשחרור או למהפכה העברית, כי יש רואים את לח"י כזיכרון לאחור –  כטרור, אחרים כמהפכה.

ת.    קודם כל חיי היו שרשרת אחת של מאבקים, של פעולה ועברתי גם הרבה הרפתקאות מחוץ למסגרת לח"י. חיי מתח חייתי כל השנים אבל כמובן שהתקופה הנהדרת ביותר שבה אני הרגשתי שאני ממצה את כל כישרונותיי למען הכלל, למען העם,   הייתה התקופה בה פעלתי בלח"י. אשר להערכתי, אני תמיד עונה במשל לאלה השואלים אותי לגבי פעילותה של המחתרת,   שלח"י היה הקטר שהוביל את רכבת החירות ולקטר זה צורפו אחר כך קרונות נוספים.

כמובן מה שתעשה במשאית אינך יכול לעשות בקטר בלבד אתה חייב להעמיס בהם, לטעון בהם את המשא, אבל בלי הקטר הקרונות יעמדו במקום אחד ולא יעשו את הפעולה הנדרשת. לח"י היה לדעתי המדריך גם בשטח הפעולה ועוד יותר בשטח ההבנה.
אני חושב שאם מישהו יעבור עתה על החומר הפוליטי של לח"י ,או של מוסדות וארגונים אחרים יווכח לדעת שכך היה.

לדעתי אם עכשיו קוראים מה שכתבו בשנים 1943/4 אנחנו לא צריכים להתבייש, להפך, אנחנו צריכים להיות גאים על מה שאנחנו כתבנו, אינני בטוח אם זה יהיה נעים ביותר לאחרים לראות ולקרוא מחדש מה שהם כתבו, אז על כן אני סבור שתרומתה של תנועת המחתרת– לוחמי חרות ישראל (לח"י) למלחמת החירות היתה תרומה חשובה ושום כותב היסטוריה לא יוכל להתעלם מחלקה של לח"י בהקמת המדינה.

בשביל זה גם כתבתי את הספר.

התנקשות בלורד מוין – מראיינת (אילנה צורה) – קול ישראל

 אילנה צורה:  מר נתן ילין מור, מדוע בחרתם בלורד מוין, כמטרה, אני אשאל  זאת אחרת, מדוע מר נתן ילין מור הוצאתם כתב דין מוות נגד הלורד מוין?

נתן ילין מור: קודם כל הפעולה נגד לורד מוין הייתה במסגרת הפעולות הפוליטיות – הקו הפוליטי שלנו. אנחנו ע"י הפעולה נגד המיניסטר, התושב הבריטי במזרח התיכון, רצינו קודם כל להוכיח שאין אנחנו נלחמים נגד האדמיניסטרציה הבריטית בא"י, נגד מושל רע או מושל צורר ומציק לעם היהודי או ליהודים, הישוב היהודי, אלא שמלחמתנו היא פוליטית, ואנחנו נלחמים נגד השלטון המרכזי שהיה אחראי למדיניות הבריטית בא"י.

דבר נוסף, ע"י כך שהחלטנו לפגוע במיניסטר, התושב הבריטי במזרח התיכון, היה בדעתנו להוציא את המאבק בינינו ובין הבריטים אל מחוץ לגבולות א"י, כי ארץ ישראל בתקופה ההיא הייתה סוגרה ומסוגרת, הייתה צנזורה קפדנית מאוד, גם על מכתבים גם על אמצעי התקשורת – על הרדיו, והבריטים היו יכולים להעלים כל דבר שהיה מביא הדים למאבק המתנהל בארץ- לחוץ לארץ,  ואילו אנחנו היינו מעוניינים בהפכו של הדבר הזה, היינו מעוניינים שהעולם ידע שבארץ הזאת מתנהלת מלחמה בין שני גורמים בין הבריטי מצד אחד שהם הכובשים – לבין הישוב העברי המיוצג ע"י תנועת השחרור העברית. עם זאת, אין ספק שללורד מוין היה תיק כבד בוודאי, בתוך ארכיון שלנו. הלורד מוין היה תחילה בשנת 1941 מיניסטר המושבות, ומנהיג בית הלורדים,  וכמיניסטר המושבות הוא פעל הרבה מאוד נגדנו, היה בין השאר אחראי על המלחמה הבריטית נגד העלייה היהודית וכדאי להזכיר שהטבעת "סטרומה" גם כן רובצת על אחריותו.

ש. אולי תספר על סטרומה, עוד פעם, לאנשים שלא נהירים להם הפרטים.

ת. האוניה סטרומה הפליגה מקונסטנצה בתחילה 1942 כשהיא עמוסה בלמעלה מ-700 פליטים יהודים מרומניה, שכללו אנשים נשים וטף, כשהמטרה היתה להגיע לחופי ארץ ישראל. ברומניה השתוללה אז התנועה הפשיסטית הקיצונית והמדינה יותר ויותר נכנעה ללחץ הגרמני.   ליהודים היה ברור שגורלם ברומניה נחרץ, הם חיפשו כל דרך, אפילו המסוכנת ביותר, כדי להימלט משם והחליטו על כן להגיע לא"י על ספינות אפילו שתהיינה רעועות.   בהגיעם לאיסטנבול נודע להם שבפקודת הממשלה הטורקית הם לא יורשו להמשיך   לעבור את הבוספורוס ובדרדנלים. אבל טורקיה לא עשתה זאת על דעת עצמה, היא פעלה לפי לחצים חמורים מאוד מן הממשלה הבריטית, שניתנו ע"י הלורד מוין. הספינה הפליגה בפברואר, או בתחילת מרץ ולאחר המתנה, של שבועות אחדים בנמל טורקי נצטוותה לחזור על עקבותיה, ושמה את פעמיה  לקונסטנצה. לאחר שהתרחקה מרחק מה מן החוף ארעה בה התפוצצות והאוניה על כל נוסעיה, פרט לאחד, ירדה לתהומות ויותר  מ-700 אנשים נשים וטף טבעו.   כמנהיג בית הלורדים וגם כאחד מהדוברים  של בית הלורדים הוא נשא נאומים  והביא לפני הלורדים הנכבדים את מדיניותה של ממשלת הוד מלכותו. באחד הנאומים שלו הוא כפר בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל משום שלדעתו לא קיים כלל גזע יהודי, הגזע היהודי לפי דבריו  איננו שייך לגזע השמי, זוהי תערובת של גזעים שונים, סלביים ובייחוד מאירופה, ועל כן אין להם זכות על א"י. לעומת זאת הערבים הם יורשיהם של השמים הקדמונים והזכות על א"י מגיעה להם, על כן הוא הציע לפזר את היהודים שניצלו באירופה בארצות מאוכלסות בדלילות  כמו מדגסקר באפריקה, או טרנסילבניה במרכז אירופה וכד', מכל מקום ברור היה שהוא יעשה את הכול כדי שהעם העברי לא ישיג את שאיפותיו ואת זכויותיו בא"י.

