קוטליצקי רות( רחל לבית פרטיג) – "עדית"

עריכה וראיון : שרגא לביא - "שלמה" 
כ"ג בשבט תשע"ו – 2.2.2016, תוקן עם תוספות על ידי רות קוטליצקי – עדית  

רות נולדה בקרקוב בפולין ביום 19.11.1924 ‏ולה שתי אחיות בוגרות ממנה. המשפחה היתה דתית ציונית, עלתה ארצה בשנת 1935 ‏והשתקעה בתל-אביב. האב, מאיר, אדם נמרץ ובעל תושיה, היה סוחר אריגים בסיטונות וליחידים. האם - פייגה צפורה, לבית פירר, יפהפיה, אצילת נפש ודמות מיוחדת, היתה עזר כנגדו.
בשנת 1928 ‏הפליג האב לישראל כתייר, ובעצתו של יהושע חנקין, גאל אדמות מערבים במקומות מרוחקים מההתיישבות היהודית דאז .

בשנת 1943 ‏הצטרפה ללח"י .

חברים מספרים

זוכרת אני ארוע מן העבר הרחוק, שבו הוטלה על ברוך קוטליצקי , מנחם קליין ושתי תצפיתניות להשתתף בפיצוץ מכוניות צבאיות או משטרתיות.

אני וחברתי שרה, פעלנו בתפקיד של תצפיתניות, הסתובבנו ברחובות במטרה לגלות מכונית בריטית וכאשר זו תתגלה, אנו ניתן אות לברוך ומנחם שנמצאו מאחורינו, במרחק מה, ואז הם יזרקו את הרימונים שבידיהם על המכונית הנ"ל. ברוך עישן סיגריות ללא הפסק על מנת להצית מהאש את הרימון.

אני זוכרת את הלילות הרבים שבהם היינו מסתובבים ברחובות במטרה לגלות מכונית משטרה, או צבאית,אך לשוא, לרוע המזל דווקא באותה תקופה, באותם זמנים, לא הסתובבו מכוניות בריטיות באותו אזור, שהיה בדרום תל אביב ברחוב יהודה הלוי.

באשר לשאלותיך אני לא זוכרת שאנשל נמנה עם החוליה, אבל אני כן זוכרת את פיני גינוסר, היו לי שיחות איתו, שנסבו בעיקר על ספרות, ספרים וכו'.

על מנת להקל עליך להבין את מורכבות המחלוקות בהן פעלתי, רצוי לפרט מספר עובדות : 1.בשנת 1940 לאחר הפילוג מאצ"ל הצטרפו לתנועת לוחמי חרות ישראל – לח"י חברים מחוגים לאומיים בעיקר .

  1. ולאחר שהוצאנו כתבי עט ושידרנו לאזרחי ישראל את מטרת מלחמתנו הצטרפו ללח"י נערים, נערות ומבוגרים מכל גוני הישוב, מהנוער העובד, מהשומר הצעיר, מההגנה והפלמ"ח, ממכבי והתנועה הליברלית, מחוגים דתיים, בעלי פאות ארוכות, בלתי מפלגתיים, מחוגים שפעלו נגד האימפריאליזם בכלל ואזורנו בפרט.מיעוט זעיר מהם, אני מדגישה זעיר, אמרו אנו אתכם עד צאת הבריטים מהארץ ואז נרד מהעגלה הזאת. וכמובן שהיו גם אחרים.

התחלתי לעבוד עם הנוער, אינני זוכרת באיזה תאריך היה זה, איך ומה, פשוט התחלתי לעבוד. מדובר באזור גוש דן- תל אביב, פתח תקוה, רמת גן והסביבה.

 

ש. איך היה מבנה מחלקת הנוער ?

ת. עם כניסתי לתפקיד לא היה מבנה מוגדר של מחלקת הנוער, שכן היא היתה רק בראשית דרכה. מוניתי כאחראית על מחלקת הנוער, שהיתה כאמור מצומצמת מאד, ובמשך מספר שנים גדלה המחלקה ונוספו קבוצות רבות.

