שלם (קןריצקי) אריה – "בנימין"

עריכה : שרגא לביא - "שלמה"   
מראיינת: חנה ערמוני (שרה)

אריה בן בנימין ומלכה נולד ב 17.5.1915- ‏, בוילנה ליטא,
למד בגימנסיה העברית "תושיה" שם רכש השכלה כללית ולימודי יהדות.
עם גמר לימודיו קיבל הכשרה בחווה חקלאית לימודית
והתמחה בגידול דבורים . המשפחה גרה בדירה רחבת ידיים
בבית שהסב, ר' בנימין, בנה. האב היה נוח לבריות ובעל מזג טוב,
האם הצטיינה באפיה, בעלת השכלה רחבה, ועזרה לנזקקים.
האח, חיים, גמר את לימודיו באוניברסיטה בוילנה.
בשנת 1935 ‏עלה אריה לארץ ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים,למד פילוסופיה כמקצוע ראשי וידיעת הארץ וספרות עברית כמקצועות משנה.
בירושלים השתלב מיד בחיי הסטודנטים, בלימודים, ובעבודה.
בשנת 1936 ‏, עם פרוץ המאורעות, נשלח לשמור ולהגן על שכונות העיר

.

חברים מספרים


שאלה: הייתי מבקשת ממך שתספר לנו את תולדות החיים שלך מאז, ומה היתה הדרך שלך אל לח"י, ואח"כ הדרך שלך בלח"י.

אריה שלם: אנסה עד כמה שזכרוני מגיע: נולדתי בוילנה, ירושלים דליטא, בשנת 1915 להורים ממשפחה דתית, אפשר להגיד שהם היו אמידים. אמי היתה דתיה מאוד,

ש: היתה משפחה גדולה? אבי היה חסיד. קבלתי חינוך דתי, ומשחר ילדותי למדתי בבית ספר עברי.

ת: לא, היינו שני אחים. זו היתה שיטת "צווי קינדר סיסטעם" . אחי היה מבוגר ממני בשנתיים .הוא סיים לימודיו בית ספר תיכון עברי, הלכתי בעקבותיו והתחלתי ללמוד בבית ספר "תושיה", סיימתי את לימודי בשנת 1933.

מיותר לציין ,שנולדתי כמעט ציוני, כיון שגם אחי היה לאומי מאוד וציוני, וגם הורי היו מאוד מסורתיים ולאומיים.

בבית הספר, החברים כמעט כולם היו שייכים לתנועות נוער ציוניות, וזה היה בדרך כלל ציוניות של השמאל, השומר הצעיר ביחוד. לא השתייכתי לשומר הצעיר, הייתי בוגר והחלטתי שלא להצטרף למסגרת כזאת.

כשסיימתי את לימודי בית ספר התיכון, חשבתי שצריך להתכונן לעליה לארץ. היות וברשותי היתה תעודת בגרות ממשלתית, פניתי בשפה העברית , לאוניברסיטה העברית בירושלים, כדי להירשם שם ללימודים ואכן, התקבלתי כסטודנט מן המנין.

 

ש: לאיזו פקולטה?

ת: רציתי עוד לציין, שהציוניות שלי היתה אורגנית וטבעית. אני זוכר את הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה בירושלים בשנת 1925 . נדמה לי שהייתי אז נער בן עשר. אני זוכר בדיוק את כל המאורע והתמונות שהופיעו בעיתונות במקום כאילו זה היה היום. הטקס נערך בהר הצופים, בנוכחותו של בלפור ועם כל המי ומי.

ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1929, החלו פרעות של ערבים נגד יהודים בחברון. כן, אני חייתי יותר את חיי הארץ, מאשר את החיים בוילנה עצמה.

בין אזרחי וילנה אז, הבילויים או הבילוי הטוב ביותר היה, לשבת בספריות ולעיין בספרים. אחת הספריות היתה ספריה ששמה "סטרשון". הספרות והעיתונות הישראלית היו מונחות על השולחן, פעולה שגרמה לעדכן את כל הנוער במקום, על מה שמתרחש בארץ.

לא רק אני ידעתי, אלא כל אלה שהיו באים לספריות "סטרשון" היו יכולים לעיין בספרות העברית שיצאה בארץ ישראל. מילדותי קראתי את כל הספרות של העיתונות העברית, ומשם שאבנו את הרוח ואת המעש. במשך השנתיים הבאות התכוננתי לעלות לארץ, ולשם כך למדתי מקצוע כדי שבבואי לארץ אוכל להתפרנס כראוי.

לא רציתי, כמו כל הצעירים ,להיות למעמסה על ההורים. למרות העובדה שההורים היו יכולים להרשות לעצמם לתמוך בי.

אבל, רצינו להיות עצמאיים. כאמור, למדתי מקצוע שיכשיר אותי להיות מכונן בקולנוע תוך כדי מחשבה, שהוא יביא לי תועלת בעתיד. סיימתי קורס בנושא הזה תוך חצי שנה, לאחר מכן עבדתי בקולנוע בוילנה כדי לרכוש נסיון על מנת שאוכל להיות אחר כך עצמאי בארץ. חשבתי שבירושלים אוכל לעבוד, למרות מה שקראתי וידעתי על ירושלים, חשבתי שיש במקום לפחות עשרה בתי קולנוע. אבל זה לא היה כך. למדתי את המקצוע, קבלתי אפילו תעודה מאושרת ע"י ארגון העובדים המקומי של בעלי בתי הקולנוע, שאני כשיר לעבוד כמכונן בקולנוע.

ש: כן, שאתה בעל מקצוע?

ת: "קינואופרייטור" כזה כן. עם המטען הזה ועם המטען הרוחני, נטשתי את הבית, ובאתי בשנת 1935 לירושלים.

 

ש: אתה באת בעליה לגלית?

ת: באתי בתור סטודנט, עם סרטיפיקט של האוניברסיטה העברית בירושלים.

לגלית, כן, מאושר ע"י המנדט. באתי לירושלים וגם התחלתי ללמוד.

 

ש: נסעת דרך הים?

ת: נסענו דרך הים נסיעה רגילה, והגענו בדצמבר דרך ורשה.

ש: הגעת לבד?

ת: באתי לארץ בגפי והתחלתי ללמוד. מובן שמהלימודים התלהבתי מאד, יצאתי מהגולה והנה אני כבר בארץ.

 

ש: מה למדת?

ת: שמעתי הרצאות של הפרופסור קלויזנר , כיון שהנושא שלימד, היה קרוב לליבי.

 

ש: היסטוריה יהודית?

ת: כן, היסטוריה עברית. היסטוריה הוא לא יכול היה ללמד, כי הוא היה צריך ללמד היסטוריה של בית שני. היות והצרו את צעדיו, אזי הוא יכול היה ללמד רק ספרות עברית. שמעתי שעורים בספרות עברית, שמעתי את הוגו ברגמן , ואת פרופסור רוט , ומקצוע משני היה ידיעת הארץ, מקצוע אותו לימד פרופ' שמואל קליין.

למדתי ממנו הרבה, הוא היה בן אדם חכם והיה בו סינתזה של אירופאיות, היה בעל תואר דוקטור וגם רב הבקיא מאוד בנושא היהדות.

 

ש: חברים של לח"י, היו איתך?

ת: של לח"י, לא, לא היו. אני יכול לציין רק מי שלמד אז. היה שם אדון רפאל שר הדתות לשעבר עם, גאולה פישמן אשתו, והיו שם עוד כמה מן...

 

ש: שהגיעו לצמרת?

ת: כן. למדתי בשנות השלושים ושש, שבע. בהתחלת המאורעות באפריל 1936 , למדתי מקצוע ידיעת הארץ, שהיה משולב עם למוד בגמרא. היה לנו מרצה בגמרא, שמו היה גדליהו אלון, הוא העביר פתק בין הסטודנטים ומסר לי גם כן פתק תוך כדי השיעור, ובו הודיע לי: ''תשמע תופיע בועד הקהילה של ירושלים ברחוב השומר, ותפנה שם למפקד אחד''. שאלתי אותו מה הבעיה, והוא אמר: ''שיש צורך להגן על הארץ''. אמרתי: ''כל הכבוד אני מוכן''. היה זה בדיוק אחרי שהרגו שלושה יהודים בקולנוע

אדיסון. הופעתי למפגש הזה, היו שם: מפקד אלוף, מנהל, מורה להתעמלות בגימנסיה

רחביה, וביניהם ראיתי שם גם מרצים וגם סטודנטים.

כולם התייצבו למפגשים האלה. אני קבלתי תפקיד: להיפגש באחד החדרים בועדת

הקהילה עם בחורה שהיתה אמורה לסייר יחד איתי בחוצות ירושלים, כדי להגן על

הרובע סביב אדיסון .

 

ש: עכשיו, נתנו לכם נשק?

ת: לבחורה הזאת נתנו, אמרו לי שלבחורה יהיה כלי נשק.

 

ש: אקדח זאת אומרת?

ת: אקדח, כן.

 

ש: מטעם מה זה היה אז?

ת: זה היה מטעם ההגנה הכללית, ה"הגנה" בירושלים. בשנת 1936 היה רק ארגון הגנה אחד, ההגנה הכללית.

אמנם ,נפגשתי אז בערב עם בחורה אחת, והיא התחילה ללכת. שאלתי אותה: מה הולך פה? השפה העברית לא היתה שגורה על פיה, ואמרה לי: ''בא נלך לטייל'

שאלתי: איפה הכלי?, והיא אומרת: ''פה בחזה''. הכלי היה פרבלום עם קנה ארוך, ולא ידעתי איך להסתדר איתו בזמן הסיור.

 

ש: אתה לא למדת אף פעם להפעילו?

ת: לא, אני לא למדתי להשתמש בנשק בוילנה. ודווקא שם בבית הספר התקיימה הדרכה צבאית, החל מהכיתה השביעית שמינית .

 

ש: מטעם?

ת: מטעם הממשלה, זה היה נקרא בפולנית.....

 

ש: זה היה מטעם הצבא, להתכונן כאילו לגיוס לצבא?

ת: כן, להיות מוכנים.

 

ש: טרום גיוס?

ת: כן, טרום גיוס. למותר לציין שהבחורה הזאת היא אשתי כיום.

אם אתחיל לפרט מה עשיתי בתקופה הזאת, שבעצם אינה קשורה לנידון, יהיה זה ספור ארוך, כי מאז ועד להצטרפותי ללח"י היתה זו דרך מאוד ארוכה, בכל זאת אמסור פרטים.

 

ש: אגב, עוד שאלה. אתה באמת התכוננת להיות מפעיל בקולנוע, ולא היית. אז ממה התקיימת?

ת: כן, בקשר להפעלה בקולנוע... ובכן ממה התפרנסתי כשלמדתי?

באמת הכוונה היתה זאת. ואכן קבלתי הצעת עבודה בקולנוע, אבל זה היה בטבריה. כי בירושלים היה קולנוע אחד או שניים בסך הכל. כמובן שזנחתי את הרעיון של עבודה בטבריה מכוון שרציתי ללמוד בירושלים.

