קיסרי (קיזו) צבי – "פרטיזן"

עריכה : ימי אליעזר   

צבי בן קרול ומאלי נולד ב 7.5.1925- ‏בעיר בוקרשט, רומניה. 

אביו עבד כפקיד ממשלה ואמו עסקה בגידול שלושת ילדיהם,
האם נפטרה בהיותו בן 12 ‏. בגיל 14 ‏הצטרף ל"נוער הבית"רי" בבוקרשט. בהיותו בן 15 ‏, הגיעה המלחמה לרומניה, ובגיל 16 ‏ נילקח צבי לעבודות פרך על-ידי הגרמנים ומשתפיהם. כעבור כשנה ברח, אך לאחר תקופת מה נתפס ונשלח למחנה "סראטה", לעבודות פרך. הוא ברח שוב ועם תפיסתו נשלח בשנת 1943 לטרנסניסטריה, למחנה עבודה. צבי היה ידוע כמנגן במפוחית פה והגרמנים אהבו לשמוע את הנעימות. כך הצליח לשרוד במחנה עד סוף שנת1944 ‏ ואז ברח שוב. כשחזר לבוקרשט, הצטרף לפרטיזנים מקומיים, שם השתתף בפעולות נגד הגרמנים. בסיום המלחמה הגיע לעיר הנמל קונסטנצה, שם התגנב לאניית המעפילים "טרנסילבניה", שהפליגה לארץ ישראל. מאחר ולא היו לו תעודות ואישורים מתאימים, עזרו לו חיילי
הבריגדה, ובהגיעם לנמל חיפה, התחזה לסבל מקומי. כשירד מהספינה, עורר את חשדו של
שוטר בריטי, והוא נאלץ להימלט מהמקום. תוך מנוסתו, נפצע מכדורים ברגלו השמאלית.
הוא נלקח על-ידי אנשי בית"ר שחיכו לעולים למצודת זאב בתל-אביב, שם הוסתר במרתף
וטופל בנאמנות בידי ד"ר פעמוני.

‏ניסו לגייסו לאצ"ל, אולם הוא בחר להתגייס ללח"י, לחטיבה הלוחמת. צבי השתתף ברבות
מהפעולות של לח"י נגד הבריטים בתל-אביב, חיפה וירושלים, במשך כשנתיים




חברים מספרים

 

אם אלה שתי מכונות אז אני מפוצץ את המוקש... אם אלה שלוש מכונות לא אפוצץ את המוקש כי אוכל לפוצץ אחת או שתיים השלישית תשאר ותחסל אותנו. אי אפשר להיות בטוח גם כך שהמוקש יתפוצץ בין שתי מכונות קרובות. אם יש מרחק בין המכונות עדיף לא לפוצץ. הבחור מהתצפית סימן לי שזה רכב אחד. הסתכלתי ליתר בטחון לוודא שאין עוד אורות אחריו כיוון שהיה זה בסיבוב קטן וכשהרכב התקרב סובבתי את הכפתור. ההתפוצצות הייתה חזקה. ראינו טוב מאוד את הג'יפ נדלק ועף באויר. כנראה שבהתפוצצות נפגע מיכל הבנזין והתפוצץ פעמיים. מתוך האור הגדול של ההתפוצצות ראיתי אנשים עפים. לא היינו במרחק גדול משם. לקחנו את הבטריה, את החוטים השארנו. למחרת נודע לנו ששני קצינים ושני חיילים בריטיים נהרגו.

ש. איפה זה היה?

ת. למען האמת איני יודע איפה זה היה. באנו לשם בלילה. קיבלתי את המפה. במפה סומן בצד אחד מחנה צבאי מצד אחר ישוב יהודי, במקום סמוך לפרדס .

 

ש. איזה ישוב זה היה?

ת. נדמה לי ישוב של תימנים. אני זוכר שנכנסנו לישוב הזה והלכנו ברגל. זה היה בסביבות רעננה באזור שהיו בו מחנות צבא.

 

ש. אתם עצמכם הטמנתם את המוקש?

ת. אנחנו עצמנו, ודאי. המוקש היה בקופסה ושקל בסביבות שלושה עד שלושה וחצי קילו.

 

ש. מה היה המרחק מן המוקש עד המחיצה?