 

לצערי לא אוכל לספר פרטים, פרשיות ואו ארועים שקרו באותה תקופת בראשית דרכה, שהם חשובים מאד כשלעצמם . משום שתקופה זו נמחקה במדת מה מזכרוני, ולכן אוכל לספר רק על המסגרת של הנושא, מקוה אני שהמדריכים, אותם תראיינו לאחר מכן, יוכלו לספק פרטים נוספים ואז ניתן יהיה לקשר בין הדברים.

 

במכלול הדברים עליהם אספר היום, אנסה לתאר את העבודה שהתבצעה במחלקת הנוער והטירונות וכן לספר על העבודה הארגונית על כל שלביה, על הדרך שהנוער מצא בו קשר ללח"י, על ועדת הקבלה, על הדרך החינוכית על כל שלביה, על האופי המיוחד של הנוער שלנו.

 

אני חייבת לציין, שכאשר התחלתי לעבוד עם הנוער, לא היתה לי שום הכשרה קודמת בנושא, לא הכשרה ארגונית ולא הכשרה חנוכית.

הגם שפעלתי באגודת הבריאות וכן פעלתי כמדריכה בצופים וניהלתי מועדון בבית הספר. אמנם השתתפתי במספר קורסים להדרכה, אבל זו לא היתה הדרכה של ממש. לא היו לי הכלים להם הייתי זקוקה בעבודתי כאחראית על מחלקת הנוער. והגרוע מכל שלא היה לי המטען שהיה לכל נער ונערה שהצטרפו אז ללח"י, מתנועות נוער לאומיות ואילו אני באתי מתנועת הצופים ומההגנה.

 

הפשלתי שרוולים והתחלתי בעבודה, לא קבלתי כל הכנה מהממונים עלי את אשר עלי לעשות וכיצד לעשות. קבלתי את האנשים והתחלתי בעבודה.

לאור זאת חייבת הייתי לקבוע לי את המטרה אותה רוצה אני להשיג בחנוך הנוער שקבלתי ושאקבל.

קבעתי לעצמי שתי מטרות אותן אשתדל להשיג: דבר ראשון החלטתי שבנוער, הנתון למרותי, חייבים להחדיר אהבה לעם ישראל וארץ ישראל ולחרות האדם, היה זה לדעתי דבר חשוב וראשוני להקנות לכל אדם המצטרף ללח"י.

דבר שני, שבעיני היה חשוב מכל, היה לעצב נוער בעל דמות שיהיה מסוגל לעמוד בכל המכשולים על מנת שיוכל לפעול כראוי במסגרת המחתרתית של לח"י.

 

ש. את מתכוונת ליצירת דמות, שנער או נערה ירצו להזדהות איתה ?

ת. לא, להפך אני מתכוונת לדמות שנער ירצה להתעלות על עצמו, על רצונו, על מאוויו ועל הכל, והדבר המרכזי הוא הרצון לתת.

אולי בגלל מחשבה ורצון זה, העמדתי את האנשים שסרו למרותי במבחנים קשים מאד ואולי אף קיצוניים.

 

ש. אולי יכולה את לתת דוגמה ?

ת. כן, אתן דוגמה. בחלוף שנים , שמעתי שאומרים, שאילולי לא הייתי כל כך נוקשה בהתנהגותי, והייתי פחות מקפידה, אזי היתה התנועה מתרחבת יותר מזו שהיתה. אבל, גם עכשיו אני חושבת שלא טעיתי.

מחלקת הנוער היתה בנויה למעשה משתי קבוצות: הקבוצה האחת כללה חברים בגיל של 15-17 שנים שהוו את גרעין הנוער במחלקה במשך תקופת זמן ממושכת. אבל, היתה גם קבוצה שניה שהיו בני גיל של +18,19,20 שהותה את העתודה של לח"י. כלומר, כל אדם שהצטרף ללח"י עבר דרך המחלקה, שם הוא קבל את הכשרתו הראשונית. הכשרה ראשונית על מנת שיהיה מסוגל לפעול בתנועה שלנו. מבחינתי, כך ראיתי זאת ואני חייבת לציין שאני רואה זאת גם עכשיו.

