יעקב נולד בחיפה ביום כ”ו אייר תרצ”ג, 9 ביוני 1923 להוריו: מנחם, יליד ירושלים, ושמחה, ילידת צ’נקלה שבתורכיה.

שנות ילדותו של יעקב, שהכל כינוהו ז’ק, עברו עליו בצל מאורעות הדמים שבין הערבים ליהודים, ותחת השלטון הזר הבריטי המונע את הצלת פליטי השואה מאירופה. בעקבות האוירה הלאומית ששררה בביתם ותחת השפעת פעולות המחתרות, התגייס אחיו להגנה ואילו הוא הצטרף לשורות לוחמי חרות ישראל.

בשנת 1945 ז’ק הגיע למחלקת הפעולות, למד שימוש בנשק וחבלה והשתתף בפעולות שונות נגד הבריטים. גורלו של ז’ק זימן לו להתקבל לעבוד באחד האובייקטים המרכזיים של השלטון – בתי־המלאכה של רכבת ארץ־ישראל בחיפה, בו נמצאים כלי התחבורה האימפריאלית של השלטון: מנופים, קטרים, קרונות, מדחסים. ידיעתו על מיקומם ושימושם של מיתקנים, מבחינת המחתרת, הייתה חשובה לעין ערוך. כאשר הוחלט לחבל בבתי־המלאכה, נעזרה המחתרת באוצר ידיעותיו של ז’ק. הוא הכין מפות, תרשימים על המקום, נתן הסברים והרצאות לאחראיים על ביצוע הפעולה ואף הדגים את אופי המיתקנים והפעלתם לפי הדגם בתחנת הרכבת בתל־אביב. לפי תידרוכו ביצעו לוחמי לח”י את ההתקפה הנועזת על בתי המלאכה ביום 17 ביוני 1946.

הפעולה, בה השתתף גם ז’ק בעצמו, הצליחה. מתקני בתי־המלאכה נהרסו. אולם בעת הנסיגה עלו הלוחמים על מארב בריטי. תשעה לוחמים נהרגו. אחרים, ביניהם ז’ק, נפצעו ונלקחו בשבי. פציעתו של ז’ק קשה. הוא נפגע בברכו הימנית ונותח כמה פעמים. הוא וחבריו הועמדו לדין ונידונו למות. גזר־הדין הוחלף במאסר עולם. מבית החולים, בו שכב שמונה חדשים, הועבר לכלא עכו. בפריצת הכלא נמנע ממנו להצטרף אל הבורחים בגלל מצב בריאותו. אולם בשנת 1947, כאשר הועבר למחנה עתלית, ברח משם לחופש בתוך מזוודה. בשל נכותו לא גוייס לצה”ל, אך הוכר כנכה צה”ל. את חלקו למאמץ המלחמתי תרם בהצטרפו למערך ייצור נשק.

אחר המלחמה נשא יעקב את חברתו, ויולט לבית בז’ה לאשה, ונולדו להם בת ונכדים. הוא עבד כמנהל עבודה במספנות לתיקון אניות עד לפרישתו.

יעקב נפטר ביום י”ט בתמוז תשנ”ג, 8 ביולי 1993.