ת. כמעט 30 מטר אפילו קצת יותר. היינו מוסתרים. בתוך הפרדס היו תעלות ליד העצים. היה זה בסתיו. לא ירדו גשמים אולם היתה רטיבות והיה קר. קר מאוד. החומר והנפצים היו בתוך קופסת פח, סגורים בפנים. את המוקש הכינה כרגיל המחלקה המיוחדת שלנו שהכינה את כל המוקשים במקום הידוע. הרי היו כל מיני פיגועים. היו מקומות שהשתתפתי גם אני והיו גם שלא השתתפתי. בפעולה בבית המלאכה לרכבות לא השתתפתי ונשארתי בחיים. הייתי צריך להשתתף, וכנראה כתוב באיזה פינה למעלה, נרדמתי בבית.

ועכשיו בקשר לפעולה שאני קורא לה "נקמת רובוביץ". מייג'ור פאראן הרג את אלכסנדר רובוביץ בירושלים. נשלחתי לחיפה יחד עם גואל עם זמיר ועם דב הבלונדיני מאחר ונודע לנו שמיג'ור פאראן נמצא בחיפה, והוא אמור לטוס לחוץ לארץ. זכור לי שהתחלנו לחפש אותו. החיפוש נמשך כמה ימים. מי שהיה בליגה ו' (מחלקת ידיעות) שלנו הכיר אותו וידע עליו פרטים. כל הזמן היינו במצב הכן. חיפשנו בכמה מקומות ולא העלינו שום דבר. אז הציע דיבון שאנחנו ניקח כמה קצינים בריטים, נוציא אותם להורג, ונעלים את הגופות כדי שלא ימצאו אותן. זו היתה ההחלטה והפעולה הוטלה על שלשה אנשים, גואל, זמיר ואנכי. באבטחה היה משה עם כמה מנערי חיפה.

 

החלטנו לצאת לעיר חיפה. החרמנו טקסי. גואל היה צריך להיות הנהג וכן להיות המציץ, כלומר גואל היה צריך להציץ בבתי-קפה ובכל מיני מועדונים של קצינים בריטיים. במקום שיימצאו נעשה את הפעולה. הודיעו לנו שבקפה אסטוריה, היום זה תחנת טקסי, ברחוב הכרמל מול תחנת בנזין, יושבים קצינים בריטיים. הגענו לשם ונעמדנו עם המונית בכניסה לקפה. גואל אמר אני אכנס פנימה אראה מה מתרחש בפנים, ואומר לכם אם נבצע את הפעולה כן או לא . אחרי מספר דקות יצא גואל החוצה ואמר "חבר'ה תכנסו. מה שאתם יכולים לקחת- תקחו". אני קיבלתי את ה'סטן' וזמיר קיבל את ה'טומי'. זמיר אמר שהטומי קשה לו, והוא מפחד שעלול להיות לו פנצ'ר עם זה. שאני אתחלף איתו. זה היה בתוך הטקסי. הוא חשב שהסטן יותר קל. לקחתי את הטומי. וקרה מה שקרה. בדיוק להיפך קרה. הסטן הוא שנתפס כשהגענו לדלת בית הקפה. הדלתות נפתחות ונסגרות כשדוחפים אותן ומן המכה נתפס הסטן. גואל לא שם לב שבחצר היו גם הנהגים, שהיו הליווי של אותם הקצינים שישבו בבית הקפה. כשנכנסתי פנימה עם זמיר צעקתי hands up, על יד הבר היו מייג'ור אחד בחיל אויר, סרן אחד – שלשה כוכבים, ועוד שניים שלשה קצינים. על יד השולחן ישבו יהודים יחד עם בנות. זה נראה מצחיק מאוד אבל לא אשכח, המייג'ור קפץ כמו אריה ונשכב תיכף ומיד על הרצפה. הוא רצה לירות בכיוון שלנו. מתחת לשולחן הוא שלף. אני הייתי עם טומי ביד ולא יריתי. אמנם הייתי מוכן ליריה אולם זמיר צעק לי "פרטיזן, מצד שמאל". לפני היה המייג'ור, ופחדתי מן הקצינים שעמדו על יד הבר, שהם יחסלו אותנו, היה להם סטן. זמיר ניסה לתת צרור, אך הסטן שלו נעצר. בדיוק קרה הפוך, זה מה שאני מספר לך. התחלתי להחזיק בודדת לכיוון המייג'ור. חושב שפגעתי בו בראש. הוא קפץ עם השולחן ביחד. בינו לביני היו כארבעה חמישה מטרים. אחד מן הקצינים שליד הבר קפץ, נתתי לו צרור והדבקתי אותו על הבר. לצערי פגעתי גם בברמן היהודי. אני מצטער עד היום הזה, כאב לי מאוד, אבל כך זה במלחמה. פגעתי בו בבטן. אני זוכר שכשנשכב הוא צעק ושני הקצינים שהיו פנו לרוץ לכיוון החצר, אז הורדתי מחסנית גם בהם והשכבתי אותם.