לא מספיק שאתה מזדהה עם אידאה כל שהיא, לשם כך אתה יכול להיות סתם אוהד, אך על מנת להיות חבר בתנועת מחתרת, כאשר החברה הסובבת אותך עוינת כל כך והקורבנות הנדרשים ממך הם כל כך גדולים, אתה חייב להיות חזק ומוכן לגרוע מכל, ואם אתה לא תהיה אדם שכזה, אזי לפי דעתי אתה לא תהיה ראוי להיות חבר לח"י, ולח"י הי תה נכשלת במשימתה באם היתה מקבלת לשורותיה אדם כזה.

יכול להיות שזו היתה הסבה שהייתי כל כך נוקשה ומקפידה בקבלת חברים חדשים ללח"י. אבל, אני חייבת לציין שאומנם הייתי נוקשה כלפי החברים שסרו למרותי אך, באותה מדה ואף יותר הייתי נוקשה כלפי עצמי.

לדוגמה: ששה שבועות בטרם נשואי שמעתי בבוקרו של יום, כי בפעולת לח"י בפצוץ בבתי המלאכה של הבריטים בחיפה, השתתף בעלי לעתיד ולא היה לי מידע אם הוא נשאר בחיים, או שמא הוא רק נפצע ואם נפצע מה מדת חומרת פציעתו, ואם יצא מהפעולה בשלום אולי נאסר על ידי הבריטים, שהרי היה ידוע לי כי בפעולה זו נהרגו מספר לוחמים.עם הידע הזה ואי הודאות שמסביבו המשכתי את עבודתי כאילו לא ארע דבר, קיימתי את הפגישות שקבעתי מראש ורק בלילה כשחזרתי לביתי רק אז יכולתי להרשות לעצמי להתפרק.לא חשבתי שיש לי זכות יתר למרות שהנפגע היה אדם שהיה קרוב אלי מאד, איש שעמדתי להנשא לו.

 

הנוער שלנו היה נפלא, הוא היה נפלא משום שהוא ידע להתגבר על המסגרת, הוא היה מודע לכך שבכל יום, בכל שעה, בכל רגע, נתונים חייו בסכנה.

הוא היה מודע לעובדה שאם יתגלה על ידי החברה הסובבת אותו, גם עתידו עשוי להיות נתון בסכנה, היתה זו אותה חברה שהוא היה מוכן לתת לה הכל, אך היא בתמורה היתה עלולה להוקיע אותו ולהתעלם ממנו באם מעשיו או השתייכותו היו נודעים לה.

וזו הייתה אחת המטרות שרציתי להשיג בחינוכו ובגבושו, להיותו לוחם למען חרות ישראל.

 

בשנים מאוחרות יותר, אני חושבת שהיה זה בשנת 1947, אינני זוכרת את התאריך המדויק לכך, האמנתי שרצוי לצרף ללח"י אנשים מסוג אחר, אנשים שהדרישות שלנו תהיינה פחותות אותן הצבנו בעבר, משתי סיבות א. שהנה אנו עומדים לקראת סוף המלחמה . ב. רצוי שנגיע לצבא שיוקם עם קום המדינה, עם חומר אנושי רב יותר ככל האפשר.

 

ש. את יכולה לספר בדיוק איך הגעת אל הנוער כדי לגייס אותו ואיך פעלה ועדת הקבלה איך היה הקשר לנוער?

ת. ובכן, היו לכך מספר דרכים : קשר אחד היה פשוט מאד, כשהנוער והטירונים הדביקו כרוזים, פנו אליהם אנשים ברחוב ונתנו להם פתקים שבהם נרשמו שם וכתובת ובקשה להצטרף ללח"י.

קשר שני היה על ידי המלצה של אנשי המחתרת עצמם וכשהמחלקה הלכה וגדלה, על ידי תוספת של מצטרפים חדשים היו הם שהמליצו על חבריהם כמועמדים להצטרפות.