ש.  מתי עלתה המחשבה על חיסולו של הלורד מוין לראשונה?

              ת. אני דיברתי על זה עוד בקיץ 1941 עם יאיר, זה לא היה מכוון נגד הלורד מוין,   דיברנו על הפגיעה בנושא המשרה הזאת, הכהונה הזאת של מיניסטר – תושב בריטי במזרח התיכון – בקהיר. שנוצרה אגב בימי המלחמה, כדי להקל על התיאום ועל הקואורדינציה של השלטון הבריטי עם המושבות הרחוקות שלה וגם עם אוסטרליה ודרום אפריקה.  השר הראשון בתפקיד זה היה הלורד  מקלטון, אבל אז היינו עדיין חלשים מאוד ולא יכולנו לחלום שנוכל לבצע פעולה כזאת בקהיר. אחריו דיברו , באותו זמן בקיץ 1941  כשהתמנה  קייזי – אוסטרלי שגם בו מבחינה פוליטית   דיברנו שלא כדאי לפגוע, מפני שהוא אוסטרלי ובארץ ישנם חיילים אוסטרלים,   שלא כולם אבל רובם מתייחסים באהדה ליישוב העברי, ויהיה זה לא הגיוני להפוך אותם לאויבים.  אני שמרתי את רעיון החיסול בליבי. בשנת 1942 התמנה הלורד מוין, תחילה לסגן המיניסטר – התושב, וכעבור זמן מה למיניסטר התושב במקומו של קייזי שהתמנה לתפקיד אחר, היה ברור לנו, כשכוחנו גדל, שהגיעה העת לפעול. ואז דנו בעניין הזה במרכז התנועה.

 ש.  מי היה במרכז באותה תקופה?

ת. המרכז באותה התקופה, כלומר בחודשים הראשונים של שנת 1944 היה מורכב מיצחק שמיר, ד"ר ישראל אלדד וממני, שלושה אנשים היינו. לאחר זמן קצר ד"ר ישראל אלדד נאסר ונשארנו שניים בלבד, ואז הבעיה לא הייתה אם צריך או לא צריך להוציא אל הפועל את הוצאתו להורג של הלורד מוין, אלא האם יש לנו כוח לעשות את הדבר הזה או לא.
באותה התקופה בשנת 1944 נוספה עוד סיבה שאפשר לומר שהרתיחה את דמנו. יואל ברנד יצא מהארץ לשליחות , שבמידה מסוימת ייצג את יהודי הונגריה לפני השלטונות הגרמניים ואייכמן בראשם.   לאחר שיחות עם אייכמן ,שמצבם של הגרמנים נעשה קשה בחזית,  הציע אייכמן ליואל ברנד עסקה, לך אל האחים שלך מעבר לים ותציע להם עסקה – משאיות תמורת דם, סחורה תמורת דם.    וכך אמר, הנה יש לנו עוד פה כמיליון יהודים בהונגריה שהם עלולים ללכת בדרכם של היהודים האחרים באירופה, אבל אפשר – שאתם יכולים להציל את חייהם ע"י כך שתספקו לנו כמות מסוימת של משאיות תמורתם.

ברנד   הגיע לקושטא ששם ישבה ועדה להצלת יהודים, שליחים מא"י וגם מארצות הברית. הציג בפניהם   את ההצעה, כמובן שהם עצמם לא יכלו   להחליט, ואף לא יכלו גם להוציא לפועל את העסקה הזאת, על כן הם העבירו אותם אל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים – למשה שרת, שבא במיוחד לקהיר, שם נפגש עם ברנד וגם הוא קצרה ידו להושיע, מפני שבידיו וברשותו לא עמדו משאיות, ועל כן הציע לברנד לעבור לשטח הבריטי כדי לדבר איתם על ההצעה הזאת.

ש. אתה אומר שמשה שרת ירד לקהיר?

ת.  משה שרת ירד לקושטא ויואל ברנד ישב בקושטא וחיכה להחלטה, משה שרת בא אליו לקושטא מאחר ששמע שאין בידו לממש את העסקה הזאת מפני שאין משאיות ברשותו, הוא ניסה לשכנע את יואל ברנד שיעבור לשטח בריטי כדי לבוא במגע ישיר עם הבריטים, באמצעותו. לאחר היסוסים רבים והתנגדות עיקשת יואל ברנד הסכים לעבור לשטח בריטי דרך סוריה, אבל כשהוא רק עבר את גבול טורקיה עלו הבריטים לרכבת ואסרו אותו והעבירו אותו לקהיר. שם הוא הושם במאסר בבית הסוהר. לאחר זמן מה הוא העביר ללורד מוין,   את ההצעה ושאלתו הייתה אבל הגד לי ידידי הצעיר מה אני אעשה במיליון יהודים, איפה אני אשים אותם.

יואל ברנד שנדהם מן הציניות הזאת ביקש לפחות שיותר לו לחזור להונגריה כי ראשית הוא רצה להיות יחד עם אחיו, ושנית כדי להוליך שולל את אייכמן, ביקש לפחות שהבריטים יעמידו פנים שההצעה נידונה בכובד ראש ותשובה תבוא בהמשך הזמן ע"י כך אפשר יהיה לעכב את המשלוחים למחנות ההשמדה, וגם זה לא ניתן לו. הוא הוחזק בבית הסוהר וכעבור זמן מה התחילו הרכבות, שהובילו אלפי יהודים מהונגריה, לנסוע לכיוון אושוויץ. עוד מיליון יהודים הושמד.
טוב, את זה ידענו.

             ש.   איך זה נודע לכם?

             ת. היו הרי אסורים, יש אמצעי קומוניקציה, וחוץ מזה היתה לנו אינפורמציה ממוסדות שונים גם מהסוכנות גם מאותה וועדת ההצלה בקושטא, מחלקת הידיעות שלנו פעלה לא רע, והצטבר חומר, אנחנו יכולנו להודיע לציבור על כל מעלליו של הלורד מוין ולהכין אותו לקראת הפעולה שתבוא.

             ש.   אתם הוצאתם עלון?

             ת.  אנחנו הוצאנו, כתבנו ,עוד מעט אני אספר על זה – אבל אז  נשקפה סכנה אחרת. כאשר אנחנו היינו מתחילים להתקיף מילולית את אחד מהשליטים הבריטיים, היה ברור להם שהוא נמצא על הכוונת אצלנו  היה זז גורם לאמצעי זהירות מצידם שלעיתים הקשתה ואף מנעה ביצוע פעולות.