ממה התפרנסתי?: בהתחלה עבדתי מכל מיני עבודות מזדמנות. זו היתה תופעה די רגילה, שראו סטודנטים מופיעים לשעורים, בשעות אחר הצהרים עם בגדי עבודה. אני גם הייתי בין אלה כשעבדתי בהדסה. אז בנו את בית חולים הדסה בהר הצופים, ואנחנו עבדנו שם בבניה. ביום העמסנו על גבינו מלט לקומה החמישית שישית. היתה זו עבודה די קשה, לא כמו היום כשמשנעים את חומרי הבניה בעזרת מכונות.

ולגבי השעורים, אז סידרנו את מערכת השעות בצורה כזאת שאיפשרה לנו ללמוד אחרי הצהרים. חוץ מזה לא כל יום היתה עבודה. זאת אומרת, בימים שלא היתה עבודה אז שמענו גם הרצאות לפני הצהרים.

מצב זה נמשך שנתיים. בשנה השלישית, עם התגברות המאורעות, רציתי להשתתף בצורה יותר פעילה, מאשר הסיורים האלה, שלא סיפקו אותי.

 

ש: אתה עלית ב- ?

ת: בשנת 1935, ואז מלאו לי בדיוק עשרים שנים.

 

ש: כן ?

ת: עכשיו אחזור מעט אחורה כיון שעוד מעט תשאלי אותי איך הגעתי לפעילות לאומית קיצונית, אז אומר לך, שעוד בוילנה "בלעתי" את שירי "אורי צבי גרינברג". שיריו של אורי צבי, היו בעיני ההתגלמות הלאומית שלי, כי את תנועות הנוער לא כל כך חיבבתי, ולשומר הצעיר לא הלכתי. אמנם היתה גם תנועת בית"ר, אבל נדמה לי שלא בפריפריה של הגימנסיה שלנו.

היו בודדים שהיו בבית"ר, וציוני כללי זה לא היה לפי אמות המידה שלי, ולכן לא נשאר לי אלא לחיות עם השירה של אורי צבי. ומובן שגם עם השירה של משוררים לאומיים אחרים, כמו יעקב כהן שהיה ידוע בזמנו.

בכדי להיות פעיל יותר, התגייסתי לנוטרות. היה זה עוד סוג עבודה בו עסקתי, בזמן שלמדתי .כאשר התלמידים היו צריכים לעמוד בבחינות, נתתי שעורים בגימנסיה העברית בירושלים, שהוסיפה להכנסתי.

ש: של מה?

ת: שעורים פרטיים לתלמידים של הכיתות הגבוהות.

 

ש: בספרות?

ת: ספרות וכל המקצועות שנדרשו, זו היתה פרנסה כדי להתקיים.

 

ש: איפה שרתת בנוטרות?

ת: עברתי קורס, ב"אליאנס", ובסיומו הפכתי להיות לנוטר.

 

ש: קורס נשק?

ת: נשק, כן. זה לקח כמה חודשים, הקורס ניתן מטעם משטרת הישובים. התגייסתי למשטרת הישובים העבריים. לבשתי כזאת מצנפת איטלקית וכובע איטלקי, לא איטלקי סליחה, אוסטרלי, ומדים, והייתי די פעיל. מה היה אז בשנים 37/8 ? היה זה בעיקר פעילות של שמירות ונידות בקריית ענבים ובצובה.

במחצבות בנוה יעקב שרתתי זמן ממושך, כמו כן גם הרבה זמן בסנהדריה ובכל הסביבה. היה זה ממש תפקיד משטרתי, שהתבטא רק בפעילות הגנתית.

ש: היה לך לפעמים צורך ממשי להשתמש בזה?

ת: כן, אני יכול לספר לך אפיזודה. כששמרתי בשכונת הפועל המזרחי, היכן שכיום ממוקם מוסד הרב קוק בכניסה לירושלים. על יד עץ החיים, עמדנו בשמירה, ופעם אחת ראינו שמכפר... או מדיר יאסין או מבית איכסה באים עובדים ערבים, הם אמרו: שהם באים מבית איכסה והם רוצים להכנס לליפתא דרך הכניסה הראשית , זה היה בדיוק מקום השמירה שלי, בדיוק מול הכניסה לליפתא. מהצד השני של מוסד הרב קוק, היה בית ספר של ליפתא, ולמטה במורד היה כפר.

אני ועוד חבר עמדנו בשמירה, וראינו ששני ערבים סוחבים על חמורים שני שקים, התחלנו לחפש בשקים, זה היה חשוד בעינינו. הערבי אמר שזה שעורה. התחלנו לחפש וראינו שזה חומר נפץ, תפסנו את החמור והחזקנו בערבי אחד שהתחיל להכות את חברי לשמירה, והערבי השני הצליח לברוח.

 

התחלנו להתקוטט והערבי שתפסנו ברח גם כן, רדפנו אחריהם. ההרגשה היתה בטוחה עם רובה ביד, להכנס לתוך הכפר הערבי. כאשר חדרנו לכפר כמאתיים מטר החלו לירות לעברנו אש חזקה ובאין ברירה הסתלקנו מהכפר.

ש: והחרמתם את החמור?

ת: החמור החרמנו. אבל את שני הערבים, כבר לא הצלחנו להשיג.

מתי סיימנו את זה? אני חושב שאחרי תפקיד השמירות בנוה יעקב, כשראיתי שהתפקיד מתחיל להיות תפקיד שגרתי . פרשתי.

ש: זה היה בשנת 1939 כבר?

ת: זה היה בשנת 3938. בשנת 1939 עוד יצאתי לטיול עם תלמידי הכיתה לוילנה, וחזרתי בדיוק לפני פרוץ המלחמה.

 

ש: אז עוד הספקת?

ת: וילנה היתה כבר אחרת, לא כזאת שהיתה לפני כן. וכבר הרגישו ברחובות את האסון

המתקרב ובא.

 

ש: הרגישו?

ת: הנאצים היו כבר במקום, והגויים כבר התחילו להשחיז את חרבותיהם.

 

ש: המשפחה שלך לא עלתה ארצה?

ת: לא, וגם אחי נשאר. הוא התכונן לעלות, לאחר שסיים את הלימודים באוניברסיטה. בינתיים פרצה המלחמה ואחי נלקח למחנה. הרחוב שלנו היה רחוב בו גרו כתשעים וחמישה אחוז יהודים.

באו הגרמנים והוציאו את היהודים מבתיהם, כך שמעתי. אח"כ הוציאו את כל האקדמאים לפי רשימה שקבלו, מהאוניברסיטה, לרחוב . ושלחו אותם ל"פונרי".

ש: בפולניה ?

ת: "פונרי" היה מקום הרג של יהודי וילנה. אחי לא זכה לעלות, אם כי הוא היה ציוני

לאומי, אפשר להגיד "פאר אכסלנס" במלוא מובן המילה.

 

ש: אחרי המאורעות, איך הנוטרות?

ת: אחרי המאורעות בשנת 1939, הנוטרות כבר עברה לשנת 1940.



ש: לא היו לך שום קשרים עם המחתרות? בשנת 1940 היה פילוג, איך זה השפיע?

ת: היה פילוג. לא הייתי בבית"ר. אלא שרתתי בהגנה, כל הסטודנטים באותה תקופה היו בהגנה, ולא היתה פעילות. זאת אומרת, לא הייתי פעיל מאוד בשטח הפוליטי.

באותו זמן בירושלים הייתי פעיל רק בהגנת הארץ, אם נקראתי ,מתי שנקראתי ,לבא ולהגן על שכונת ימין משה או על שכונות נידחות אחרות, אז התיצבתי.

שנת 40- 41 היתה שנת ביניים, בשנת 1942 התגייסנו לצבא הבריטי.

 

ש: זאת אומרת: קבלתם הוראה להתגייס?

ת: לא, פשוט שקלתי טוב אם לעשות את זה או לא, והחלטתי להתגייס.

 

ש: אבל לא היו לכם שום קשרים עם חברי המחתרת של אצ"ל?

ת: אז לא. לא עם אף אחד.

 

ש: זאת אומרת, עד הגיוס. לא?

ת: עד הגיוס לא, בשנת 1942 התגייסתי

 

ש: לצבא הבריטי?

ת: התגייסתי לצבא הבריטי לחיל ההנדסה. הועברתי להיות מוצב במצרים , את האימונים הראשונים עשינו ב"נואסקר" לא רחוק מאיסמעיליה....

 

ש: שלחו אתכם ישר למצרים?

ת: כן, עברנו קורס קצר בצריפין, ונשלחנו למצרים, התגייסתי כמודד, כי לפני הגיוס עבדתי בכמה חברות בארץ בעבודות חלקיות בנושא ורכשתי נסיון.

עבדתי אצל "דומר וינר קטינקה", שהיה אחיו של ויצמן חיליק אביו של עזר ויצמן. הם בנו בכל הארץ, מבצרים בשביל הצבא הבריטי.

ש: המשטרות האלה?

ת: המשטרות, כן.

 

ש: הפילבוקסים?

ת: לא הפילבוקסים אלא המשטרות. והם בנו ב"טירה" על יד חיפה, בתי מלאכה לטנקים שם גם עבדתי.

בשנת 1942 כאשר התגיסתי לצבא הבריטי, מצאתי קשר למחתרת. הנתונים שלי היה בשלים לכך, את הקשר חפשתי עוד בהיותי בירושלים. זה לא היה מורגש, כלומר, בחוג שלנו בין הסטודנטים לא היה מורגש שיש קשר, ובזמן הפילוג היו רק בודדים שאפשר היה לייצור איתם קשר.

ש: איך השגת קשר, ועם מי?

ת: היות ושובצתי ליחידה אינטלגנטית מה שנקרא, ששם שרתו מודדים ומהנדסים, אזי האימונים היו לא כל כך אינטנסיביים, עובדה, שהותירה בידי מספיק זמן, לשוטט ולהכיר את פני הדברים.

ש: כן, הכל במצרים?

ת: הסתובבתי במצרים ,מפני שרציתי להכיר את השטח וחברים. היו כמה קלובים באיסמעליה וקהיר, שהיו נפגשים בהם המתנדבים הישראלים. ואז קבלתי שיחה.

בתוך המחנה פגשתי בחור אחד שהיה נדמה לי קומוניסט. אבל פעם כשביקרתי בביתו, היו בביתו "כתבי אורי צבי" "שירי אורי צבי",ו לא הבינותי מה הענין. אבל אחר כך התברר שאיתו גר או היה מבקר אצלו, בנימין גפנר .

מכאן לשם שוחחנו, והוא התחיל לשטוח בפני אידיאולוגיה שלימה, שהרקע שלי היה כל כך מוכן לכך מבחינה לאומית קיצונית.

ש: הוא לא היה צריך לטרוח?

ת: כן, והוא לא טרח הרבה. שנינו יצאנו לטיולים ודברנו על הנושא, ובסופו של דבר הוא יצר קשר ביני לבין לח"י.

ש: הוא היה קשור אבל ללח"י!

ת: בודאי שהיה קשור, כיון שהוא נתן לי קשר ל "איקס" בתל אביב. איקס זה היה פוזנר.

 

ש: שלמה פוזנר?

ת: כן, הוא אמר לי : תיגש למקום מסוים בתל אביב ושם נדבר,. הוא כיון אותי לאותו מקום.

 

ש: אז אתה באת ממצרים לשם ?

ת: ממצרים כך נדמה לי, אני לא יודע אם אינני טועה. זה היה הקשר הראשון הממשי.