קשר שלישי היה בתקופה יותר מאוחרת והיה זה אריה שלם- בנימין האחראי על ועדת הקבלה שהכניס לפעולה שיטה שהתבססה על רשימות של תלמידי בתי ספר תיכון ותלמידי סמינרים למורים שהתקבלו מחברים שלנו, בציון פרטים מסוימים שענינו אותנו, ואז מחלקת הגיוס החלה בפעולה בשלחה אליהם כתבי לח"י ואחר זמן שלחה אליהם גייסים כדי ל צרפם לשורות לח"י.

המועמדים להצטרפות לשורות לח"י הופיעו בפני ועדת קבלה, ואנו ידענו הרבה על כל אחד מהם, על הרקע שלו ומה הביא אותו להתגיס ללח"י, על עבודתו, על לימודיו והרבה פעמים גם על משפחתו. היו מקרים שידענו פחות. אריה שלם – בנימין,האחראי על ועדת הקבלה היה אדם יחודי למדתי ממנו הרבה מאד הוא ראוי להערכה רבה על יעילות עבודתו.

בתקופת עבודתו בועדה הוא נעצר על ידי הבריטים פעמיים. בפעם הראשונה הוא ברח ממעצרו וכעבור זמן חזר לתפקידו בועדה.

באחד הערבים כשהאחראי על ועדת הקבלה נעדר מהועדה, הגיע בנימין גפנר לועדת הקבלה שלנו.




דבריו של בנימין גפנר:

 

זה היה באביב שנת 1946 , השתתפתי, פעם אחת, בועדת קבלה של עידית. היה זה בבנין שעמד בבניתו ברחוב שלמה המלך , בערך 50-100 מטר צפונית לגן החיות דהיום, והיה מצוי בין בתים אחרים שעמדו בבניתם. עידית ישבה בחשיכה, לא מאחורי פרגוד, אבל בגלל החשיכה , אי אפשר היה לראות את פניה. הנערים הוכנסו לחדר, כל אחד לחוד, כדי לשוחח איתה. התרשמתי עמוקות, ראשית כל וקודם לכל, מהבעת קולה של עידית. היה לה בת קול ספוגת ענין ומשמעות, קול עמוק שהעביר רטט, לא רק בנערים האלה כפי שחשתי, אלא אפילו בי שהייתי מבוגר יותר.

אין לי כל ספק שהקול הזה תרם רבות להפיח בנערים רוח של מסירות, חדוה ורצון להיות בלח"י. השאלות שהמטירה עליהם, היו שאלות רבות מאד כגון, האם אתה יודע לאן אתה הולך ? האם אתה יודע את ההבדל בינינו לבין האצ"ל וההגנה ? האם אתה מוכן להאסר ? האם אתה יודע מה צפוי לך ? האם אתה יודע שהבריטים עלולים לענות אותך ולדרוש ממך הסגרת שמות של חברים שלך ? האם תמסור את השמות האלה ?.

אני ראיתי איך שהיא מכניסה אותם לתוך איזה שהיא התעלות נפש עמוקה מאד, איזה נכונות. הם רצו ממש להתפרץ ולהתחיל לפעול ולהיות פעילים בלח"י באותו רגע , ואחד אחרי השני .

ראיתי את הדבר הזה כמאד אפקטיבי, אני משתמש במלה מאד מעשית, אבל זה היה באמת מאד אפקטיבי. והערה קטנה, אני מזכיר את זה רק בגלל שעידית הזכירה את הנושא לפיו אמרתי שאינה מדובבת מספיק את הנוער. לדעתי, התפקיד של עידית היה גם להכיר את הנוער וגם לשחרר אותם ממתחים פרטיים, במדה והיו, ולדעתי , אם הייתה שואלת אותם עליהם, היתה גם לומדת עליהם יותר דברים והיתה יודעת יותר איך להתיחס אליהם ואולי השקול שלה , אם לקבל או לא לקבל נער ללח"י, היה שקול יותר, מבוסס יותר, ולא רק מבוסס על תשובות שהשיבו הנערים, כן אני מוכן, כן בודאי לא אגלה וכו'.