                     הייתה עוד סיבה – אנחנו רצינו להינתק מן הדימוי של פעולות תגמול על מעשים רעים. רצינו לחנך את הציבור העברי שהמלחמה מתנהלת לא מפני ששליט זה הוא טוב או רע, אלא מפני שאנחנו נלחמים נגד הכיבוש, שעצם הכיבוש הוא הרע ולא מעללים אלה או אחרים.    אבל כידוע אנחנו היינו מעוניינים בכל זאת שיקבלו בישוב בהבנה את הפעולה.  כמובן, נדמה היה לנו שהזמן שעבר מאז 1942, מאז רצח יאיר שעשינו חריש עמוק למדי כדי לחנך את הציבור,  שמותר לנו להסתכן גם אם אנחנו ניווכח לדעת שהתגובה תהיה חריפה מאוד.  אז התחילה מכונת ההסברה שלנו, לאחר מעשה, –   לפעול.

                     אנחנו הרשינו לעצמנו רק דבר אחד, פרסמנו אם אפשר לומר כתב אישום נגד הלורד מוין באחד העלונים שלנו שהיה מיועד לאוהדים, שהתחילו אז להתארגן. מצאנו לנכון ולנחוץ לעשות את זה מכיוון שידעו שלאחר מעשה אנחנו נצטרך להיעזר בשורותיה הטובים,   מלבד זאת, אפשר לומר שהידיעה על הפעולה, באה על הישוב כרעם ביום בהיר.

             ש.  נאמר שהייתה ההחלטה: איך הוצאתם אותה לפועל?

            ת.  על העניין הזה היה מופקד יצחק שמיר, ואני משער שאת תראייני אותו והוא יספר לך.

                     על הבחירה של אליהו חכים, אליהו בית צורי, לבצוע הפעולה, מידע על כך תקבלו משמיר.

             ש.   אתם נקטתם שם טרור אישי, לגבי אותו אדם שהיה אחראי למדיניות של אימפריה, האם נראה היה לך, או אם נראה לך כיום שעל ידי כך היה אפשר לשנות מהלך של היסטוריה?

              ת.  טוב ,זאת בעיה סבוכה ובעיה גדולה מאוד, קודם כל הבה ונסכים, אולי את לא תסכימי ששום תנועת שחרור איננה יכולה להימנע משימוש בנשק ואלימות, מפני שהכובש איננו מתפעל מדברי שכנוע מנאומים יפים, על כן נותרת הבעיה של השיטה או של מינון  האלימות. אני יודע שיש תנועות בעולם שאומרות שטרור אינדיבידואלי כפי שהם קוראים לזה – אסור, אבל טרור המוני מותר, כלומר אם מתרקמת מהפיכה והיא קוטלת מיליון אנשים במקום לקטול כמה עשרות זה בסדר.   אני אינני חושב כך, כי יש פנים לכאן ולכאן – למשל ידוע לי שלאחר קטילתו של אחד מראשי השלטון, אפילו ראש השלטון בעצמו, בסופו של דבר כעבור זמן קצר מתמלא המקום הזה על ידי מישהו אחר מהשכבה השלטת באותו מקום, אבל אפקט של פעולה זו מפיל איכשהו מורא גם על אחרים, והאנשים ההם, השליטים, מתחילים לחשוב האם דרכנו צודקת , שהרי היא איננה פוגעת באנשים שממלאים את הפקודות ועל כן גם החיילים הזקופים והשוטרים וראשי הבולשת ימשיכו בפעולת דיכוי ללא מורא ופחד- זה רע, אבל מצד אחר אין להם את אותה הקנאות אותה קיצונית. פה בארץ זה פעל אחרת, מפני שלבולשת, השוטרים והחיילים נאמר  , שכנופיות שטרן, כפי שהם קראו לתנועת לוחמי חרות ישראל, הוא אויב מס' 1 של האימפריה. ועל כן מכיוון שהם קיבלו חינוך אימפריאלי עוד מימי הילדות הם ידעו שצריך לפגוע בארגון הלוחם.    ההתנהלות תלויה, במידה מסוימת  בכוחו של הארגון הלוחם, כאשר מספר האנשים בארגון מצומצם, אזי הפעולות צריכות להיות בהכרח יותר דרסטיות. פעם הסברתי את זה,   לאליהו גולומב בפגישה איתו כשהוא שאל אותי מדוע אתם עושים פעולות דרסטיות כל כך, קיצוניות. אמרתי לו מפני שהפעולות אינן מטרה לעצמן, המטרה היא האפקט הפוליטי, האפקט הפוליטי הוא תוצאה של מכפלת אינטנסיביות הפעולה כפול הכוח או מספר האנשים המשתתפים בביצוע, כיוון שמספר אנשינו איננו גדול אנחנו חייבים לבצע פעולות קיצוניות כדי לקבל את האפקט הפוליטי הנדרש על פי תפיסתנו.  אילו היה כוחנו גדול כמו של ההגנה די היה  שבמשך לילה אחד, חוליות של איש אחד יסתערו בלילה אחד נגד מטרה בריטית, כדי לקבל רושם אדיר, ובאמת לאחר זמן, למשל בלילה אחד, נותקו פסי הרכבת ב-152 מקומות. פעולה שעשתה רושם גדול. אח"כ כשכוחנו גדל אנחנו פגענו גם במתקנים צבאיים ובחיילים. הייתה תקופה שבתור תגובה על פרסום תקנות החירום, שתוקנו חדשות לבקרים והוחמרו, הודענו שכל נושא מדים בריטי יחשב כחבר בארגון פשע ויהיה מועד לפגיעה מצידנו. אנחנו קיימנו זאת והפלנו בהם חללים – אז פה הבעיה היתה אחרת, זה איננו פוגע בראשי השלטון ולהם לא איכפת שכמה מחיליהם או משוטריהם נהרגים.    אבל יחד עם זאת זה פוגע מאוד במורל של החיילים, ומתחילה להווצר דמורליזציה אצלם וגם אצל המשפחות שלהם באנגליה שמתחילות לשאול מדוע הבנים שלהם נהרגים, בעד איזה מטרה הם צריכים לסכן את חייהם, כך שאת רואה את הפרובלמאטיקה של מלחמה כזאת שהיא די סבירה וצריך תמיד לעמוד על המשמר כדי לא לשקוע בשגרה וכדי להתאים בכל פעם את שיטות המלחמה למצב האקטואלי.

            ש.  בתקופה שהוצא הלורד מוין להורג בקהיר היו אלפי חיילי בריגאדה יהודים במצרים, האם לא חששתם שהפעולה כנגד הלורד מוין, עלולה לסכן את   הבריגאדה היהודית בעקבות הפעולה?