היו כארבעה חמישה הרוגים בבית-הקפה. לא פגעתי ביתר האנשים שהיו שם. צעקתי להם שישבו בשקט ויצאתי החוצה. כשיצאתי החוצה זמיר כבר ברח מהקפה. אמרתי לו "תכנס לאוטו אני אחפה עליך". זמיר לא יכל לפתוח את דלת האוטו וגואל התכופף לפתוח לנו את הדלת זמיר ואני נכנסנו פנימה. בפנים ניקיתי את הכל... שמעתי יריות בחוץ. מתוך החצר יצאו שלושה חיילים והתחילו לירות. אחד הכדורים בטח פגע במנוע כי גואל ניסה להדליק ולא יכול. יצאתי , נתתי כמה צרורות לכיוון שלהם. הם ברחו. קפצו את הגדר. ככל שהייתי נרגש במצב המפחיד הזה, התחלתי לצחוק, ראיתי את זה שאני סתם בודד, יהודי קטנצ'יק, ואלה כשלשה חיילים עם רובים ועם הכל קופצים ובורחים. זאת היתה הזדמנות, נכנסתי לטקסי ואמרתי לגואל "ברח". גואל ניסה. שום דבר האוטו לא נדלק. האוטו ספג, אני יכול להגיד, מאות כדורים. ירו מכל הכיוונים. מרחוק ליד הרצל פינת שפירא נעמדה מכונה משוריינת בריטית עם ברן וירתה עלינו. משה שראה את זה היה בטוח ש"גמרנו", כי כל כך הרבה כדורים נורו לעברנו.

 