 

בדבריו של בנימין גפנר יש בקורת עלי, אני בדרך כלל מוכנה לקבל דברי בקורת ולחשוב עליהם. אני חושבת שדברי בקורת הם דבר מאד בריא, עובדה שזכרתי את הערתו של בנימין גפנר, אבל אני חוזרת שוב על דברים שאמרתי קודם לכן, כאשר הנערים הגיעו לועדת הקבלה, ידענו עליהם הרבה, פרט לבודדים שעליהם לא ידענו מספיק ואותם אכן דובבתי על מנת לעמוד על טיבם, ידענו את הרקע המשפחתי, במה הם עוסקים, מה הביא אותם ללח"י ולכן חשבתי שדבוב עשוי להפחית מהמעמד עצמו, אבל יתכן שבנימין גפנר צודק ועל כך אני לא מוכנה להתוכח.

 

ועדת הקבלה היתה בעיני מעמד שאמור היה להרשים את המועמד, שהיה צריך ללוות את החניך בהמשך דרכו ולכן כל מה שאמרתי לו בועדת הקבלה, נאמר על ידי מתוך הלב וגם מתוך רגשות עמוקים והאמנתי ואף ידעתי, שדברי יכנסו לתוך הלבבות של המצטרפים החדשים. המעמד היה סימבולי בעיקרו, ודיבוב יתר היה פוגם במעמד זה .

 

ש. באיזה מבחנים העמדת את המועמדים ?

ת. מדובר לא בנוער צעיר אלא בעתודה של הנוער המבוגר שהצטרף ללח"י .

נקח סיטואציה פשוטה, היו לנו מספיק בני נוער שידביק כרוזים והנה אנחנו מטילים על תלמיד בסמינר את תפקיד הדבקת כרוזים ואז עושה לעצמו נער זה חשבון פשוט, אני בחור מוכשר ואני יכול לתת הרבה מאד והנה לוקחים אותי להדביק כרוזים ובעקבות כך אני עלול להאסר ואולי אף לא לקבל תעודת הוראה, נכון אני ידעתי שהוא עלול להאסר, אבל הוא חייב היה להוכיח שהוא מוכן להאסר גם בשביל הדבקת כרוזים והעמידה בנסיון הזה תוכיח לנו שהוא אכן מוכן לעמוד בכל מבחן גם כאשר הוא יעבור למחלקת פעולות, או לכל מחלקה אחרת, ולא היו פשרות באשר לנסיון אותו חייב היה לעבור נער זה, כך למשל אם היו צריכים להחרים אופניים, ובצע זאת נער בן 16 שיאסר עקב פעולה זו, ישלים את עונשו ויצא לחופשי בשלום, אך אם יבצע את הפעולה אותו נער שלומד בסמינר ויאסר הנזק שיגרם לו יהיה כבד מאד, שכן הוא עלול שלא לקבל תעודת הוראה , זאת ועוד, גם לתנועה היה נגרם נזק רב שכן באותה תקופה לא היו לנו הרבה נערים מסוג משובח שכזה.

אך, כאן הכריע השקול הקר , ידעתי שהנוער הזה שנמצא אצלנו בהכשרה ראשונה יעבור לאחר הכשרתו, למחלקות אחרות והוא חייב לפעול ללא פשרות ולהיות מוכן להאסר כל יום, להיות מסוגל להתנתק מכל פעילות עצמית שלו ולהתרכז בפעילות שבונה את עצמו למען מטרה מסוימת ועל כן הטלתי את התפקידים האלה, הפשוטים לכאורה, גם על האנשים האלה, ואני שוב חוזרת ואומרת כי נדמה לי שלא טעיתי בשקול דעתי.

אנשים ידעו להתעלות על עצמם ולכן גם לא נכשלו בעתיד והתוצאות מעידות על כך.