             ת.  סליחה, עדיין עד כמה שזכור לי לא הייתה בריגאדה יהודית כיחידה, אלה היו   עד כמה שזכור לי חיילים יהודים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי.   כשהתחלנו לתכנן את הפעולה הזאת,  היו החיילים היהודים בלי מעמד בצבא הבריטי,   למשל נהגי הפרידות במלחמת העולם הראשונה. לגבי חילים אלה,  הבריטים במתכוון נמנעו מלתת להם מעמד עצמאי, כדי שלא יהיו חייבים   שום דבר לעם העברי. אבל אנחנו הבאנו גם בחשבון מצד אחד, שהפעולה הזו חשובה יותר מן המעמד הפוליטי של הבריגאדה היהודית או של היחידות היהודיות בצבא הבריטי. כשעצם העובדה שישנם הרבה אלפי חיילים היא ערובה לכך שבתור קולקטיב לא יאונה להם רע. על כן אנחנו לא גילינו את התוכנית לביצוע הפעולה אפילו לחיילים שהיו מאורגנים בתאום שלנו. בסוד הפעולה היו אלו שצריכים היו להשתתף בפעולה – אלה ידעו – אחרים לא ידעו – לא גילינו גם לאנשי אצ"ל וכמובן גם לאחרים.

             ש.  האם התגובה בארץ לחיסול הלורד מוין הפתיעה אותך?

            ת.  לא, לא, אולי הפתיעה אותי רק ממקום אחד – התגובה של האצ"ל.

            ש.  אולי אנסה לשאול אחרת, מה היו התגובות של הישוב בארץ כשנודע על חיסולו של הלורד מוין?

            ת.  טוב, התגובות היו חריפות וחמורות מאוד, ממש היסטריות, והיה מיד מישהו שדאג לכך שהתגובות תהיינה כאלה. על הישוב ומנהיגיו נפלה אימה ופחד, שמא ימצו את הדין עם הישוב העברי, ימנעו עזרה או להפך יעשו את הכול שהישוב ייהרס, ייחרב . בספרו של צ'רצ'יל על המלחמה בארץ בפרק החמישי מתפרסם מכתב שהוא כתב לשר המושבות הבריטי, שהוא, לאחר הרהור שני, נדמה לו שלא צריך להפסיק לחלוטין את העלייה היהודית, או לאיים בהפסקת העלייה. האמת היא שגם אז לא הייתה כמעט עלייה, בהודעה רשמית כמובן חלקה מתפרשת כמכה והוא מסביר את זה, רק פעולה כזאת לא תהיה מכה לקיצוניים ,כפי שהוא קורא אותנו אנשי לח"י, אלא היא תהיה מכה לעיתונים דווקא ומפרופסור וויצמן תישלל היכולת להביא את העם להסתייג מהקיצונים.

                     לאחר הפעולה – אנחנו חיכינו כל כך  להשתלשלויות חמורות יותר ויותר כלפינו. מצאנו את עצמנו מבודדים מפני שגם האצ"ל, שעמו התקיימו שיחות והושג הסכם שבועות אחדים לפני ביצוע הפעולה   הסתייג חריפות מהפעולה הזאת, ובפומבי הוא קרא לזה, "הטרגדיה בקהיר", ושלא בפומבי הודיע לנו שהוא מנתק כל מגע איתנו. עכשיו ידוע לנו שבאותם ימים התקיימה ישיבה של המפקדה שלהם ושם הוחלט להעמיד בפני אנשי לח"י אולטימטום – או להתפרק ולהיכנס לתוך שורותיהם, או הפסקת כל מגע. כמובן שאנחנו לא קיבלנו את האולטימטום הזה, והמשכנו בפעולות בתנאים קשים. רק רוצה לומר שהואשמנו שאנחנו כביכול הפרנו הסכם, מפני שלדבריהם צריכים היינו להודיע להם   24   שעות לפני כל פעולה  עתידה כדי שיוכלו לסלק אנשים מהמקום ולנקוט אמצעי ביטחון. התייעצנו עם יצחק שמיר – האם ההסכם הזה מחייב אותנו להודיע או לא והגענו לכלל מסקנה קודם כל שלא נאמר בשום מקום בהסכם הזה שאנחנו צריכים להודיע גם על פעולות העומדות להתבצע בחו"ל לפני שהמטרה תושג.

                     אנחנו גם חששנו שעלול להיות מסוכן להודיע לאנשים שלנו,   ובייחוד לאנשי אצ"ל שבאותה תקופה היו ספקות לגבי  יכולתם לשמור בסוד  אצלם מידע, וגבר החשש שמא  הידיעה על הפעולה, תגיע לידיעת השלטונות הבריטיים, ואם זה יקרה, אזי הפעולה לא תתבצע ומסיבה זו אני ידעתי גם מראש, שהאצ"ל ובייחוד בגין התנגדו בתוקף לפעולה הזאת, ואז יתחיל דיון ארוך ומייגע והפעולה תדחה ולא תבוצע, ובעיניי, פעולה זו הייתה חשובה יותר מבחינה פוליטית מאשר קשיים בתחום זה או אחר. מפני שעובדה היא, ויש מראה מקומות ויש הוכחות לזה שפעולת ההתנקשות בלורד מוין היא שהוציאה את   עניין הסכסוך בינינו לבין הכובש הזר אל דעת הקהל העולמית. אנשים בכל העולם התחילו   לחפש את הסיבות וחלקם הגיע למסקנות נכונות. אז היו ימים קשים ביותר, סבורים היינו שאנחנו עומדים בפני מלחמת אחים, וצריכים היינו לאמץ את כל כושר הטיעון והשכנוע שלנו כדי להיחלץ ממנה. אני הוזמנתי לשיחה עם גולומב, שמחתי על זה ואיכשהו הצלחנו להגיע לידי מודוס ויונדי מסוים, השיטה של מקל וגזר היא שיטה ישנה, תלויה ביישום שלה ואנחנו באותה תקופה השתמשנו גם בשיטת המקל והגזר בשיחות שלנו עם מוסדות היישוב.

              ש.  במה זה התבטא למשל, איזה גזר יכולת להציע – מקל אני מבינה אבל מה עם הגזר?

              ת. הגזר היה שברבות הימים היינו בטוחים שגם ההגנה תצטרף למאבק ואז לא תהיה שום מניעה או לא תהיה שום סיבה שאנחנו נשאר כפי שקראו לנו אז פורשים גם אנחנו נאחד את כוחותינו .

            ש.  עוצמת התגובה בישוב היהודי, בתוך זה האצ"ל הפתיעה אותך, אתם לא הייתם מוכנים לזה.

          ת.  בעצם לעוצמה הזאת לא היינו מוכנים. מבחינה נפשית, לא היינו מוכנים כפי שאמרתי, היה נדמה לי שעשינו חריש עמוק למדי כדי שדעת הקהל לא תלך שולל בקלות כל כך אחר התעמולה העוינת לנו, גם של הבריטים וגם של הישוב.