 

ש: באחת בחופשות?

ת: כן., היות ואמרתי שהייתי ביחידה מיוחדת אזי יכולתי להיות פנוי, וגם חתרתי לזה

 

ש: בנימין היה באותו..?

ת: הוא היה באותו מחנה. לא היה באותו חיל, אבל באותו מחנה.

אני לא חושב שהוא ידע אם אני בסדר, אבל ידעתי שהוא בסדר, עובדה שיש לו קשר ללח"י. אז לא צריך הייתי לטרוח הרבה לקחתי את הפתק .אחר כך הוא נעלם מהאופק, את הקשר שהוא יצר ביני לבין לח"י שמרתי והתחלתי לעשות מה שאפשר. שום תפקידים מיוחדים לא הוטלו עלי בהתחלה, ועל כן חיפשתי לעצמי משהו. היות והייתי חופשי, התחלתי לתכנן לי אורח חיים בצבא שיאפשר לי לפעול בגמישות.

היות והייתי קצת קרוב לתרבות, התחלתי להיות "תרבותניק" מה שנקרא.

 

ש. במה התבטאה התרבות הזאת?

ת. היה זה מועדון של חיילים. התחלתי לארגן ספריה, ולהיות פעיל. החברה ראו שזה בסדר, ועל כן, תמורת הפעילות הזאת, שוחררתי ממסדרי בוקר וממסדרי ערב והייתי פשוט חופשי יותר. הסתובבתי הרבה, כמעט ללא הגבלה אפשר להגיד כך. תוך כל שלושת השנים ששרתתי בצבא.

ש: מדדת את הרחובות ?

ת: כן , אבל בעצם קבעתי מה יהיה איתי. זאת אומרת: כשהחלה פתאום תזוזה לטריפולי והופענו ביום הראשון אחרי כיבוש טריפולי, אז מובן שאני השתתפתי עם כולם.אני זוכר שבאנו ביום השני אחרי כיבוש טריפולי, הופיע צ'רצ'יל לפנינו. אנחנו היינו יחידה של עובדי נמל. זאת היתה יחידה של "פורט אופורייטינג קומפני", תפקידה היה לספק את הציוד שהגיע לנמל, ולטפל באוניות שבנמל.

הגענו לטריפולי, הייתי מן הראשונים שלקח לו שלושה ימי חופש וביחד עם עוד שלושה או שני חיילים כמוני שגם היו חופשיים ביחידות שלהם, ערכנו סיור ל"טיגרינה". זו שכונה של שוכני מערות, שגרו שם רק יהודים.

היו שתי עיירות. אחת היתה "קרין" ,ששכנה למעלה על גבעה והיו שם סינוסים ואיטלקים, ולמטה בתוך הבארות היו שוכני מערות יהודים. המפגש היה יוצא מהכלל.

ש: איך אתם דברתם?

ת: עברית

 

ש: הם דברו עברית?

ת: הצעירים דברו עברית רהוטה, אומנם בנוסח משלהם ,הם לא יכלו לבטא את האות תו והיו מתפללים: ''ברוך אצ'ה אדו-ני אלוקינו מלך העולם'', ועם הצ' הזה הם דברו עברית טובה.

ש: פ' הם ידעו להגיד?

ת: בגלל הסנוסים. הם לא ידעו לבטא למשל.. הם אמרו:''סניוריצ'ה הביאי מפצ'ח'' כלומר: ''סניוריטה הביאי מפתח''. מה שהפליא אותי מאוד בתוך המערות, זה שבתוך המקום הרחוק בתוך טריפוליטניה בפנים, בארץ לא ארץ בתוך המערות שהיהודים חיו שם, מצאתי את התלמוד הירושלמי והבבלי של וילנה, בהוצאת וילנה האחים בן אהרון.

ש: מה אתה אומר.

ת: כן

 

ש: היה כבר קשר איתם מטעם מדינת ישראל?

ת: לא, היינו הראשונים.

 

ש: מטעם ארץ ישראל?

ת: לא. קשר לא היה, כיון שהיינו הראשונים שפגשנו אותם.

 

ש: איך הם קבלו אתכם?

ת: אגיד לך איך אני פגשתי אותם. אחרי שלושה ימים שנסענו, הגענו לגבעה, זה היה ביום שישי אחר הצהריים וראינו שמהגבעה עולות שלוש דמויות עם טליתות, נגשנו אליהם ואמרנו: ''אנחנו מירושלים''. הם התנשקו אתנו, התחבקו אתנו ,וסחבו אותנו למוכתר. המוכתר עצמו גם גר בתוך הבאר הזו. הם פרשו שטיחים ורבו מי יארח אותנו, זו קהילה מאוד מענינת ומאוד נחמדה.

[הבארות],זה בעצם כוך כזה של עשרה מטר עומק, עשרה על עשרה. נכנסים במנהרה סביב סביב כחמישים שישים מטר סביב, ובפנים ישנה חצר בנויה. בחצר היו חמורים ותרנגולות, וכל המשפחות גרות יחד.

כשבת נישאת למשל , היא תופשת לה מעל הקומה למטה עוד כוך למעלה, והם גרים למעלה.

ש: הם חופרים את זה לבד?

ת: כן. וחלונות אין שם יש רק דלתות. כמובן גם על הדלתות יש מזוזות, ומעל המזוזות אני מצאתי למשל, עצמות. חמישים עצמות, ולא הבינותי מה עושות שם עצמות.

 

ש: של מה?

ת: עצמות של עגלים או של בהמות, שאלתי מה זה? ,והם אומרים:'' אנחנו בקרבן פסח כל פעם משאירים עצם'', אז מספר העצמות במשקוף זה מספר הפסחים שהם פסחו באותו מקום.

 

ש: אחרי שהיית קשור עם לח"י, איזה פונקציה אתה מילאת?

ת: קודם כל כיוזמה שלי עצמי, התחלתי להסתובב במחנות ולמצוא כלי נשק ורימונים. אני לא זוכר עכשיו איך הגעתי לגלילי- סיטנר, שהיה המרכז של לח"י במצרים.

 

ש: במצרים?

ת: כן, במצרים. אני לא זוכר בדיוק איך זה, אולי הוא יודע. אבל על כל פנים, איתו הייתי קשור לאחר מכן בצורה די הדוקה.

 

ש: אתה קבלת אולי הוראה?

ת: אני לא יודע [זוכר] איך הגעתי לאיקס ,אלו היו דברים ראשונים, רק קבענו קשר.

וקבעתי איתו קשר כאשר היו ברשותי חפצים וכלים, כדי לקבל הנחיות למי למסור

אותם.

 

ש: היו לך אפשרויות להשיג דברים כאלה?

ת: האפשרויות היו, כן די טובות. אם כי לא נוצלו במלואם.

אתן לך דוגמה, אחרי הקרבות במדבר בפלוגה הדרום אפריקאית, הסתובבנו במועדון בקהיר או באיסמעיליה, הזדמנו למועדון חיילים. נפגשנו שם עם כל הארמיות, כל היהודים היו נוהרים למקום ההוא.

בדרך מקרית פגשתי בחור אחד, שמו היה מונטי סלנדר מדרום אפריקה. הבחור היה דובר עברית ונחמד. שאלתי אותו: ''מי אתה?, מה אתה?''. והוא אמר: ''הייתי בפולין מדרום אפריקה, עכשיו אני בדרום אפריקה''. פניתי אליו ישירות בבקשה מיוחדת,

"תעזור לי למצוא איזה שהם כלים" ,הוא לא ידע עבור מי מיועדים כלים אלה וגם לא אמרתי לו.

הלכנו, הוא חזר למחנה שלו איתי יחד. הגאוה הזאת של הלוחמים, ממש היתה מופלאה. הוא פשוט בז לשומרי ה"אם פי אס" שעמדו בשער ולא נתנו לנו להכנס, הוא דחף אותו בתוספת של כמה קללות עסיסיות.

סיירנו בשטח המחנה, שם מצאנו אקדח "מאוזר" גרמני, וכן כלים נוספים אחרים. הבעיה היתה איך לרכז את זה אצלי במחנה. כיון שאני למרות זה שהייתי חופשי, הייתי נתון תחת עיניים בוחנות, היות וניהלתי שם את המועדון ואת החדר הקריאה .

ש: מועדון התרבות?

ת: על התרבות של המחנה. יכולתי לפעול רק בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון מצאתי

מקום וחפרתי. עזר לי בזה בחורצ'יק אחד שהיה גם בית"רי פעם, חיים רוזנצויג.

 

ש: הוא היה אחר כך בלח"י?

ת: הוא היה בלח"י, כן. הוא היה ה"דספצ' רייטר", זאת אומרת: הדוור של היחידה. והוא היחידי שרכב על אופנוע והיה קל תנועה.

קבלתי מאיקס, בעצם לא מאיקס אולי גם מאחרים, חוברות של "החזית" כדי להעבירם לחילים כחומר תעמולה לצבא. את זה היה קל לי לעשות, כיון שאני הסתובבתי בזמן שהם היו בפעולות כל שהם. הכנסתי החוברות לתוך התיקים שלהם, - הקיט בג.

ש: היתה לך דרגה?

ת: לא הייתי בעל דרגה. רציתי להתעסק רק בתרבות, וכך יכולתי להפיץ את החוברות. הוצאתי דף יומי או משהו בדומה לזה, בעת ההיא התחילו המשפטים של אנצ'ו ושפילמן. בהתחלה הופיעו על כך כתבות בעיתונות. קבלתי את העיתונים ראשון, דבר שאיפשר לי לתמצת את הנאומים, שהופיעו בכתבות ולהדפיסם בדף היומי שהוצאתי.

ש: בביטחון?

ת: את כל העסקנים שבאו מהארץ מהועד למען החייל, להרצות ולהסביר הצגתי בפני החיילים והדרכתי אותם, מה לדבר ומה לא.

לאחר חיסולו של הלורד מוין. שאל אותי העסקן, שאיבד את עשתונותיו, ''מה אני אדבר בפני החיילים בקשר לנושא הזה''?. אמרתי לו: ''תשמע מה יש לך לדבר, דפקו גוי שהיה כנראה אנטישמי, מה אתה כל כך מהסס, דבר מה שאתה רוצה, אל תהיה במבוכה.'' הוא היה נבוך מאוד, ושאל על מה מדברים החיילים. אמרתי לו: אנחנו מדברים על זה, הרי שמעת וקראת, כולם יודעים מזה.

ואני רוצה להגיד לך, מה שסיפר לי חייל אנגלי אחד, אחרי שרצחו אותו,:'' מילא רצחו את הלורד מוין, אבל חבל רק על הנהג שהלך''

ש: אתה היית קשור באיזה שהוא צורה בפעולה הזאת?

ת: כן.

 

ש: עכשיו אני רוצה לדעת שני דברים: ראשון ראשון, ואחרון אחרון.

ת: את רצית לדעת איך קבלנו חומר מחתרתי במצרים,

ש: כן, איך הגיע אליכם?

ת: קבלתי חומר כאשר באתי לחופשות. אגב, את החופשות שלי הייתי מארגן לעצמי, היו מקרים שיצאתי בשבע בבוקר ממצרים לארץ, ולמחרת היום חזרתי למצרים, יכולתי לסדר זאת כי היו לי תעודות נסיעה שיכולתי לסדר לעצמי, בעת הצורך ,לא היתה לי בעיה מן הבחינה הזאת.