 

נחזור לדבר על התהליכים שהתרחשו במהלך עבודתי במחלקת הנוער, כי הרי זה עיקר הראיון. בתחילה עבדתי עם קבוצה אחת ובהמשך נוספה עוד קבוצה ולאחר מכן עוד קבוצה. מחלקת הנוער הלכה וגדלה עד אשר נוכחתי, כי לבדי לא אוכל, פיזית, להשתלט על ניהול המחלקה ולהפעילה ביעילות הראויה.

 

ש. כמה ילדים היו בכל קבוצה ?

ת. עד כמה שזכור לי היו חמישה נערים בכל קבוצה וכאשר נוספו עוד קבוצות מיניתי מתוך המחלקה שלי חניכים ששימשו כמדריכים לקבוצות החדשות.

בהמשך, כאשר נוספו עוד קבוצות ומבנה המחלקה השתנה, כי היו קבוצות נוער מבוגר מיניתי אחראי על מספר מדריכים. בתקופת זמן קצרה, מונו אנשים לתפקידי הדרכה למרות שלא היתה להם כל הכשרה לכך, אך לאחר מכן פתחנו קורסי הדרכה למדריכים.

 

ש. מי ניהל את הקורסים האלה ?

ת. היו מספר מרצים: אלדד, בית הלחמי וגם אני תרמתי משהו ובעיקר בשטח החנוך המעשי, היו עוד מרצים אך את שמם אני פשוט לא זוכרת.

אני זוכרת שפניתי ובקשתי לפתוח את הקורסים, כי רציתי בתוספת של מדריכים שיהיו בעלי מסר אידיאולוגי, אפשרות וכושר להדריך ולהנחות את החניכים עליהם יהיו ממונים.

כאשר מחלקת הנוער והטירונות הלכה וגדלה, נוספו לפעילות הניהולית אחראים שהיו ממונים על מספר מחלקות. אני קימתי קשר שוטף עם אחראים אלה, וגם עם מספר מדריכים ובעיקר עם אלה שתחת אחריותם היו היותר מבוגרים.

בתקופה מאוחרת יותר, קבלתי גם אנשים שהשתחררו מבתי הסוהר שהצטרפו לסגל המדריכים, כמו ג'ולי טורנברג, ניצקו (ראובני ניסים).

 

ש. הם היו מדריכים לקבוצות ?

ת. הם היו מדריכים לקבוצות החניכים ומבוגרים במחלקה והיו איתי בקשר ישיר.

התחלופה במחלקה היתה גדולה מאד. העתודאים, לאחר הכשרה מסוימת, הועברו למחלקת פעולות, או למחלקת ו' או למחלקת גיוס, הכל בכפוף לדרישת המחלקות האלה ובהתאם להתאמתם.

איש לא הכיר את האנשים טוב יותר כשם שאני הכרתי אותם.

 

ש. כמה קבוצות בערך היו לכם ?

ת. אני זוכרת , לפחות עשרות מדריכים ואני משוכנעת שהיו הרבה יותר בתוך המחלקה.

המחלקה היתה גדולה. כל איש שהצטרף ללח"י בגוש דן, עבר תחילה ועדת קבלה ואחר כך פעל במחלקת טירונים ורק אחר כך באם נמצא מתאים הוא התקבל לתנועה.

במהלך עבודתי המעשית, היה לי קשר יום יומי עם המדריכים, דבר שאפשר לי לבצע מעקב מלא על כל פעילתם, אם כי נתתי יד חופשית לכל אדם על פי כשוריו.

חלק מהמדריכים העביר יותר שיחות עם קבוצתו וחלק אחר מצא לנכון להעביר לקבוצתו מחנאות, או דברים דומים לזה, אופי הפעילות של המדריכים לא הפריע לי ולא שינה דבר, כל עוד שהמדריך דאג להקנות לחניכים את היסודות הנדרשים.

הנערים עבדו הרבה, הדביקו כרוזים, בצעו מעקבים והחרמות .