זמיר קיבל כדור אחד בחלק האחורי של גופו, כנראה בישבן. פתחתי לו את הדלת ואמרתי לו "ברח". כשזמיר ברח התקרב פתאום קצין לאוטו. הוא ניגש לחלון של גואל הכניס את היד וירה כדור. לא ראיתי את גואל אך גואל ירה על הקצין בחזרה וכנראה פגע בפרצופו. הקצין ברח או נפל, אני לא זוכר, אבל הייתי בטוח שגואל נהרג. הייתי בטוח שגואל קיבל כדור בראש והוא שוכב. צעקתי "גואל תברח, גואל, אני אעזור לך. לי לא קרה כלום ולא נפגעתי עדיין. החלפתי את המחסנית ויצאתי בזחילה מן הטקסי החוצה לכיוון הכביש. הבריטים עוד היו בחצר, נשכבו על הבטן וירו. טוב שלא היו להם רימונים, כי אז היו מחסלים אותי. התחלתי לירות מתחת לטקסי. אני יורה כדורים ורואה שאש חוזרת אלי לפנים. מתוך בלבול יריתי לתוך המדרכה מתחת לטקסי והרסיסים חזרו אלי. אמרתי לעצמי "פרטיזן, קום כי אתה גומר כאן את החיים". איך שקמתי, מטר יריות כזה, אפילו בזמן הגרמנים לא חטפתי מכל הכיוונים, מרחוב החלוצים, מרחוב שפירא, מלמטה, מלמעלה. ממול לתחנת הבנזין ברחוב שקד עמד אוטובוס מס' 6, מתחתיו נשכב "כלב" אחד עם קרן ועם פרוז'קטור, מאיפה הוא הגיע אינני יודע, והתחיל להרביץ בכיוון שלי. היה לי רימון, כשהתחיל להרביץ הראיתי לו שאני מתכוון לזרוק אותו, אז הוא ברח. עזב את הנשק וברח. רצתי לרחוב שפירא. מולי הופיע קצין בריטי אחר. עמדנו פנים מול פנים. שנינו הופתענו. במשך שניות נשארנו לעמוד אחד מול השני. אני עם הטומי והוא עם האקדח. אז הסתובבתי, וזו היתה השגיאה שלי, הייתי צריך לחסל אותו, אבל כשעומדים במצב כזה לא תמיד יודעים כיצד לנהוג. אחרי מה שקרה האוטו התחיל לבעור הייתי בטוח שגואל נשאר בפנים ונהרג. לא היה מה להציל. אז החלטתי לירות צרור לכיוון הקצין הבריטי. הוא היה מוסתר מאחורי הפינה והכניס לי כדור אחד בגב . כדור שני הוא ירה בי כשהגעתי למדרכה על יד אוטובוס 6. עשיתי תנועה והוא פגע בי ביד. מתוך המכה התגלגלתי ונפלתי. שכבתי. הזיזו את הפרוז’קטור לכיוון שלי ולא התקרבו אלי. אני זוכר רק שבחורה אחת צעירונת ניגשה אלי, תפסה אותי בשערות, משכה אותי ואמרה "בוא, בוא, אני אעזור לך". זחלתי וזחלתי והם לא התקרבו אלי. הם עמדו במרחק לא גדול מאיתנו אך לא התקרבו. היא סחבה אותי, הכניסה אותי לסמטה והביאה אותי לרופא אחד, רופא שיניים. שהיה קשור במקרה עם אצ"ל, או הנהג שלו היה קשור עם אצ"ל. היהודי הזה אמר "אני לא יכול לעשות דבר. היד שלו חתוכה ופצועה קשה. אין לי הרדמה אין לי שום דבר כדי לעשות ניתוח. אצלצל להגנה ונראה. איך נפגעת?". עניתי לו "הייתי בקולנוע, יצאתי מהקולנוע. שמעתי יריות ונפצעתי. אני לא יודע מה קרה. היו יריות ברחוב". הוא לא הבין כנראה מי אני ומה אני. וכשראה מה המצב שלי קרא לרופא אחר, אני לא יודע מי זה. והוא זה שניתח אותילאחר ששתתי כמה כוסות קוניאק. הסתכלתי איך הוא מנתח את היד. כל הכבוד. אחר כך תפר אותה. היד היתה תלויה. הוא אמר לי שצריך אחר כך לשים גבס והכל יהיה בסדר. לנהג הוא אמר "תיכף יהיה עוצר בחיפה". העוצר יחול בשעה שתים- עשרה כדאי שכולם יספיקו לחזור הביתה. גם לאנשים שהיו בבתי קולנוע, הודיעו ברמקולים. הנהג עלה אלינו ואמר "אני מוכרח להביא אותך הביתה. לבד אתה לא יכול, אתה עלול לקבל אש מאוד גדולה".

 

הבריטים השתוללו בעיר והתחילו לירות ולהפחיד אנשים. גרתי ב"אחוזה" עם עוד בחורצ'יק אחד שנהרג אחר כך, בחור מאוד נחמד. אמרתי לנהג "אתה מוכרח להביא אותי לגן "זה וזה" שם קיים הקשר. אני צריך לדעת מה קרה". לא הסברתי לו מי אני אלא שאני צריך קשר כי קרה משהו ואני צריך לדעת. הוא אמר "לא. אני מביא אותך לכיוון הבית". הגענו לשם. איבדתי הרבה דם והייתי כמו שיכור. כשמאבדים הרבה דם, למדתי, חייבים לשתות, וזה יכול לעזור אם לא מאבדים את ההכרה. מול הבית שבו גרתי היתה מסעדה. הייתי פצוע עם תחבושת, ובגדי קרועים. נכנסתי למסעדה וביקשתי מרק פירות. הגישו לי את הצלחת עם הפירות. אכלתי שתיים שלש כפיות. לא זוכר מאז שום דבר, התעלפתי כנראה. עובדי המסעדה ידעו שאני שכן כי אכלתי אצלם תמיד. הם הביאו אותי הביתה ואז התקשרו לבחורצ'יק הזה שגר איתי בחדר.

 

ש. במסעדה ידעו איפה אתה גר?

ת. הם ידעו אבל לא ידעו מי אני. חשבו שאני פועל שעובד בחיפה. כשהעובד במסעדה שאל אותי אם שמעתי שהטרוריסטים עשו צרות, סיפרתי גם שם שהייתי למטה בקולנוע, היו יריות וכדור אחד פגע בי.