בקשר להעברת חומר, את חוברת ה "החזית" קבלתי באמצאות מקשר .

ש: איך העברת את הנשק שצברת מאיסופו בשטח לארץ?

ת: נסעתי לארץ עם שני קיטבגים גדולים, במקום קיטבאג אחד.

על תיק אחד רשמתי את שמי, שם היחידה שלי , ועל התיק השני שמתי מדבקה עם שם מדומה מיחידה מדומה.

ש: מה היה שמך באמת?

ת: שמי היה "קוריצקי", כמעט ששכחתי כבר את שמי האורגינלי. כך עברתי.

את התיק השני הכבד עם הנשק שמתי מעל המדף למעלה, ושלי למטה. ישבתי ממול לתיק ולא הורדתי עין מהחבילה המיוחדת, והיה ובמקרה ויתגלה, לא יוכלו לקשור אותי לתיק.

קצב הנסיעות היה כל כך אינטנסיבי ותנועה היתה כל כך גדולה באותם הימים, שלא היה להם אפילו לא את הזמן ולא את הענין לערוך חיפושים בתיקים. במקרה והיה צורך לעבור מרכבת אחת לרכבת שניה בקנטרה, או במקומות אחרים, אז קודם העברתי את החבילה הגדולה ושמתי אותה בקרון החדש החוזר לארץ ישראל, ואחרי זה חזרתי לקחתי התיק שלי.

ש: כמה כלים אתה בערך העברת בצורה זו, יש לך איזה אומדן?

ת: זה קשה. לא, אני לא יכול להגיד לך אומדן, כיון שבאמת אני לא זוכר.

אני זוכר שבאותו זמן מונטי סלנדר זה מדרום אפריקה, אסף הרבה מאוד אמצעי לחימה. באתי איתו לאסוף את אמצעי לחימה בדיוק אחרי יום קרבות,. זו היתה הזדמנות לעשות זאת. אני זוכר שאספנו ארבע טומיגנים וכעשרים רימונים, אני רק לא זוכר איך העברנו את זה. אני חושב שמסרתי את מחצית החומר לחיימקה רוזנצוייג, שהיה לו קשר בארץ, הוא ידע את מי עליו לפגוש כדי להעביר אליו החומר. ואת החצי השני אני העברתי לארץ, ומסרתי אותו לאדם ששמו היה אסף או שכינויו היה כך.

ש: כעת, איך היית קשור?, ואיך פגשת את האנשים שהתנקשו בלורד מוין, ובאלה שהיו עסוקים סביב לפעולה הזאת, ומה היה התפקיד שלך?

ת: בעצם גלילי סיטנר שהיה האחראי במצרים, היה גם מנוסה מאוד, והכיר יפה מאוד את הענינים.

ש: הוא היה גם בצבא?

ת: הוא היה גם בצבא. כן. הוא היה בחיל האויר, ואני הייתי ברויאל אינג'יינרס. זאת

אומרת, שני מחנות לגמרי נפרדים, אבל נפגשנו לעתים תכופות מאוד

 

ש: איפה נפגשתם?

ת: בזמנו, באלכסנדריה.

 

ש: במועדון?

ת: בתקופה שהייתי באלכסנדריה, לאו דווקא במועדון. קבענו קשר רגיל לפגישות.

דווקא בקהיר היינו נפגשים, בשכונה מרכזית , שם היו החיילים והיינו נפגשים בצורה גלויה, ללא מורא.

הוא בדרך כלל היה מעביר אלי, ידיעות או אינפורמציה או באם יש משהו לעשות היינו מתכננים יחד מה לעשות, והיינו מבצעים. הוא היה מנוסה יותר , כיון שהוא היה בקיא בענינים. ובהקשר ללורד מוין, נתחיל אולי עם סדובסקי.

גלילי ידע בקהיר על נקודות מפגש של ציונים יהודים לאומיים, ביניהם היה יהודי ששמו היה סדובסקי, מורה במקצועו, בחור תרבותי מאוד אינטלגנטי מאוד ובעל זכרון יוצא מגדר הרגיל. גלילי ידע שבזמנו הוא היה מזכירו של ז'בוטינסקי, בתקופה בה שהה במצרים.

ש: הוא היה גם כן מפולניה?

ת: לא, הוא היה יליד מצרים. היתה להם חנות והיינו נפגשים בחנות, הוא הכיר אותי בתור חייל. אני הייתי חייל בשם מלכין, ולגלילי היה סמל עם שם אחר, הוא לא הכיר את שם המשפחה שלו וגם לא את שלי, ידענו שהוא בעל זיכרון טוב , ועל כן יש להיזהר.

 

ש: אהה, ההתפתחויות אחר כך.

ת: באנו לביתו, שם ניהלנו שיחות ולאחר מכן הלכנו לקולנוע יחד, והוא לא ידע במה אנחנו עוסקים. הוא רק ידע שאנחנו חיילים עברים שצריך לעזור להם. גלילי החזיק מחסן בחנות שלהם, והם לא ידעו בכלל מה הכילו הדברים שאוחסנו אצלו. נפגשנו גם עם יפה גולדברג כשהיה צורך להעביר משהו דרך החנות שלו.

ש: כיום יפה תבואה?

ת: כיום יפה תבואה, כן. נודע לי על התכנית להתנקש בלורד מוין, נסעתי יחד עם גלילי לחופשה לירושלים, גלילי ניגש למיכאל לקבל הוראות. בלילה חזרנו יחד ברכבת וגלילי מסר לי מה הולך להתרחש.

ש: יצחק ...שמיר?

ת: כן, גלילי מסר לי מה הוא הולך לעשות, איזה גוי יש לחסל, מה הדרכים וההוראות שהוא קיבל לבצוע. וכך נכנסתי לתוך המעגל הקשור בחיסולו של הלורד מוין.

 

ש: מה היה התפקיד שלך?

ת: קשה להגדיר תפקידים. אני הייתי קשור עם יפה גולדברג- יפה תבואה. היא שרתה

במחנה שהיה במרחק של כארבעים חמישים ק"מ מקהיר.

 

ש: היא חיילת גם כן?

ת: היא שרתה כחיילת ב"אי טי אס" והיתה נוסעת ארצה, ומעבירה אלינו הוראות או חומר תעמולתי.

בקשר לסדובסקי, נפגשנו איתו לעיתים קרובות, הוא ערך היכרות ביננו ועם יהודים אחרים במקום. על ידי כך, גלילי יכול היה למצוא מקומות גם בשביל בחורים אחרים. הפגישה הראשונה שלי עם אליהו חכים, היתה ברכבת. בתחנת הרכבת בקהיר, לא הכרתי אותו, אבל קבלתי פתק לחכות ולמסור, לבחור אחד שיחכה עם עיתון אנגלי ביד ועם סיסמה מסוימת. הוא היה נראה כמו סטודנט, בחור שחרחר. אני הייתי צריך להגיד לו סיסמה ידועה, וצריך הייתי למסור לו תיק. לא ידעתי מה התיק מכיל.

ש: סליחה, אתה היית צריך לפגוש אותו עוד בקהיר?

ת: בקהיר, צריך הייתי לפגוש אותו. אני לא ידעתי מיהו בכלל, קבלתי סיסמא וצריך הייתי למסור לו את החבילה עבורו שקבלתי בתחנת הרכבת בלוד, בשעה שש הייתי אמור לעלות על הרכבת שנוסעת למצרים, לפני הנסיעה היתה צריכה לגשת אלי בחורה ולמסור לי חבילה בשבילו.

שיחקתי עם הבחורה משחק של זוג שנפרדים, של חייל שנוסע לחזית נפרד מהבחורה, והבחורה הזאת היתה שולמית.

 

ש: איזה שולמית?

ת: שולמית אשתו של מיכאל. בחבילה היו שני אקדחים ורימון, או שני רימונים ושני

אקדחים. לא פתחתי אותה בכלל.

 

ש: זה היה מיועד לבחור הזה?

ת: כן, לבחור הזה.

 

ש: לאליהו חכים?

ת: רק אחר כך נודע לי שזה אליהו חכים, לפני כן לא ידעתי, כי גם גלילי לא מסר לי. הוא מסר פתק שהגיע אליו להיפגש עם הבחור הזה.

בלילה נסעתי וקבלתי תיק של חיל האוויר.

קיט בג היה תיק צד של הצבא הבריטי, שבו היו הכלים. הקיט בג היה מ "אייר פורס" מחיל האוויר, ואני הייתי ב"רויאל אינג'ינר". זה היה תיק לגמרי עם צורה אחרת וצבע אחר, מובן שזה לא כל כך חלק שחייל מרויאל אינג'ינרס יסחוב תיק של חיל האוויר. היה יכול לעורר חשד שחוץ מהתיק שלי, יהיה לי גם תיק של חיל האויר.

הייתי זורק את התיק שלי, אבל גם אם הייתי נשאר עם התיק הזה זה היה מאוד מוזר.

אך היות וקבלתי חבילה כזאת, והיות ולא היו בירורים, לקחתי את זה ומאוד התלבטתי איך להסתדר עם הענין הזה. החבאתי את התיק הזה בקרון, ותכננתי כל הלילה עד למחרת בבוקר עד הפגישה, איך יש לבצע את הענין.

בתחנת הרכבת בקהיר היו אלפים של חיילים. בטח יהיו שם גם אלפים של "הפילד סקיוריטי סרויס" של האנגלים ובלשים.

ש: בטחון?

ת: כן. וכל זה היה די מלכודי, שאני אקח לי ביד את התיק הזה של חיל האוויר, ואמסור לבחור הזה שהוא היה בלבוש אזרחי.

לפני שהגעתי לתחנה האחרונה של הרכבת בקהיר, היות ויצאתי הרבה פעמים, ידעתי את התחנות ואת המעברים. ירדתי כשהרכבת היתה בתחילת הנסיעה, עם שני התיקים האלה, וזה לא היה כל כך חשוד, כי גם האחרים היו יורדים תחנה אחת קודם. הלכתי ברגל והסתרתי את התיק שהכיל את אמצעי הלחימה.

הלכתי עם שני התיקים אבל התיק שלי היה בחוץ, אז כך לא היה נראה התיק השני. הגעתי מזיע ברגע האחרון, אמנם לשעה הקבועה אחרתי קצת.

ראיתי בחור אחד בין מאות הבחורים שכל אחד דומה למשנהו, הולך ומסתובב ממקום למקום בחוסר סבלנות קצת.

אני חייל, זה לא היה פשוט לגשת סתם כך למצרי ולהגיד לו: ''שמע סיסמה כזאת'', ואיך יגיב?

אז עמדתי קצת והתבוננתי בפניו של הבחור הזה, זה שלא היה מקומי זה היה נראה לעין, זה שהיה בחור שונה מכל האחרים, ראו תיכף. את זה שהוא היה בחור אינטליגנטי תרבותי מהבית, מה שנקרא מבית טוב, ראו מיד. אז לא היו הרבה פקפוקים, ניגשתי אליו, השמעתי לו סיסמה, התחבקנו, ומיד נכנסנו לתוך הסמטאות של קהיר.