אני חושבת שחופש הפעולה ושקול הדעת שהענקתי למדריכים, היה דבר מבורך.

פגישותי עם המדריכים היו יומיות, נפגשתי גם עם החניכים, כמובן לא בפגישה ישירה אלא מאחורי מסך.

 

ש. באיזה מקומות התקימו הפגישות ?

ת. הפגישות התקימו ברחוב.

 

ש. כלומר לא במען של מישהו ?

ת. לא, מי יכול היה להפגש במען.

אגב, מקום הפגישות שערכתי עם המדריכים השתנה במשך הזמן. בפרק זמן מסוים התקימו הפגישות ברחוב, כי לא נמצאו מספיק אוהדים שאצלם יכולנו לקים את הפגישות, אבל כאשר מספר האוהדים גדל , נפגשנו גם בבתי האוהדים.

 

ש. את נפגשת עם החניכים מאחורי מסך ?

ת. כן, נפגשתי איתם מאחורי מסך, דברתי עם הקבוצה כולה ולפעמים גם עם בודדים.

לא הערכתי עד כמה היו חשובות פגישות אלה עד אשר נפלתי למשכב.

היה זה בשנת 1946 ,לאחר נשואי חליתי במחלת פרה טיפוס ושכבתי במטה כחודש ימים, הייתי חלשה מאד וכשהרופא הרשה לי לרדת מהמטה, היה זה רק לזמן קצר ביותר בלבד והבטחתי לברוך קוטליצקי בעלי), שאני יורדת רק לזמן מה כדי לפגוש את המדריכים כדי לקבל מהם דו"ח על הנעשה אצלם. באותו לילה חזרתי הביתה בשעה שתיים בלילה.

אני מדגישה מעשה זה משום חשיבות הפגישות עם הקבוצות מאחורי המסך.

באותו ערב כאשר נפגשתי עם המדריכים, אמר כל אחד מהמדריכים שיש לו בעיות למכביר והוא מבקש שאלך לפגוש את הקבוצה. באותו ערב בקרתי 5-6 קבוצות וחזרתי מאוחר מאד בלילה, אני זוכרת את ברוך ממתין ברחוב לשובי, מתוך חשש בלבו שמא נאסרתי, כי הרי הייתי אמורה לשהות מחוץ לבית זמן קצר בלבד.

 

ש. האם יכולה את להזכר מה היו סוג הבעיות שהיו יכולות להתעורר בקבוצות ?

ת. מענין שאני חשבתי על כך כל הזמן, באותו ערב שוחחתי עם קבוצתו של פתחיה זלבנסקי ז"ל וכן עם מספר קבוצות של חגי אשד. אינני זוכרת לשם מה בקש אותי חגי שאשוחח עם הקבוצות, אבל אני יודעת שהנושא היה חשוב, והעובדה היתה שעקב העדרותי הממושכת, נערמו בעיות שלפתרונן נזקקו להתערבותי.

 

היו לי שתי דילמות קשות מאד באשר לפעילות הנערים, שהציקו לי, האחת היתה כיצד פעילותו של הנער בתנועה לא תגרום לכך שהנער ינותק מביתו ומהוריו, ומאידך הצורך לדרוש מהנער למלא את כל מה שהוטל עליו.

הנער אף הוא היה לעתים בקונפליקט עם עצמו והוא התבטא בפניו של המדריך על הדברים הנאמרים לו על ידי הוריו בהקשר לכך.

הורי הנערים התנגדו בדרך כלל לשליחות המסוכנת של ילדיהם היתה לי התלבטות קשה בענין זה. האמנתי שנער חייב להיות שלם עם עצמו ועם מעשיו. נמנעתי, חס וחלילה, לקרוע את הנערים מהוריהם. הסברתי חזרתי ואמרתי (בפרט כאשר הנער התלונן על הוריו) שהתנגדות ההורים לפעילותם בלח"י היא לגיטימית ומובנת, היא נובעת מאהבה ורצון ההורים לשמור על ילדיהם.