אז כנראה התעלפתי והם הביאו אותי הביתה. במצב של עירפול צעקתי כל הזמן "גואל נהרג, גואל נהרג". החבר שהיה איתי בחדר מצא קשר. החדר היה כבר "מסריח". אסור היה לי להיות שם. לאף אחד היה אסור. אני זוכר שלמחרת באה שיירה של מכוניות פרייבטים. במכונית אחת ישבו נילי, תמר ומישהו נוסף. במכונית השניה הביאו רופא. הרופא יצא מן המכונית ועימו גואל. ראיתי את גואל, התחבקנו והיינו בשמים. הוא חשב שאני נהרגתי, ואני חשבתי שהוא נהרג, הרי לא היה לנו קשר. איתם ישב גם חבסן. במכונית אחרת ישבו חבר'ה עם נשר. הם היו צריכים להעביר אותי אחרי הגשר מחיפה, במקום של הבולגרים, שם בשיכון גרה חברה שלנו. לשם הביאו אותי כדי להסתיר אותי. הבריטים רצו את הראש שלי. אני הרגתי להם את אחד המייג'ורים של הכלניות. אחד הטובים של הדיוויזיה המוטסת, וזה כאב להם מאוד. הם השתוללו, הם רצו פשוט למצוא אותי חי או מת.

 

ש. כל זה בשביל רובוביץ?

ת. הכל בשביל רובוביץ. הם שילמו על מה שעשו. מזלו של פארן שעזב באותם הימים את הארץ. זאת הפעולה שנקראה "פעולת חיפה".

 

ש. מכל הפעולות שעברו, לא רק נצחונות היו. היו גם כשלונות. היו גם צרות פנימיות. אחת הבעיות הגדולות בתקופה האחרונה שלפני הקמת המדינה, בשנים האחרונות של הלחימה שלנו, היה בחור אחד בשם דיל שהיתה לו מחלת רדיפה. הבחור היה מצויין. בחור טוב ומסור. אבל משום מה דבקה בו המחשבה שכל אחד רוצה לנקום בו, לירות בו. מי כמוך יכול לדעת ולמסור על כך כהוויתו.

ת. טוב, לדיל היתה פרשה גדולה. הוא היה בחור שעבר הרבה מאוד בחיים. הוא היה בצפון אפריקה, בלגיון הזרים, לפני שהגיע אלינו. היה זמן מה שגרנו יחד בחדר אחד. הוא היה בחור מסודר. אני זוכר עד היום שהמכנסיים שלו היו תמיד על הכסא. כשאני הייתי מתפשט הייתי מניח חולצה פה זורק מכנסיים שם, דיל לא. דיל היה חייל. חייל של לגיון הזרים שם את החולצה, מגהץ אותה, מסדר אותה. מתלבש מסודר והולך מסודר. דיל היה גם חזק מאוד בפעולות. בהרבה מאוד פעולות השתתפתי איתו. הוא היה בחור ללא פחד. הוא ידע מתי צריך לעשות כל דבר.

יצאנו לפעולה בפוד קונטרול, היום זה משרד של מס רכוש נמצא בדרך יפו ת"א. היינו צריכים לפוצץ את המקום. בזמן הפעולה הזו, אחד הבחורים, בחור דתי ממחלקת הפעולות, ברוך שמו, אם אני זוכר, ירה כדור לכיוון השוטר הערבי שעמד שם. באותו רגע דיל עבר כשגבו לכיוון פיצוץ הבית. דיל נפגע מכדור בגב. הוא לא נפצע קשה אך בכל אופן פגיעה רצינית. כשלקחנו אותו ונכנסנו לאוטו אמר דיל שרצו להתנקם בו. אמרתי לו "אלה שטויות. מה פתאום, יש לך על הלב משהו שעשית?". הוא ענה לי "פרטיזן, יחסלו אותי. היתה כאן פקודה לחסל אותי". אמרתי "יחסלו אותך אם עשית משהו. אולי גם לי יתנו פקודה לחסל אותך, אבל רק אם עשית משהו", והוא אמר שלא. אמרתי לו " אז למה אתה חושב שירו בך. זו תאונה. מאה אחוז תאונה. בקרב כזה תאונות כאלה קורות. נפלט כדור". אך לבחור נכנס למוחו עמוק שרודפים אותו ורוצים לחסל אותו. אחרי זמן מה היתה פקודה מהמרכז שדיל לא יצא לפעולות. רק לאחר שהוא חזר למסלול יצאנו שוב לפעולות. אך הוא אף פעם לא רצה שמישהו יהיה מאחוריו. אפילו אני שהייתי איתו בידידות הוא לא רצה שאצא לפעולה אחריו. רק על ידו, או לפניו אבל לא מאחוריו. פעם אמרתי לו " תדע שאם אני צריך לדפוק אותך, אני אדפוק אותך מלפנים ולא בגב, זה שתדע", הוא צחק ואמר "לא, אתה לא תדפוק" הוא טפח על גבי "אתה ידיד טוב שלי". אחרי שהיתה כבר מדינת ישראל שמעתי שהבחור שכב בכמה בתי חולים לחולי רוח. הבחור נשבר, וחבל עליו. אני בטוח שאף אחד לא רצה להתנקם בו כי היה בחור טוב ולוחם טוב. גם לא שמעתי ממישהו שקיבל הוראה לפגוע בדיל. ההיפך, לעזור לו.