              ש.  יש הקושרים את פעולות הסזון ברצח הלורד מוין – נראה לך?

             ת.  לא רק שזה לא נראה לי, אבל יש הוכחות שאין לזה שחר, השיחות על האיומים בהתחלת הסזון הושמעו חודשים לפני הרצח של הלורד מוין, לא רק אני נפגשתי עם גורן, גם בגין והמפקדה נפגשו עם גורן ועם סנה, בפגישות האלה נאמר במפורש, שאם לא יפסקו הפורשים את הפעולות כנגד הבריטים, ינקטו נגדם צעדים חמורים וילחמו בהם בכל האמצעים ואפילו תוך שיתוף פעולה עם הבריטים. ואז בגין הודיע שגם אם תהיינה פגיעות מצד ההגנה באצ"ל האצ"ל לא יגיב והוא לא ירשה שזה יהפך למלחמת אחים,   שעל ידי כך הוא נותן אפשרות שההגנה תנהל מלחמה חד

צדדית, כלומר הוא פועל לצד אחד והצד השני  לא מגיב. אנחנו הודענו שעל כל פגיעה אנחנו נגיב בצורה חריפה וחמורה ביותר.

                     אינני יודע באיזה מידה זה השפיע, יש לי הוכחות שזה אכן השפיע, אבל כמובן אצל מנהיגי הישוב היו גם שיקולים אחרים – ראשית האצ"ל נראה להם מסוכן יותר מבחינה פנימית, מפני שלחברים של האצ"ל יש אמביציות פוליטיות להיהפך לאלטרנטיבה בהנהגת היישוב, בשעה שלח"י כלל אינו חושב על כך. ושנית – הם נקטו, אולי חשבו  , שאם יחוסל הארגון החזק – האצ"ל אזי יהיה יותר קל אח"כ לחסל את הארגון הקטן יותר גם אם הוא מסוכן וקיצוני יותר.

            ש.  מספר האנשים של לח"י שנתפסו ונאסרו על ידי ההגנה היה מועט מאוד, אבל מספר החברים של האצ"ל שנאסרו היה רב יותר.

          ת.    רב יותר, כן, אני אומר לך שעיקר הסיזון בתקופה הזאת התנהל נגד האצ"ל,    נגדנו עיקר הסזון החל   לאחר חיסולו של הלורד מוין. הסזון הראשון נגד לח"י החל מצד ההגנה בשנת 1942 ועוד קודם לכן במידה לא קטנה, מצד אנשי האצ"ל, שפעלו לא מעט נגד אנשי לח"י.

          ש.  בזמנו, כשאליהו חכים ואליהו בית צורי נתפסו והועלו לגרדום, אתם נתקלתם בתגובה חריפה כל כך מצד הציבור בארץ, המעשה כולו נראה לכם אז ככישלון או כהצלחה?

          ת.  כשאת אומרת נתפסו והועלו לגרדום – נשמע שאין הפסקה בין זה לזה, בין הזמנים כאשר נתפסו לבין כאשר הועלו לגרדום עברה חצי שנה או יותר, היה משפט ואנחנו ידענו שהמשפט יפעל לזכותנו כדי לשנות את דעת הקהל ולהסביר להם מדוע עשינו את המעשה.

             ש.  ז"א השתמשתם בעצם המשפט כבימת תעמולה או בימה להסברת  השקפת עולמכם לחוץ לארץ ועל דעת הקהל העולמית.

             ת.  עוד קודם לכן –   כאשר התנהלו המשפטים בירושלים במאי 1944, ואני תמיד מדגיש שפעולת מחתרת בחלקה הלא גדול באה לידי ביטוי בפעולות קרב, החלק הגדול ביותר מוקדש לענייני ארגון, תעמולה והסברה, לכל אותם הדברים שבלעדיהם אין טעם בפעולות מלחמתיות, בפעולות קרב, כי באם תשקענה, ולא תבאנה לאחריו  תוצאות פוליטיות. כן אנחנו לא צריכים היינו להשתמש בהסברים רבים, מפני שהמשפט שהתנהל בקהיר ריכז סביבו מספר ענקי של עיתונאי חוץ, מארה"ב, מאנגליה כמובן, מצרפת ובכל העולם עקבו אחר המשפט ואנחנו ידענו שזאת תהיה במה טובה, אשר תהיה לה תהודה חזקה מאוד, אם כי הבריטים בעזרת האמריקאים עשו את הכול כדי להשתיק את הקול שנשמע בקהיר .  בשלב מסוים כאשר אליהו בית צורי החל את החלק הפוליטי של הנאום שלו, בפקודת הצנזורה הבריטית העיתונים נצטוו למסור את חומרי הכתיבה שלהם לבקורת הצנזורה הבריטית,  הם  לא הורשו לרשום את שהתרחש באולם בית המשפט,   העיתונאים  התכנסו יחד ושחזרו את הנאום  וכל אחד מהם הוסיף נפח משלו . שלחו אחד מהם , אמריקאי בשם   ג. פרנק לקפריסין ומשם הוא דיווח לעיתונות האמריקאית.  זה עורר את רוגזם וחמתם של הבריטים וגם של האמריקאים; אלא שלא הושיבו אותם בבית הסוהר בעניין זה.

            ש.   ואתם העתקתם?

           ת.   אנחנו  כמובן העתקנו החומר. ראוי להזכיר שלאחר ששני לוחמי לח"י נידונו למיתה, התחיל  לזרום זרם ענקי של בקשות לחנינה מכל העולם.    בין השאר, סילבי דרידנט  הסופר הסקנדינבי,  רבנים וכוהני דת, ופוליטיקאים,   היה לזה הד גם באירופה המזרחית בייחוד בברית המועצות.

 

נתן ילין מור מספר על סטבסקי

רישומם של הדברים ניכרו היטב ברחוב היהודי, בייחוד בקרב הנוער. מספר הנרשמים לעליה שלא לפי חוקי הבריטים הגיע לרבבות. המשלוחים הלכו ותכפו, הלכו וגדלו. אחד מהם ליוויתי לקונסטנצה, נמלה של רומניה לחוף היום השחור. באישון לילה עלו מאות על האוניה הקטנה יחסית. כל אחד ותרמילו איתו. תאים לא היו. באולמות, שהיו מיועדים להעמסת סחורה או בקר, מלוחות עץ לא מהוקצע, נעשו סידורים לשכיבה ואצטבאות להניח עליהן את התרמילים. סדרנים מטעם האצ"ל קיבלו את פני העולים בכבש הספינה וכיוונו אותם לאולמות השונים. הם נדחסו כאילו במדחס. הצפיפות בכל סיפון הייתה רבה. ברור היה לכל מסתכל כי על הספינה עלו כפליים מן המספר שהיה מאפשר לעולים לעשות את דרך הים בתנאים סניטאריים והיגייניים מינימאליים. איש לא התאונן. הייתה לכולם הרגשה של בריחה ממקום שריפה, מבית אחוז להבות. כל אחד רצה להיות באוניה. עינו לא הייתה צרה בחברו, על שגם הוא מבקש לברוח ולהציל את עצמו. גם אם בא הדבר על חשבון הנוחות האלמנטארית, אין בודקים בשעת הסכנה.