הסברתי לו את המצב של התיק והוא שאל מה המצב אצלי, לא ידעתי שהוא השתתף בפעולה לחיסולו של מק מייקל.

 

ש: הוא השתתף בעבר?

ת: הוא השתתף בעבר, כן. אך אני לא ידעתי מי הוא ,ולא ידעתי את כל הפרשה הזאת בכלל. אז הוא שאל אותי שאלות, ופה הייתי די במבוכה

 

ש: איזה שאלות?

ת: שאלות בקשר למה נשמע בארץ. אז אמרתי לו בקשר להתנקשות בלורד מוין, מה שאני ידעתי, כיון שאני לא קבלתי בארץ שום תדרוך. סיפרתי לו ששמעתי שהבחורים ברחו, ולאן הם ברחו. הוא צחק [כששמע] שהם עברו דרך גבעת שאול.

ש: אה בענין ההתנקשות של מק מייקל

ת: כן, בענין ההתנקשות במק מייקל. לאחר המקרה ראיתי כמה טיפשי היה זה מצידי, הרי הוא בעצמו השתתף בפעולה הזאת, אבל הוא בחיוך כזה סלחני הסתכל עלי, וכנראה הוא ידע שאני לא המקור המרכזי שיכול למסור לו אינפורמציה. אבל התשוקה לקבל ידיעות מהארץ היו כל כך חזקות.

ש: כמה זמן הוא היה כבר במצרים?

ת: אני חושב שהוא היה כשבועיים אולי, אני לא יודע בדיוק. זאת היתה היכרותי הראשונה איתו , לאחר כך קבענו כמה פגישות חלופיות, ונפגשנו בקהיר פעמים נוספות.

אני חושב שאולי כדאי יהיה להגיע עכשיו, לתשובה מה היה תפקידי בקשר ליציאתם ממצרים של הבחורים האלה. חבל שכל זה היה כל כך בקונספירציה כיון שגלילי לא מסר לי פרטים, ידעתי רק מה המטרה, אבל איך להסתלק ומה הדרכים, גלילי לא מסר לי.

ש: איך היתה הנסיגה לאחר הפעולה?

ת: היות ואני הייתי רגיל בעניני הנסיעות האלה, גלילי אמר לי: לגשת להיפגש איתם, ולהסביר להם, לתת להם תעודות ולהסביר להם איך לסגת, באיזו דרך להגיע, באיזה רחובות ללכת, איך להגיע בדרך המהירה ביותר לרכבת, ואיך לפעול ברכבת כל הדרך, דרך קהיר, איסמעיליה, קנטרה, ועד להגיעם לארץ

ש: תעודות מזויפות?

ת: אורגינליות, לא מזויפות. לא רק תעודות בלבד, אלא גם עם תעודות רזרביות.

 

ש: אזרחיות?

ת: לא, צבאיות. הם עמדו להסתלק עוד באותו יום . אחרי הפעולה הם צריכים היו לגשת לחדרם במלון ולצאת משם לבושים כחילים, ולעלות על הרכבת בקהיר. היה לוח זמנים. את כל הפרטים מסרתי להם ברכבת.

 

ש: של איזה חיל?

ת: נכנסתי למזכירות של המחנה שלי בלילה, והוצאתי משם תעודות אורגינליות עם חתימות של הקצינים המאשרים את החופשות.

העברתי להם תעודות חופשה אלה שבה היו מפורטים כל הציוד שברשותם, תקופת החופשה עם כמות הכסף שקבלו.

אני מוכרח עכשיו לחזור לפגישה שלי עם בית צורי. עם בית צורי נפגשתי באמצעות סיסמה, בשבוע שלפני הפעולה בקפה גרופי בקהיר. הוא היה טיפוס אחר לגמרי, לא נראה מקומי, אבל הליכותיו היו טבעיות, .

ראיתי בחור יושב נינוח עם רגליים פסוקות כמו כל החיילים, כמו כל האזרחים. היה זה בית קפה משותף לאזרחים ולחיילים, והמבקרים בו נמנו על האליטה בקהיר, שנפגשו שם האינטליגנציה וסטודנטים. התבוננתי באנשים שנוכחו במקום וראיתי בחור עם שפם, ולא היה לי כבר ספק שזהו האדם שאני צריך לפגוש אותו. החלפנו ביננו מספר משפטים, ויצאנו להסתובב ברחובות קהיר. אני הייתי בלבוש צבאי והוא היה לבוש בבגדים אזרחיים, הכרתי את קהיר טוב מאוד, הבאתי אותנו למקומות בהם לא נעורר חשדות יותר מדי. לבסוף קבענו מפגש, בלי לדעת מה המטרה שלו, הגם שהקו הכללי היה ידוע לי.

ש: אתה ידעת שהוא עומד להשתתף בפעולת ההתנקשות?

ת: ידעתי שהוא צריך להשתתף בפעולת ההתנקשות. הצטערתי שגלילי למרות שהיה לו בי אמון מוחלט, לא חלק איתי מידע זה.

על כל פנים סיפקתי להם את כל שבקשו לקבל ממני. בפגישות הראשונות גם עם אליהו חכים וגם עם אליהו בית צורי, היינו עניניים מאוד ותכליתיים מאוד. אליהו בית צורי שאל אותי פרטים איך, ומה אני חושב, ואיזה ציוד אני יכול לתת לו, ובאיזה דרך לחזור לארץ, מסרתי לו את פרוט כל הדרכים, אני חושב שחכים ידע את כל הענינים האלה, כיון שהוא היה פעם בצבא וערק.

בית צורי לא היה כל כך מנוסה, הוא בסך הכל היה אזרח רגיל שהתאקלם מהר לתוך המציאות החדשה אליה נקלע.

קבעתי פגישה נוספת עם שניהם ביום שבת, יומיים שלושה ימים לפני ההתנקשות, אבל עם כל אחד מהם שוחחתי בנפרד,. ההתנקשות בלוד מוין בוצעה ביום שני ה-6 בנובמבר.

מקום הפגישה שבחרתי , היה בגן החיות בקהיר. היתה שם עיר שלימה של ציפורים, הסתובבו שם אנשים מכל הגזעים מכל המינים, היה זה מקום מצוין לקיום הפגישות. לפני כן סיירתי כמה פעמים במקום, מול הג'ירפה הגדולה. היה במקום ספסל, הסברתי גם לחכים וגם לבית צורי באיזו שעה נפגש בשבת, כל אחד במקום אחר בקרבת מקום.

ש: אתה לא ידעת בכלל באיזו צורה הם עומדים לבצע את זה?

ת: אני ידעתי רק שהם צריכים לבצע את פעולת החיסול, קבלתי הוראה בלי לשאול הרבה, להכין את נסיגתם הטכנית.

 

ש: אחרי שהם מגיעים לחדר?

ת: אחרי שהם מתלבשים עם מדים.

 

ש: מדי צבא?

ת: כן

נעזוב דקה נושא זה ונעבור ליפה שהיתה צריכה לחזור ביום שישי נדמה לי, מהארץ עם מכתבים מהמרכז לאבו כביר במצרים. יום לפני כן ביום שישי נסעתי למחנה שלה לקבל ממנה את הפתקים והוראות מהמרכז, היו אלה הוראות אחרונות לבצוע הפעולה.

היה זה חודש נובמבר, שבו ירדו גשמים רבים והשיירה לא הגיעה, ואני חזרתי בלא כלום. הם כנראה חיכו להוראות נוספות. מסרתי להם כי לדאבוני, אין לי שום אינפורמציה חדשה. הסברתי להם, שהמקשרת טרם הגיעה, ועל כן אין לי שום הוראות מהמרכז.

נפגשתי עוד לפני כן עם גלילי, גם הוא לא ידע על שום הוראות נוספות. הם גם לא מסרו לי מה עתידים לעשות, ובאיזה מועד בדיוק הם עומדים לבצע את הפעולה.

ובינתיים היה לנו מספיק זמן לשוחח. להם לא היה מה לעשות, וגם לי לא היה יותר מדי מה לעשות. אחרי שנפגשתי עם חכים......

ש: אתה יכול לזכור משהו שאתם שוחחתם?

ת: כן, בהחלט. אני זוכר את זה כמו היום, נפגשתי עם חכים ומסרתי לו את הפרטים.

הוא היה כבר פנים מוכרות, כי אתו נפגשתי כבר שלוש פעמים, אז לא היו הרבה בעיות. הוא לקח את התעודות, עיין בהם דקה אחת, והוא ידע שזה בדיוק מה שהוא צריך. הוא שמח מאוד ואמר לי:'שמע', 'בול מאה אחוז'

הכרתי את הסידורים בכל תחנות הרכבת, . הסברתי להם, תדרכתי אותם, ומסרתי להם: כתובות, שמות של חיילים שהיו בכל התחנות האלה. זה היה נקרא אר טי או, כלומר: חיילים שפיקחו באופן מיוחד על התנועה ברכבות, מרבית הפקידים היו החיילים, וביניהם ישראלים איתם היו לנו קשרים.

ש: שלא יורידו אותם?

ת: חזרתי מסיור בלוקסור, דרום מצרים, כמעט בגבול סודן.

 

ש: דרום ממצרים?

ת: דרום מצרים, כמעט בגבול סודן, נסיעה שאורכת, נדמה לי שתים עשרה שעות מקהיר, והתרשמתי מאוד מהגילויים שם.

עכשיו, אחזור ליפה, ולחבילה שהיא היתה צריכה להביא לי. אבל לדאבוננו, זה כבר היה אחרי.

ש: אחרי הפעולה?

ת: אחרי הפעולה.

 

ש: או שבינתיים הגיעה ידיעה שהלורד מוין חזר?

ת: בינתיים התברר שהוא חזר לפני הזמן, וביום שני הוא כבר יצא למשרד שלו בקהיר.

ליפה הגעתי יום אחרי המקרה. אחרי ההתנקשות, באתי ליפה לקבל את הדואר ואת החבילה, והזהרתי אותה לבל תצא מהמחנה. קבלתי אצלה את החבילה, והיא ספרה לי את כל שקרה אותה במדבר, שכשנסעו מהארץ היתה סערה ורוחות, והשיירה התעכבה מספר ימים והנשק נרטב, ואני לא יודע מה....זה לא היה חשוב, אבל העובדה שהיא באה אחרי בצוע הפעולה, במקום לבא ביום שישי לפני בצוע הפעולה.

ש: כן, ומה היה עוד?

ת: פתק אחד, קבלתי וקראתי לאחר מכן. הכיתוב היה באותיות היפות של גיורא.

היה כתוב: "ונעו סיפי עולם", בקשר לביצוע הפעולה נעו סיפי העולם או משהו כזה.

 

ש: ונעו סיפי עולם?

ת: כן. הביצוע היה מעולה, אבל זה היה כבר לאחר...

 

ש: אז מה הוא כתב?, מה הוא כתב על ביצוע הפעולה?

ת: הוא כתב להם הוראות אחרונות.

 

ש: טוב, אבל הם לא קבעו את היום המדויק ?

ת: הם לא קבעו, אבל הם חיכו. צריכים היו לחכות כשבוע, ותוך שבוע היה צריך לבצע.

 

ש: מי תכנן את הפעולה: איך היא תתבצע, והכל? מי היה המתכנן של הפעולה?