חברי לח"י הצעירים שהמרו בכל זאת את דברי הוריהם בפעילותם בלח"י חייבים לפצותם ביתר כיבוד אם ואב בכל השטחים שאינם מתנגשים עם חובתיהם ללח"י.

בענין זה עסקו שיחותינו מפעם לפעם.

דילמה שניה, בני הנוער שלנו, הצעיר וגם המבוגר, לחמו באויב הבריטי שגזל את חרותו של עם ישראל.

הדאיג אותי מאד יחסם של בני הנוער שלנו לבני העם היהודי המתנגדים ללח"י.

הדאיג אותי יחסו של חבר לח"י ליהודי שפוגע בו,שמסכן אותו, שמלשין עליו ומוסר אותו לאויב, הכובש הזר, המסכן את חייו הפיזיים והרוחניים, הגורם לו לעתים קרובות להתנתק מבני משפחתו ואוהביו.

השתדלתי במיטב יכולתי להסביר ולשכנע שאנו לוחמים באויב הזר בלבד. בני עמנו היהודים אינם אויבים שלנו.

בני עמנו, המאמינים שעדין לא הגיע זמן החרות וחושבים שפעילותינו תוקעות סכין בגב האומה, למרות פגיעותיה, הם לא היו ולא יהיו אויבינו.

הם טועים, הם שוגים והעתיד יוכיח זאת.

 

ש. האם היה עימות בין המרכז וההורים ?

ת. כן היה ,

אני זוכרת מקרה, שאחת הנערות הגיעה לפגישה יחפה מפני שההורים נעלו את נעליה בארון והיא נאלצה להגיע מקצה העיר למרכזה כאשר היא יחפה וכל זאת כדי שלא תעדר מהפגישה עם הקבוצה. ראיתי זאת כדבר מובן מאליו, שהרי לפגישה צריך להגיע ואין דבר העומד בפני הרצון, פשוטו כמשמעו.

 

שאלת אותי פעם האם הבריטים פגעו בנערי לח"י, ואני נזכרת בארוע מסוים שאותו הייתי מאד רוצה שאחד המדריכים יספר לכם עליו, אני אספר לך אותו רק מנקודת הראות לגבי אופיו של המעשה.

נמסר לי על ידי אחד מהמדריכים, שבמהלך אחד מהדבקת הכרוזים, תפסו האנגלים נער אחד, הם עשו מעגל והחלו לשחק בנער כמו בכדור, זרקו את הנער מהאחד לשני.

אינני זוכרת איך הצליח הנער להשתחרר, אך אני כן זוכרת שאמרתי למדריך שיאמר לנער כי רצוי שלא ישתתף, מספר פעמים בהדבקת כרוזים, פשוט חשבתי שיש לשחרר את הנער מהחוויה הבלתי נעימה אותה חווה, , הנער לא היה מוכן לוותר בשום פנים על המשך השתתפותו בהדבקת כרוזים, הם לא ישברו אותי אמר, דוקא משום שהם תפסו אותי, דוקא משום שהם התעללו בי, אני מוכן ודורש להמשיך ולהשתתף בהדבקת כרוזים.

נשלחתי לשיך מוניס, שנקרא בפינו רמת יאיר להקים מחנה ולשמור על המקום. ארגנו שם מחנה יוצא מן הכלל שאותו הקמנו לפני צאת הבריטים מהארץ. במחנה נערכו פעילויות ספורט, וניתנו הרצאות על ידי המדריכים. הנערים ישנו ואכלו במחנה . היה לנו מטבח משלנו אשר סיפק אוכל לאנשים ששהו במחנה.

הוטל עלי להכשיר ולהעביר את הנוער שלנו ממסגרת מחתרתית למסגרת חוקית .

במטרה זו ,שוחררתי מגיוס על ידי ממשלת ישראל ( במסגרת 50 שחרורים שהתנועה קבלה).

כשסיימתי את משמתי התנדבתי לשרת בצה"ל. וכונתי למדריכים בלבד.