היה חשש ששלטונות הנמל בקונסטנצה לא יאשרו את הפלגת האוניה בגלל היותה צפופה מידיי. אברהם סטאווסקי דאג שדבר כזה לא יקרה. היה לו כישרון יוצא מן הרגיל לאתר את האנשים הדרושים, להתיידד איתם ולקנות את ליבם, הוא ידע לקנות לא את ליבם בלבד. נוכחתי בזאת כאשר הופיע לפתע  מפקד משטרת הנמל. "הופיע", אין זו המילה המתאימה בהקשר זה. הוא הובא לרציף שעגנה בו אונית המעפילים. הוא הובא בכרכרה רתומה לסוס. גופו מילא את הכרכרה מקצה לקצה, והעודף עוד בלט בעד שני פתחיה מן הצדדים. היה זה האדם השמן ביותר שראיתי בחיי, לפני אותו יום ואחריו. כמה שומרים סייעו בידו לרדת מן הכרכרה. שניים אחזו בשתי זרועותיו. השלישי נחפז לשים ספסל רחב מאחוריו סמוך לרגליו. משהרגיש המפקח בספסל, הוא הושיב עליו את עכוזו הענק. הובא ספסל ולא כיסא, כי ספק אם בכל קונסטנצה נמצא היה כיסא שיהיה מסוגל להכיל את מלוא גופו של המפקח בלי שרגלי הכיסא יתמוטטו תחת כובדו. אלא אם כן הוזמן כיסא מיוחד בממדיו למטרה זו. גם לספסל חוברו זוגות רגליים רבות כדי שהעומס יתחלק בצורה נאותה ושהספסל לא יכרע בשבת המפקח עליו.                                             

פניו של המפקח מופנות היו אל אונית המעפילים. הוא עקב אחריה בעניין, שאל את השוטרים אם היו על סיפונה; אם בדקו את מספר האנשים המצויים בה; אם ראו את הסידורים הסניטאריים; אם מספר הנוסעים אינו גדול מידיי לפי מעמס האוניה. הוא שאל ברצינות גמורה, כאילו מנהל הוא חקירה ומבקש לדעת את הפרטים לאשורם, כדי להסיק מסקנות. השוטרים ענו לו על כל שאלותיו. מן המספרים שהם מסרו לו בתשובותיהם היה לי רושם שהם מפחיתים לא מעט מן העובדות שהיו חמורות למדיי. לא ידעתי אם הם לא ידעו את העובדות האמיתיות ומסרו מספרים סתם מתוך הנחה שהמפקח לא יעלה על האוניה, במדרגות הכבש הצר והחלש, כדי לבדוק בעצמו ולאמת את מספריהם, או שהם ביקשו להונותו מטעמים השמורים עימם. הייתה אפשרות שהמפקח ישלח שוטרים אחרים, כדי לבדוק את המספרים שנמסרו לו. לפתע ראיתי את סטאווסקי צץ במקום, מתקרב אל המפקח. הוא עבר על פניי.

"מה יהיה עכשיו אברשה?" שאלתי את סטאווסקי.

"יהיה טוב, הכול יהיה בסדר".

הוא ניגש אל המפקח, הושיט לו את ידו ומייד התפתחה ביניהם שיחה שהיה בה יותר חילופי העוויות ותנועות ידיים מדיבור של ממש. שכן לא הייתה להם כמעט שפה משותפת. מלבד רומנית ידע המפקח מילים אחדות ברוסית, ובהן הוא נעזר בשיחה עם סטאווסקי.

השיחה ארכה למדיי. לא הקשבתי לה. משנסתיימה ניגש אליי שוב סטאווסקי ואמר: "ברומניה אומרים שבמיליון ליי אפשר לקנות אפילו את המלך הרומני. אינני יודע, לקנות את המלך לא ניסיתי, לא היה לי צורך".

 מכלל לאו שמעתי את ההן ביחס למפקח. הכול היה באמת בסדר. לאוניה הותר להפליג. בשבילי הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי ים. גם לפולין היה מוצא אל הים צפונה, לחוף הים הבלטי. מעולם לא הגעתי לשם. התיור עוד לא היה שכיח כמו היום, והפרוטה לא הייתה מצויה בכיס. ואם נמצאה, צריך היה לשמור אותה לארוחה לפחות פעם אחת ביום.

התאהבתי בים ממבט ראשון, אהבתי את המרחב הרב, עד קצה האופק. אהבתי את כוח האיתנים הגלום בו, את משחק הגלים שנהפך לעיתים למאבק סוער בין גל לגל. מראהו ריתק אותי עד כי מסוגל הייתי לעמוד שעה ארוכה ולהסתכל בצורתו המשתנה, בדכי גליו המתדפקים אל הרציף או אל החוף. בחדר המלון, לחוף הים, הקשבתי ארוכות להמיית הגלים, למנגינה האחת שכה רבגונית היא בצליליה. חשבתי לשמוע בה הדים מן הארץ הרחוקה אשר אליה נשואות העיניים, ואשר אליה התקרבתי במאות קילומטרים. רק לעלות על הספינה שפניה לארץ וכעבור זמן אני שם. מי יעכב בעדי? מי יבדוק? מי לא יאמין שקיבלתי לפתע הוראה להצטרף למשלוח? לא עשיתי זאת. מצווה הייתי לחזור אל המשמרת אשר בה הוצבתי, ושאין אני רשאי להשתחרר ממנה ככל שארצה. עליי לחזור לווארשה. אבל אוסיף ואחזור לעיתים קרובות יותר באוזני יאיר את בקשתי להתיר לי לעלות. בדרך חזרה עוד ביקרתי בבוקרסט הבירה של רומניה. נסעתי לשם ברכב, עם סטאווסקי. לא היינו לבדנו. לפי הזמנתו באה גם קבוצת בעלי אוניות יווניים. ישבנו בקרון המסעדה וסטאווסקי נכנס איתם במשא ומתן על חכירת אוניות נוספות להסעת מעפילים. לא היה לשון משותפת ביניהם. בעלי האוניות ידעו קצת גרמנית. סטאווסקי דיבר אליהם יידיש של בריסק דליטא עיר מולדתו, זה כדי שהם יבינו. כדי שלא יבינו הוא נעזר גם בשפה הרוסית, בה הוא קילל נמרצות בתגובה על דרישותיהם שנראו לו מוגזמות. קללות עסיסיות מן האוצר העשיר של השפה הרוסית בשטח זה. משהתקרבנו לבוקרסט הייתה העסקה גמורה. התנאים הוגדרו והובנו משני הצדדים. צריך היה רק להיכנס אל עורך דין כדי לנסח את הכול בכתב. זה עתיד היה להיעשות בפגישתם הקרובה באתונה.