ת: גלילי היה בעצם היחיד בתוך העניינים, והוא שמסר להם את החדרים, וכן דיבר איתם על דרכי הנסיגה. הוא לא חלק את המידע עם אף אחד.

 

ש: הוא היחיד שידע?

ת: כן הוא היה היחיד שידע, הוא הכין את המקומות, את הפעולה לא היה מה להכין

 

ש: איך... איפה לסגת?

ת: לא, הביצוע עצמו. שהרי היו שתי אפשרויות: או בקרבת מקום עבודתו, או בביתו. והם החליטו לבצע את זה על יד ביתו. התצפית הוכיחה... שהתצפית.... בטח יפה ספרה לך איך זה היה.

 

ש: את יפה לא הקלטתי.

ת: התצפיות היו באמצעות טיולים רומנטיים כביכול, של יפה איתם. ובכל שעות היום הם היו מסתובבים. זה היה מקום מגורים צדדי מפואר, ויכול היה חייל עם חיילת, להסתובב. או אזרחי עם חיילת, להסתובב, ולא לעורר תשומת לב.

הם, קבעו בדיוק את המקום. אני רק יודע, שהנסיגה יכולה היתה להתבצע באמצעות: אמבולנס שיפה נהגה בו. כי יפה היתה נהגת אמבולנס באי טי אס,. ואמבולנס היה יכול להמתין במרחק של כמה מטרים מהמקום, ולא היה מעורר תשומת לב. או להמתין על יד הגשר, שהיה במרחק קטן ממקום הארוע, ואחרי בצוע המעשה יכלו לקפוץ לתוכו. למרות זאת, אני לא יודע מה היה הנימוק של גלילי, לא לבצע בדרך זאת את הנסיגה.

ש: היתה הצעה כזאת?

ת: היתה.

 

ש: על ידי מי היתה הצעה כזאת?

ת: אני דיברתי עם גלילי בענין זה. למה לא עשו זאת?: אני חושב שהוא קיבל הוראה, לא לסבך את החיילים הישראלים בזה, זאת אומרת, במידה ותקרה תקלה והיה מתגלה האמבולנס הזה, היו תיכף מבצעים מעצרים בין אנשי הצבא, וזה היה די מסוכן. ועל כן היה זה הגיוני, שהצעה זו בוטלה.

דבר שני שאני שמעתי מגלילי, היה: שהם עמדו לשכור רכב, היה זה די מסובך כיון שלא היה נפוץ כל כך, להשתמש ברכב אזרחי.

אבל אני שמעתי מגלילי שהוא אמר, שיש כבר רכב ,אבל אין בטחון בנאמנות של הערבי בעל הרכב. הרכב צריך היה לפי התכנית הזאת, לחכות ברובע הערבי לא רחוק מהגשר, ועם הרכב הזה להסתלק.

ש: עכשיו, כשנודע לך אחרי הפעולה, על התפיסה שלהם......

ת: היתה זו מכה קשה מאוד. בקרב החיילים היתה תדהמה.

לאחר שנודע שהמתנקשים גם יהודים, היתה תדהמה עוד יותר גדולה. אבל אורח החיים חזר לקדמותו כעבור יום, או שעות ספורות אפילו, הענין נשכח ולא עשה רושם. את הנימוקים לא ידעו עוד, כי הלורד מוין לא היה ידוע בין החיילים.



ש: איך הגיב הרחוב? ככה, חוץ מהתדהמה, היו אוהדים, או שהם התנגדו? היו מתנגדים נגיד?

ת: בצבא: ככה, עוד פרט אחד אני הייתי רוצה להוסיף, אם כי קשה עכשיו, לאחר שלושים וכמה שנים. כשהם נסוגו מהפעולה, רדף אחריהם שוטר מצרי.

 

ש: הם נסעו על אופנים?

ת: הם בסופו של דבר החליטו להסתלק באופנים, רדף אחריהם שוטר מצרי,

 

ש: איך, רגלי?

ת: השוטר המצרי היה רכוב על אופנוע. אני רוצה להגיד לך שהמראה ששוטר מצרי רוכב על היה נדיר. בדרך כלל לא השתמשו עם אופנוע.

השוטר המצרי, שהיה רכוב על אופנוע , ראה שני בחורים רוכבים על אופניים, ורדף אחריהם. בית צורי הפנה ראשו אחורה וראה שרודפים אחריו, הוא ירה לעבר גלגלי האופנוע במטרה לפגוע בגלגל של האופנוע, כדי להפיל את השוטר, אבל זה לא הצליח. השוטר ענה באש, ובית צורי נפגע ונפל. חכים המשיך לנסוע, ואני לא מבין למה הוא צריך היה לחזור אליו, לאחר שהוא ראה שבית צורי נפל מהאופניים.

ההגיון חייב, הגיון של לוחם חייב, לא לחזור. כיון שהוא ידע שהכל אבוד וכי לא יוכל לעזור לחברו, כי השוטר היה כבר בקרבת מקום. לפי דעתי הוא עשה מעשה של קידוש ה', כיון שכל הנתונים היו: שחכים היה מסתלק, ולא היו נשארים סימנים אחריו. לאחר שקמה מהומה גדולה ,סביב בית צורי, הוא היה יכול להסתלק. אני לא יודע אם היו לו הוראות בקשר לזה, אבל זה נראה לי מאוד אפשרי, שהוא יכול להיות... אני מסביר את זה רק , כמקרה של ממש קידוש ה'.

ש: "מסירות, מסירות, מסירות". מה קרה? מה היה אחר כך איתך? מה היו הפעולות שלך, מה עשית?

ת: אני לא חרדתי כל כך, שתיכף יגיעו גם אלי, לאמיתו של דבר. כיון שגם כך אני לא גיליתי שום שמות, אמנם דרך התעודות יכלו להגיע אלי.

הבחורים לא ידעו את שמי, אז לא יכלו לגלות אפילו......

דרך התעודות להגיע אלי, יכלו. אבל זה היה לוקח הרבה מאוד זמן, לפענח ולסנן, ולברר במחנה שלם של חיילים ועם כל הצער ועם כל הכאב, נהגתי כרגיל. נפגשתי עם גלילי שנית, ותכננו איך קודם כל, לסלק עקבות, כדי שלא יוכלו לגלות דבר אודותינו. באותו יום היו עוד מעצרים, בין החיילים ובין אזרחים.

ש: לפי איך לפי מה?

ת: קודם כל: מעצרים, בבית, בדירה. וחקרו את כל התושבים בסביבה, ונעצרו חיילים.

היתה להם רשימה של חיילים חשודים. ועל כן נעצרו חיילים רבים.

 

ש: הם מסרו? זאת אומרת, את הכתובת של הדירה שלהם?

ת: מסרו את הכתובת, לאחר שכבר חשבו שבין כך סילקו את זה, לא היה טעם לא לגלות את זה.

 

ש: הם חשבו שאתם סילקתם, את הדברים משם?

ת: הם חשבו שסילקו את כל הדברים.

 

ש: ולא סילקו?

ת: לא סילקו. בעצם, לא היה שום דבר, חוץ ממדים ותעודות שאני נתתי להם. לתעודות האלה בברור ידעו את היחידה, ידעו שיש חייל שמסר להם תעודות כאלה, אבל מי החייל הזה לא כל כך קל היה למצוא. ולכן, אני נהגתי כתמול שלשום, עם כל הצער והכאב, ונפגשתי עם יפה, ואח"כ עם גלילי. והמשכתי בפעולה הרגילה.

בינתיים, העבירו את היחידה שלי למדבר המערבי. ובחופשות, כשהייתי מגיע, הייתי נפגש גם בארץ, עם הקשר שלי בארץ, וגם עם גלילי. ביום האחרון שנפגשנו בירושלים, אז הוא אמר, שקבל תשובה כשהוא שאל את מיכאל, אם להסתלק מהצבא. הוא אמר, שהוא קבל הוראה להסתלק מהצבא.

ש: לערוק?

ת: כן. כעבור חודש, נפגשתי איתו בשנית. וראיתי שבכל זאת יש המשך של מעצרים, בקשתי לברר אצל מיכאל, אם גם עלי להסתלק, כיון שאני חושש שבמשך הזמן יגיעו גם אלי, ואני לא יודע מתי. ומיכאל ענה: שלא. אז חזרתי למחנה, והמשכתי בפעילותי הרגילה. באותו ערב שהורו לי שלא להסתלק, נפגשתי עם [שלה?], והלכנו לתיאטרון, לראות את המחזה של פדרה.

ש: רסין?

ת: כן. אז אמרתי לה: 'כאן על הבמה מתרחשים כל מיני טרגדיות, תדעי, במידה ותישמעי שקרה משהו, תדעי לך שאני בצרה, זה הכל'.

טוב, ונחזור לסדובסקי. ואולי נסכם בכך את פרשת הלורד מוין.

סדובסקי היה יהודי רגיש, נפגשתי איתו אחרי זה, הוא לא ידע....והיה מאוד מבולבל. וחשבנו אפילו, שאולי כדאי באיזו שהיא דרך, לסלק אותו.

 

ש: מה זאת אומרת לסלק?

ת: לסלק אותו ממצרים, היתה איזו תכנית. כיון שאנחנו ידענו, גלילי ואני ידענו, שבמידה והוא יתפש אז יהיה...

 

ש: הוא יגלה?

ת: הוא חלש אופי, יהודי מצרי גלותי.

 

ש: לאן חשבתם להעביר אותו?

ת: היו כל מיני תכניות, איך לסלק אותו. אבל שום דבר לא היה קונקרטי, רצו לסלק אותו, להעביר אותו לאירופה, או למצוא את הדרך איך..

 

ש: אתה אומר לסלק, זה כאילו להרוג אותו?

ת: לא. לא להרוג אותו, אבל לסלק אותו מהמקום. התייעצנו, משהו קונקרטי לא עלה על דעתנו, ואכן כפי שספרו: סדובסקי בא ליום הזיכרון, לבית הקברות.......

 

ש: כבר בינתיים הוציאו אותם להורג?

ת: כן. בינתיים התנהל המשפט, שנמשך ארבעה חודשים, או חמישה חודשים. פסק הדין נקבע.

 

ש: והוציאו אותם להורג?

ת: כן. וקברו אותם בבית הקברות היהודי. סדובסקי הלך עם זר פרחים, להניח על קברם. ונדמה לי שזה היה.... על פי זיכרוני: היהודי שהתחזה בתור קברן [דוידסקו] , הוא ראה יהודי בא עם זר פרחים, אז....

ש: הוא היה שמה במצרים? דוידסקו?

ת: כן. והוא עצר אותו בבית הקברות.

 

ש: דוידסקו עצר אותו?

ת: כן. הוא פעל מטעם הבולשת האנגלית.

 

ש: זה ידוע?

ת: שמעתי כך, אני לא יכול לדעת, לא הייתי נוכח. אני רק ידעתי שהוא נתפש, בבית הקברות. המצרים לא היו מעורבים כל כך בענין. להיפך, דעת הקהל המצרית אחרי הנאומים, ואחרי שהתברר בדיוק את מי סלקו, ולמה סילקו, היו הפגנות של סטודנטים, שהביעו אהדתם למחתרת.