משהגעתי לווארשה חזרתי מיד לעבודה בהחלטה נחושה להמשיך, בקצב מהיר יותר, בקול גובר יותר, כי אין זמן. יש לנצל את כל האפשרויות ואת הזמן הנותר עדיין. להציל יותר ככל האפשר. ללא בדיקות, ללא סלקציה. על רקע זה נתונים היינו במאבק חריף ביותר עם המנהיגים הרשמיים של יהודי פולין. הם היו נגד זריעת בהלה, שנקראה בפיהם "פאניקה". נגד זאב ז'בוטינסקי, שקרא לפינוי (אוואקואציה) של יהודי פולין לארץ ישראל.

באחת הפגישות הללו הטיל עליי יאיר תפקיד ראשון: לייצג את אצ"ל בפעולת העלייה הבלתי חוקית שארגן אברהם סטאווסקי. דודי עודנו זוכר, כי סטאווסקי היה הנאשם השני ברצח חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הנאשם הראשון היה צבי רוזנבלאט והנאשם השלישי- אב"א אחימאיר. הרצח והמשפט פלגו עמוקות את היישוב, את התנועה הציונית ואת הציבור היהודי בכללו. עוד היום נמצאים אנשים, המאמינים בלהט כי רוויזיוניסטים הם שרצחו את האישיות רבת הכישרונות ביותר בצמרת הציונית.  לתדהמתי נוכחתי לדעת בעת פגישה בנובמבר 1970, כי דוד בן גוריון הוא אחד מהם.    בשנות השלושים הם היו רבים. והמחנה השני, גדול אף הוא, היה משוכנע כי מתנגדיו ויריביו רקחו עלילת שקר לצרכיהם הפוליטיים. בן גוריון הואשם על ידי מחנה ז'בוטינסקי כי הוא היה יוזם העלילה ומתכננה. עד היום לא פוענח סוד הרצח בשפת ימה של תל אביב בקיץ 1933.   לא נתגלו הרוצחים. לא צריך להיתלות רק במשפט הבריטי הקולוניאלי שזיכה את הנאשמים שהובאו בפניו מחוסר הוכחות. יש עובדות משכנעות יותר, נסיבתיות והגיוניות. החשובה בהן, לדעתי, שמפלגה המונית, שרבים מחבריה עברו ברבות הימים למפלגות אחרות. לא הייתה יכולה לשמור בסוד מעשה רצח שבוצע על ידי חבריה, אילו בוצע באמת על ידיהם. ההנחה כי ההתנקשות בארלוזורוב לא נעשתה על ידי המפלגה הרוויזיוניסטית במישרין, אלא על ידי ארגון סודי שקם בתוכה, "ברית הבריונים", איננה עומדת בפני ביקורת. "ברית הבריונים" היה רחוק מלהיות ארגון קונספירטיבי ולא הייתה תנועה שלא ידעו עליה חברים רבים. אין לשער שלא היה נמצא לפחות אחד מן החברים בחוג זה שלא יגלה את הסוד שלא יכול היה להיות סוד מלכתחילה.  לעומת זאת היו בקרב ראשי המאשימים שרמזו, לאחר קום המדינה, כי יש בידיהם גילויים שעשויים היו לשפוך אור על הפרשה שנשארה אפלה. לדאבון הלב הם מסתלקים מן העולם בלי שיעמוד בהם האומץ לגלות לציבור את כל הידוע להם באותה פרשה. חבל, כי חיידקי השנאה מאז עדיין מקננים בלב הציבור והם עלולים להרעיל בארות רבות גם בעתיד.

אחרי שחרורו מן הכלא הארץ ישראלי בעקבות הזיכוי של בית המשפט הבריטי, הגיע אברהם סטאווסקי לווארשה. גבה קומה, היה בעל גוף כבד אך זריז בתנועותיו כנער, פניו העניקו לו מראה של ילד מגודל. התרוצצו בהן שתי עיניים פקחיות, שצילמו במבט אחד את כל המתרחש ברדיוס רחב מסביב. כמעט אפשר היה להאמין שיש לו זוג עיניים גם מאחוריו.

סטאווסקי קיבל את ההצעה של מוסדות התנועה: להיות אחראי למינהלה של השבועון הרשמי ביידיש "אונזער וועלט" (עולמנו). עד מהרה הוא הכניס סדר מופתי בניהול השבועון, שככל הביטאונים המפלגתיים סבלו מאי סדר כרוני. אבל היה ברור למי שהספיק להכיר את אברשה, כי תפקיד זה לא יניח לו למצות את מלוא מרצו. היוזמה והמרץ שפעו מכל תנועה שלו ותבעו פורקן. לא היה ספק, שהוא עצמו יחשל את הכלים בשביל לתת פורקן לייצר העשייה שלו, וכך היה.

 אברשה לא שכח אף לרגע, כי הוא לא עזב את הארץ, כדי לחיות חיים נוחים יותר בווארשה. הוא ראה את עצמו שליח של ארץ ישראל, לעשות בשבילה את הדבר החשוב ביותר, את מה שהוא עיקר. בעיניו הייתה זו עלייה. הוא ראה את מאות הצעירים הדופקים ממש על כל דלת סבירה, בשאיפתם לעלות לארץ ישראל. הוא החליט לעזור להם להגיע. תחילה מביא היה רווקים מן הארץ ומשיא להם בנות יהודיות מפולין. החתונות היו לרוב פיקטיביות אך התעודות שהושגו מן הרבנים נתנו זכות לבעלי הדרכון הארץ ישראלי להעלות את נשיהן מחוץ למסגרת של מכסת הסרטיפיקטים הקצובה. משרבו נשואי-חו"ל החלה ממשלת פלשתינה להערים מכשולים על דרך זו. אברשה החליט, כי הוא ייענה לאתגר. הוא ראה חובת כבוד לעצמו להגביר את הזרם. במקום עשרות בנות הוא יעלה מאות ואלפים גברים ונשים, כל מי שצר לו המקום בפולין והוא נושא את עיניו לארץ. כך קם ליד המינהלה של "אונזער וועלט" "משרד נסיעות", שהחל לפרסם מודעות על רישום מועמדים לנסיעה לארץ ישראל. הנהירה הייתה גדולה.

היה בכוחו של סטאווסקי לרכז מועמדים, לטפל בדרכוניהם, לשכור אוניות ולשלחן אל עבר חופי הארץ עמוסות מעפילים. לא הייתה לו אפשרות לדאוג להורדתם מן האוניה אל החוף בביטחון ולשלח את העולים בדרך זו אל כל מקום שירצו. ברור היה שאם ייתפסו האנשים על ידי המשטרה הבריטית או אם יקרה אסון יירתעו המועמדים המחכים בתור ורק מעטים יסתכנו בהרפתקה. אברשה הציע ליאיר שאצ"ל יהיה שותף לארגון ההעפלה, הוא ומשרדו יהיו אחראים לכל הפעולות עד נמל היציאה באחת הארצות השכנות, כולל שכירת האוניה. משיועלו העולים על האוניה היא תועבר מיד לפיקודו של שליח אצ"ל, שיהיה גם אחראי להורדת המעפילים אל החוף. המשרד ישלם לאצ"ל 8 לא"י למעפיל בעד ההורדה, מלבד היותו שותף במחצית רווחיו של המשרד. נתבקשתי על-ידי יאיר לייצג את האינטרסים של אצ"ל ב"משרד הנסיעות". ניתנה לי עוד סמכות, שהייתה קשורה בתפקיד השני שהטיל עליי יאיר. תפקיד זה היה מאמץ ראשון למימוש תוכניתו הגדולה להקמת הצבא הגדול של רבבות שיכריע את גורל הארץ בבוא היום.                    

כהתחלה יש לארגן תאים של אצ"ל בכל עיר ועיירה שיש בהם יהודים. הם יהיו שלד הצבא. חברי התאים יקבלו חינוך לקונספירציה וגם יתאמנו בנשק, בקורסים שיודרכו על ידי שליחי הארגון בארץ. אבל לא כולם יחכו עד השלב האחרון של התוכנית. הטובים שבהם, המוכנים ביותר, יישלחו לארץ עם המשלוחים שמארגן אברהם סטאווסקי. לי ניתנה הסמכות לצרף אל כל משלוח מכסה מסוימת של חברי תאים, לפי בחירתי, בלא שעלייתם בדרך זו תותנה בתשלום כלשהו.

הייתי אז סטודנט של הפוליטכניקה הוורשאית. להתקבל לבית ספר גבוה זה היה חלומם של הרבה צעירים יהודים. כדי להעמיד את מספר הסטודנטים היהודים על אחוז מינימאלי הונהגו בחינות כניסה חמורות, שנהפכו לסיוט. היו מועמדים שהתייצבו לבחינות שנים רבות בזו אחר זו. בשנת 1935, שלוש שנים לאחר בחינת הבגרות, ניצלתי שבועיים של חופשה כדי להתכונן לבחינות הכניסה. היה זה בעיניי ובעיני רבים מחבריי ניסיון חסר תוחלת.     גמרתי את הבחינות בהרגשת כישלון. האחרונה שבהן הייתה בחינה בציור חופשי, שמעולם לא הצטיינתי בו. על כן הופתעתי מאוד ששמי נתפרסם ברשימת המועמדים שעברו את הבחינות בהצלחה. התברר שבשאר המקצועות שבהם נבחנתי: אלגברה, הנדסה, טריגונומטריה וסטיריאומטריה, פיסיקה- קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר, שאיזנו את הציון הדל בציור והעמידו את הסיכום שלי במקום גבוה. הלכתי ללמוד הנדסה, כי ביקשתי להכין לעצמי מקצוע הדרוש בארץ. אך לא התנזרתי גם מפעילות פוליטית. לאחר הפגישה עם יאיר, איבדו הלימודים בעיניי חלק ממשמעותם. לא זו בלבד שהתפקידים שהטיל עליי יאיר היו אמורים לתבוע את רוב זמני, בפולין. תיארתי לעצמי, כי גם בבואי ארצה לא אהיה פנוי להתפרנס בשקט ממקצוע חופשי. המאבק למען החופש יבלע ללא ספק את כל כולי. גם כאשר יבוא היום המקווה ועצמאות עברית תהיה עובדה קיימת, גם אז, יש לשער, לא תהיה הנדסה עיסוקי הנבחר.   אך את המקצוע אהבתי יותר מכל שאר המקצועות –  כנראה בירושה: אבי בנאי היה בעץ – על כן עשיתי מאמץ שלא להזניחם. ניגשתי אל הבחינות השנתיות. הפעם, שלא כבשנים קודמות, לא תקף אותי לאחר הבחינות חום גבוה, לא זקוק הייתי לרופא שממנו שמעתי מידי שנה "אדוני, אתה סחוט ממאמץ יתר; אם לא תצא לנופש של חודשיים לפחות, תיפול באחד הימים ולא תקום עוד". ידעתי שיאיר מחכה לי, שהתפקיד מחכה לי. זה רענן אותי, גם את גופי. הייתי מסוגל לעמוד במאמץ נוסף, מסוג אחר.

בתקציב דל שהעמיד לרשותי יאיר, רכשתי כרטיס רכבת דו שבועי לכל הקווים. יכולתי לנוע בו כרצוני, ללא הגבלה, במחלקה שלישית. במשך חודשי הקיץ ההוא עשיתי חלק גדול מזמני בקרונות ובתחנות הרכבת של פולין. עברתי מקצה אחד של המדינה אל קצה אחר. נדדתי מעיר לעיירה ומעיירה לעיר. ניצלתי את היכרותי וקשריי עם חברי בית"ר. בכל עיר ועיירה שהגעתי אליה, פונה הייתי אל מי שנראה בעיניי הבשל ביותר מבחינה רעיונית והנכון ביותר מבחינה מעשית. לרוב לא היה זה מפקד הסניף דווקא. עם בחור זה מקיים הייתי שיחה ראשונה, שהחלה בגישוש זהיר של עמדותיו. משעמדותיו בטוחות היו בעיניי ללא ספק, גיליתי לו את מטרת שליחותי, ומציע לו לאסוף את הקבוצה הראשונה של נבחרים, מקרב חבריו ומכריו, לפי שיפוטו. בהופעתי לפני הקבוצה משכנע הייתי את הנאספים כי הגיעה השעה לעלות לשלב גבוה יותר בהגשמת המטרה אשר למענה התגייסנו משחר נעורינו. לא היה קשה לי להוכיח, כי בית"ר נתקעה בשרטון ואין היא ממלאת עוד את יעודנו.

רבים בעיירה ועיירותיה של פולין הרגישו זאת מבשרם. שנים אחדות –  מי רבות יותר ומי פחות – עשה כל אחד מהם כאשר צווה, עסק בכל פעולה שהוטלה עליו, עשה למען הקרן הקיימת כשנדרש וחדל משנדרש, למד תרגילי סדר.