אחרי שסדובסקי נאסר, אחרי קצת מכות, הוא התחיל לרשום יומן, והתכונה הזאת, של זיכרון מצוין שיחקה כנראה לטובתו. שכן הוא רשם את מי נפגש, ואיך ניפגש. למזלי הוא רשם את שמי "מלכין". ואת מלכין היה קשה לחפש, וקשה למצוא. הם הגיעו אלי, כיון שהסתובבתי שם די הרבה זמן, מנובמבר עד 17 במאי.

"הקפיצה אל החופש"/"הקפיצה מן הרכבת"

 

סיפור בריחתו של אריה שלם חבר לח"י במאי1945 מן הרכבת שהובילה אותו מאלכסנדריה למעצר בלוד.

הבריחה בוצעה: בתחנת רחובות.

 

ברחתי מן הרכבת שעשתה את דרכה מאלכסנדריה ללוד בעת היותי במעצר, בקשר לפרשת הוצאתו להורג של הלורד מוין.

 

ש. לא היו דרושות לשם כך הכנות מרובות, כלים מיוחדים, או כריית מנהרה.

ת. ברחתי חד וחלק!

שרותי הבטחון (פ.ס.ס) של הצבא הבריטי עלו על עקבותי באיחור של חצי שנה, הייתי עדיין חייל ביחידה הישראלית מס' 1039 של חיל ההנדסה המלכותי. באותו יום ה-17 במאי 1945, הייתי בתפקיד על אוניה עמוסה ציוד צבאי שעגנה בנמל אלכסנדריה. והנה הופיע לתדהמת כולם ג'יפ של המשטרה הצבאית ובו שני קצינים בכירים של שירותי בטחון השדה, ושני שוטרים צבאיים חמושים בטומיגנים. מחזה לא שכיח לכל הדעות.

בלי גינונים מיותרים, פנו אלי ישירות. שאלו לשמי וליחידתי ובקשוני להצטרף לפמליתם. בדרך למחנה יחידתי הודיעוני שקבלתי העברה ליחידה אחרת החונה בא"י, עניתי להם שאכן אני מחכה להעברה זו.

הג'יפ עם כל הפמליה הגיע למחנה ועצר בפתח האוהל שלי, אספתי את מטלטלי ללא אומר ודברים כפי שנצטוויתי. אכן, התכונה הבהילות הצורה והליווי הוכיחו שאין זו העברה שגרתית כלל ועיקר.

השלב הבא היה: המתנה בתחנת הרכבת באלכסנדריה.

בהגיע הרכבת היוצאת לארץ, ליווני הקצינים לתא שבאחד הקרונות, ובו ישבו שני ג'נטלמנים בלבוש אזרחי.

הארבעה הסתודדו מספר דקות, הבעת פניהם היתה רצינית והרושם היה שלא שוחחו ביניהם על תוצאות משחקי הגולף. בתא השני הסמוך אלינו תפסו מקום ישיבה שני השוטרים הצבאיים שכבר הכרנום קודם לכן, יעדם היה: תחנת הרכבת בלוד, והמטרה: להכניסני למכונית הבולשת הפלסטינית(א"י) הממתינה לנו שם.

למותר לציין שהיעד שלי היה אחר לחלוטין, יעד המשותף לכל מהפכן לוחם, ואיש לח"י בנסיבות דומות.- לברוח!

נותרו שתים עשרה שעות לתכנן, לבדוק, לנסות ולחשוב.

בינתיים יצאה הרכבת לדרכה, עברנו מספר כפרים עלובים תעלות מים מתוקים פלחים דלי מראה מעבדים שדות כותנה ומטעים, סודנים גבוהי קומה מושכים בחבלים הקשורים לסירות טעונות משא. נוף כפרי רגוע, השניים ממולי אנשים תרבותיים, ספרו לי על מסעותיהם בארצות רחוקות, על שרותם הממושך ועל הסיום הקרב ובא. עוד הדרך רחוקה, ועוד סיפורים רבים לפנינו.

הגענו בינתיים לעיירה מצרית קטנה ששמה "זגזיק".

הרכבת עצרה ואני עושה מבחן ראשון: יוצא להציץ וממהר למקלחות, היה יום שרבי ורבים היו החיילים המתקלחים. שקלתי אפשרות להתחמק אחר המקלחת לעיירה, ומשם לחזור לאלכסנדריה. שם המתינה לי אולגה הופמן, נערה מקומית שגייסתיה לעזרת המחתרת.

אולגה הייתה נאמנה, מלאה התלהבות ומוכנה לכל פעולה. קבענו פגישה לאותו ערב בבית קפה, על האפשרות הזו ויתרתי מיד מאחר שבעקבותי הלכו שני השוטרים. אין מקריות.

בחצות, הזמנתי את הג'נטלמנים של ה"אינטליג'נס" לקרון המזנון, ובלירה האחרונה שנותרה לי קניתי בירה וכריכים, אחרי שכל אחד מאיתנו שתה שנים שלשה בקבוקי בירה, חזרנו לתא מרוצים .

אני חזרתי למחשבותי, בליל מחשבות אינטנסיביות הולכות וגוברות הולכות וקולחות, מימד הזמן ומימד המקום משתנים במהירות.

נים לא נים: אני בהר הצופים, מאזין להרצאתו של פרופ' רות/ה על משנתו של הרקליט: "אין אדם נכנס פעמיים לאותו מקום בנחל" הכול זורם!. ופרופ' הוגו ברגמן מנתח ומסביר את דקארט: "אני חושב משמע אני קיים"

הרכבת נוסעת במהירות ומחזירה אותי ל"קיים" משמעותי אחר: אני בורח, אני לוחם, אני קיים! ופרופ' יוסף קלויזנר מחנך דור צעירים לנאמנות לאומית, ומצטט את שלו:"אין החיים הנכס החשוב ביותר של החיים"

ואני מאושר שיכולתי לשרת את אליהו חכים ואליהו בית צורי נציגי הדור הזה, שקיימו הלכה למעשה אימרה זו, ופילסו דרך לבאים אחריהם.

עברנו את הגבול, הרכבת התקרבה לדרום הארץ. יצאתי לתא השירותים, לשם מבחן סגרתי מאחורי את הדלת ופתחתי חלון, הענין בר ביצוע.

כשיצאתי, חיכו לי ליד הדלת השוטרים שומרים בקפדנות.

הגענו לרחובות, עתה הזמן דוחק, דוחק מאוד. המתנה ממושכת ואני רגוע כלפי חוץ בודק את הקיטבג שלי, מוציא מתוכו את ספר התנ"ך ואת התיק עם התפילין, ושם אותם בכיסי.

הקטר "נושף" בכבדות ומקצר במהירות את הדרך ליעד, עת לפעול.

הגעתי לתא השירותים, טיפסתי מעל החלון הפתוח וקפצתי מהרכבת החוצה לכיוון דרום.

נחבלתי מאבני השוליים אך ניצבתי איתן על האדמה, אדמת חמרה טובה. שלום לרכבת המתרחקת, הדרך פתוחה לחופש, אל חברי הלוחמים.

שמתי פעמי דרך פרדסים ושדות אל גבעת ברנר. חיפשתי מסתור לימים אחדים עד יעבור זעם. ביום ביקרו שם קציני צבא בריטיים ,והתרשמו מפלאי הטבע והחברה, ובלילה שרו החברים בצוותא:"נומה נומה עמק..."

כעבור יומיים, נאלצתי לעזוב את המקום מידית, שמוליק סיפק לי מכנסיים קצרים ממדותי, כותונת כחולה ששרוך אדום לה סביב הצווארון, כובע טמבל על הראש והחוצה! למחרת היום מצאתי קשר למחתרת, המלחמה בכובש הזר היתה בעיצומה

ש: ובכן אחרי שברחת לאן הגעת?

ת: אחרי שברחתי התחילה תקופה חדשה. מה היה מצבי האישי בכל הענין?: הייתי עריק מהצבא הבריטי, פעלתי במחתרת וקבלתי דמי מחיה מהמחתרת. ובינתיים, מאחורי היו כבר עשר שנים של שהות בארץ, באתי ארצה בשנת 1935 כסטודנט לירושלים ורכשתי לי המון מכרים.

ש: מתי?

ת: ב – 1935, למדתי כמה שנים באוניברסיטה בירושלים, והייתי......

 

ש: איזה מקצוע?

ת: למדתי ידיעת הארץ אצל פרופ' קליין, וספרות עברית אצל פרופ' קלויזנר, ופילוסופיה כללית אצל פרופ' רוט והוגו ברגמן.

 

ש: כל הגדולים?

ת: הייתי צעיר נמרץ מה שנקרא, ולא ישבתי רק בעולה של תורה. בשנת 1936 עם התחלת המאורעות, הייתי פעיל מאוד בהגנה, הגנת ירושלים. וכמובן גם הייתי חבר של תנועת ההגנה או ארגון ההגנה, מרבית הסטודנטים השתייכו לארגון. עברתי את כל השלבים של ההתארגנות, שרתתי כנוטר בכל סביבות ירושלים. בקרית ענבים, בצובא, שמרתי בעטרות, הייתי גם במשטרת הישובים העברים , כאחראי על הקטע של סנהדריה. הכרתי הרבה אנשים באזור ירושלים. התחלתי לפעול בירושלים בתור......

ש: איש לח"י?

ת: כאיש מחתרת, לא יכולתי. כי אז עוד לא היתה. אני מדבר כעבור עשר שנים, בכל זאת עשר השנים האלה, נתנו לי הרבה הכרויות עם הרבה אנשים. הייתי בקשר עם האנשים.

אגב, בירושלים הייתי פעיל יתר על המידה ב'הגנה', נגד פקודות ההגנה. התארגנה קבוצה, ביניהם היה 'גדעון האוזנר', ועוד כמה סטודנטים. החלטנו פתאום לשרוף בית בירושלים, זה היה בית ערבי ברחוב אליעזר בן יהודה פינת קינג ג'ורג'. ואני, עם חבר אחד שעכשיו הוא עורך דין, דרור שמו, יצחק דרורי פריי, היה קודם שמו, לקחנו את הענין. וגדעון האוזנר ישב באיזה מקום נידח, ואנחנו השליחים של הביצועיסטים של הדבר הזה, עלינו על קומה שניה, ורצינו לשרוף את הבית של הערבי. כמובן שלא היה...

ש: מדוע? מה היה? למה?

ת: היה זה בתקופה של פרוץ המאורעות רצינו לסלק את הערבים. זה היה נגד רצון ההגנה, זאת היתה קבוצה יוצאת דופן, תארי לעצמך שגדעון האוזנר, היה בין יוזמי הקבוצה. הפעולה לא כל כך הצליחה, כיון שלא היו חומרי הדלקה. הבאנו בנזין והבאנו נפט, אבל מכיון שלא היו בפנים חומרים שהבנזין מסוגל היה להדליק אותם, כי היו שם אבנים או לבנים או שאר חומרים שלא דליקים, אזי לא פרצה שריפה. היתה זו אפיזודה שחלפה לה. גרתי במעון הסטודנטים. באותה תקופה היו הרבה סטודנטים, שכעבור עשר שנים או שמונה שנים, הפכו לוותיקי ירושלים, ובעלי עמדות גבוהות: עורכי דין, ופרופ' באוניברסיטה.

ש: אבל אותם אנשים, לא ידעו על הפעילות שלך?

ת: לא ידעו כלום. הייתי בצבא וניתקתי את הקשרים איתם. בתל אביב, גם כן היו לי הרבה מכרים, וגם קרובי משפחה די רבים. בערב הראשון שהגעתי לתל אביב, לא היה לי איפה לישון .

ש: איפה, באיזה מקום?

ת: כשבאתי מגבעת ברנר לתל אביב, באתי לבלתי ידוע. לא יכולתי למצוא חברים שלנו על כל פנים, קודם כל מעטים היכרתי חוץ מאיקס, והשוטר אסף.

 

ש: ושלמה פוזנר?

ת: שלמה פוזנר, אותו חיפשתי. אבל לך תחפש בעיר... בלי לקבוע מקודם פגישה מוקדמת. אז לא היה לי למי לפנות. הרי הבריחה לא היתה מתוכננת, הבריחה היתה.....



ש: ספונטנית?

ת: ספונטנית. אגב, היא היתה מתנה ליום הולדתי. ברחתי ב-17 למאי, יום בו חל יום הולדתי . באלכסנדריה, באותו ערב חיכתה לי חברה שלנו, 'אולגה הופמן'. דרכה הייתי אמור להעביר הקשר שלי עם כמה חיילים, שסיפקו לנו נשק. אבל היא חיכתה לחינם, כיון שבבוקר באותו יום נאסרתי. וב-18 בבוקר, כבר הייתי ברחובות ברכבת. וברחתי.....

היות ולא מצאתי שום קשר עם האנשים שלנו, באותו לילה ראשון, לנתי במקום לא כל כך בטוח מהבחינה שלי. לנתי אצל משפחת ריבלין. אחד הבנים של ריבלין, היה עורך של "החומה". היה זה העיתון של 'ההגנה' , והוא היה פעיל מאוד. אך היות והוא לא ידע עלי שום דבר, יכולתי להסתתר בביתו. הסתתרתי שם לילה אחד , ולמחרת כמובן, לא חזרתי לשם.

ש: תגיד לי, למשפחה אתה חששת לגשת? אתה אמרת קודם, שהיתה לך משפחה!

ת: כן, הבינותי שהם יודעים פרטים על משפחתי, כי ב- 18 ערכו חיפוש אצל חלק מבני

המשפחה שלי.

 

ש: אתה חששת בגלל זה?

ת: בפתח תקווה היתה לי משפחה . ה'סי אי' די' ידע, על מקום המצאם של חלק מהמשפחה

היה לי קרוב משפחה, שהיה מהנדס. שמו היה: 'הלל ספיר' מעין גנים. כשהתגייסתי לצבא, מסרתי את כתובתו במקרה שיקרה אתי משהו, שיודיעו לו לפחות שנהרגתי, שידעו לפחות לאן לפנות. כמובן, שאליהם הם פנו. בנוסף, הם ידעו על מספר קרובים ומכרים שלי בירושלים, באמצעות שוטרים שהיו בסי אי די, ושהיו חברים בחוג הסטודנטים הם הכירו אותי יפה, ואכן ערכו שם חיפוש עוד באותו לילה.

 

ש: בשעתו אתה היית בסי אי די?

ת: בשעתו, היו סמלים שוטרים, ששרתו את הבולשת. ושרתו גם בהגנה.

למחרת באיזו דרך שהיא נזדמן לי איזה קשר. אינני זוכר, אולי ניגשתי לביתו של 'גפנר' ברחוב מונטיפיורי, או לא. אני לא זוכר, אני רק זוכר ויודע, שכעבור יומיים הייתי כבר בקשר, ואז נקבעה לי פגישה ראשונה עם מיכאל, עד אז אמרתי לך.....

ש: יצחק שמיר?

ת: כן. עד אז לא נפגשתי איתו, כי היות והקשר המרכזי ה'מרכז', היה סיטנר, והוא זה שעמד בקשר איתו. בדרך לא דרך, הגעתי בלילה בעזרת לווי לבני ברק, או זכרון מאיר יותר נכון, לבית חשוך . הלכנו קילומטרים ארוכים. בזמן שיכולנו לחצות כביש ולהגיע. לביתו של מיכאל לא הכניסו אותי, אלא למחסן צדדי, וראיתי בחושך בן אדם מזוקן, שנתן לי את התדרוך הראשון. כמובן שהוא רצה לעמוד על אופיי על טיבי . ספרתי לו עד כמה שאפשר, ואז קבלתי תדרוך, מה לעשות. חיפשנו דרך משותפת, איך אוכל לפעול ולהסתגל למצב החדש.



ש: מה היה התדרוך?

ת: הייתי נתון מצב קצת מוזר. שכן הייתי רגיל לחופש תנועה. גם בצבא הייתי פעיל מאוד, ועסקתי במה שקוראים ה"תרבותניק". ניהלתי את כל נושאי התרבות של היחידה בה שרתתי, הייתי מוכר, ונהניתי מאוד מחופש התנועה. נאלצתי לברוח, ואז נקלעתי למצב חדש. בעצם לא ידעתי מה צפוי לי ולאן אפנה, ומה אעשה. כאילו נולדתי מחדש, אבל עם עבר של עשר שנים של הכרויות, של פעילות די ניכרת גם בצבא וגם מחוץ לצבא.

המעבר הזה היה כל כך מהיר, שהסתגלתי אליו כאילו זה היה טבעי . אני חושב, שלהסביר את זה אפשר רק בזאת שההזדהות והאמונה המוחלטת ברעיון, במהפכה הזאת שלנו, נתן לי את הכח להסתגל למצב החדש.

אם נדבר על דברים פרוזאיים, לא מבין איך יכולתי להסתגל מאוכל פנטסטי בצבא, שרק לפני יומיים אכלתי אותו, עם הבולי ביף, היחס הטוב וכו'. ואת יודעת שהצבא הולך על הקיבה, אז איך התרגלתי כשהייתי לאחר מכן בחיפה בפעילות, אכלתי שלוש פעמים ביום חצילים בלבד, פלוס לחם ואולי איזה סלט פעם בשבוע. זה היה כל כך בלתי חשוב. או שצריך הייתי לישון עם הבגדים במכבסה, בחדר כביסה בגבעתיים עם סיטנר על מיטה אחת, בו בזמן שהיתה מיטה לרשותי בצבא, וגם לפני הצבא כמובן.

איך בבת אחת נמחק הכל, וכל עשר השנים האלה נעלמו מבחינת הנוחות, מבחינת החופש, מכל הבחינות. ונקלעתי למצב חדש, כאילו זה היה המצב הנורמלי ביותר.

בכלל לא היתה לי תחושה שהתחלתי לפעול במחתרת, שאני צריך להיזהר, או שאני נרדף. להיפך, היתה לי הרגשה שאני חייל אקטיבי, שפועל שיוזם. אולי ההרגשה הזאת פלוס ההזדהות המוחלטת עם המהפיכה, אולי עובדה זו מאפשרת לי להסביר את המעבר המהיר וההסתגלות למצב החדש של האי נוחות .

ש: דברו על קונספירציה?

ת: לא היה נחוץ הרבה, מאחר ובעת שרותי בצבא הפנמתי כלל חשוב זה. לא היו פה הרבה חוכמות.

 

ש: הם הטילו עליך תפקיד?

ת: אמרתי לך שפעילות בירושלים לא באה בחשבון, היות ורבים הכירו אותי שם. גם בתל אביב הכירו אותי רבים. אני חושב שבנסיבות אלה , לא תל אביב ולא ירושלים, היתה הסיבה שמיכאל, שלח אותי לפעילות בחיפה. אמנם הייתי בעבר גם בחיפה, שם גרתי כשנתיים . עבדתי בחברה קבלנית גדולה מאוד כמנהל עבודה , אשר שם עבדו הרבה מאוד יהודים אנשי חיפה, אבל אני לא חושב שנשארו לי שם חברים או ידידים.

הסתתרתי בתל אביב כשבוע ימים, שם קבלתי בגדים, עד שמצאו עבורי מקום בחיפה, כלומר עד שהכינו מקום מגורים בשבילי. באחת השבתות נפגשתי עם נילי בפעם ראשונה, קבלתי פתק.

ש: עם נילי?

ת: נילי זאת....

 

ש:חנה חרסיס

ת: חנה מרסיס, כן. נפגשנו ביפו.

 

ש: יעל שטרן, לשעבר?

ת: כן. הגעתי ליפו, ועלינו לאוטובוס לחיפה דרך שכם.

זאת הדרך המקובלת שהיתה אז לנסוע לחיפה, דווקא עם אוטו ערבי. לא לנסוע באגד, ולא ביום חול. בשבת הגעתי לחיפה, שם עבדתי במסווה. יהודה וויס היה אחראי בחיפה באותה תקופה.

ש: יהודה גור עכשיו?

ת: כן, אני קבלתי חלק.....

 

ש: זה היה בשנת 1945?

ת: זה היה בסוף מאי. אם ב-18 במאי כבר הסתלקתי, אני משער שזה היה בסוף מאי. רק שבועיים או עשרה ימים הייתי מחוץ לחיפה, וקבלתי כבר תפקיד, ועמדתי בקשר עם

יהודה.

 

ש: מה היה התפקיד שלך?

ת: ריכזתי שם, את הצעירים: "הנוער".עד כמה שהיו מעטים, היתה קבוצה שבה היו יוסקה דר, עם כמה חברה. ואני בעצמי אז למדתי. לא לימדתי. הלכתי להדביק כרוזים יחד עם הקבוצה שהיו בה גם מגויסים חדשים. התחלתי לגייס לפעילות במחתרת, צעירים חדשים.

 

ש: משה ארטל היה גם?

ת: כן, היה. הוא מסר לי את מחלקת האוהדים. מספר אוהדים שהייתי קשור איתם באופן מתמיד, אחד מהם היה בעל בית מרקחת ,בחור סימפטי מאוד. ועוד מספר אוהדים נוספים.

 

ש: איזה תועלת הפקת מהאוהדים?

ת: היה, צריך להכין מקומות.....

 

ש: מקומות למה?

ת: מקומות, לאנשים שבאו לפעילות לזמן קצר.

 

ש: למגורים?

ת: מגורים, או במקרה של צורך להסתיר אנשים לכמה ימים . דרך האוהדים האלה נוצרו קשרים בתוך העיר, בחיפה את יודעת, אי אפשר סתם להסתובב. חיפה זה עיר פועלים, ושם אם אדם מסתובב סתם, זה מעורר חשדות. בעזרת הקשרים, קבלתי עבודה מוסווית, כאילו מוסוית . אוהד שלנו, שהיה טיפוס מעניין, היה בעליו של מחסן גרוטאות ברזל בכניסה לחיפה, היה שם מגרש ענקי של גרוטאות

 

ש: גרניצקי?
ת: גרניצקי, כן. בודאי שמעת עליו, או שאחרים ספרו לך עליו. הכינוי שלו היה: "שיכור", כשמו כן היה. כיון שנהג לנסוע לעיתים מצד שמאל, של הכביש מול התנועה.

גרניצקי היה יהודי די נחמד, היו לו קשרים ענפים והיה ותיק בארץ. עמדתי איתו בקשר, וכדי להצדיק את קיומי, "עבדתי" אצלו .