 

ש. יש נקודה קטנה נוספת שרציתי להאיר אותה. הרי כל אחד קיבל תקציב. כל אחד קיבל את המגיע לו פחות או יותר.

ת. כן, התקציב הזה היה מחולק לכל מיני אנשים. היו אנשים שקיבלו את התקציב וגם עבדו מהצד. אז היה להם גם מזה וגם מזה ויחד זה הספיק להם. היו אנשים שהיתה להם עזרה מהבית, מהמשפחות, מההורים. או שאכלו בבית. אבל היו אנשים כמוני במחתרת שהיו, לא רק רווקים אלא גם בלי משפחה, ובלי אף אחד. הם חיו רק מהתקציב הזה. תקציב של שבע לירות. אספר לך קוריוז מעניין, מה זה נקרא חבר, חברות במחתרת, מה זה ההבדל בין אצ"ל ולח"י.

זה היה קיץ, אני זוכר. התקציב נגמר לי מזמן. ממש לא אכלתי. לא זו בלבד אלא שגם סיגריות לא היו לי. ואני הייתי מעשן ארבעים סיגריות ליום. לא אתבייש לספר שלפעמים הייתי מרים מהרצפה בדלי סיגריות לעשן. יום אחד כשעברתי ברחוב גאולה פינת רחוב אלנבי, זכור לי עד היום כמו תמונה בפני העיניים, עבר מזל (יעקב בנאי של היום). אותה תקופה גרתי ברחוב גאולה 2 מול המלון, והייתי צריך להגיע לפגישה מסויימת, כדי לקבל את ההוראות שלמחרת היום. בקרן הרחובות פגשתי את מזל, בלונדיני יפה. הכרתי אותו די טוב, כי היה לי קשר איתו באופן קבוע.

היו לנו הוראות, כשאנו רואים אחד מאנשי המרכז, לא להתקרב. להמשיך ללכת הלאה, אפילו לא להסתכל. הופתעתי כשהוא עצר אותי. הוא ניגש אלי ושם יד על כתפי "מה שלומך פרטיזן? אתה נראה לא טוב". יכול להיות שבאמת הייתי חיוור וחלש. אמרתי "טוב, גורנישט" אמרתי לו ששלושה ימים לא אכלתי אבל מה לעשות, ממשיכים לחיות. הוא הוציא לירה נייר מהכיס ושם לי ביד. שאלתי "מה זה?" והוא אמר "קח זה יהיה על חשבון התקציב הבא, קח קח. גם לי ולמשפחתי יש עוד לאכול רק בשביל היום ומחר. דחיתי בהתחלה את הכסף כי לא היה לי נעים. אחרי הכל הוא היה מפקד פעולות של הלח"י, אך הוא הכניס את הלירה לידי ושלח אותי למסעדה מזרחית שהיתה שם. הוא הלך. בזה זה נגמר. הוא לא הסתכל אחורה ואני לא יכולתי לשכוח את התמונה הזאת לעולם ועד היום הזה. דבר ראשון נכנסתי לקיוסק וקניתי שם סיגריות "פלייר". זה היה בשבילי הרבה מאוד. כאשר ישבתי במסעדה ואכלתי, חשבתי לעצמי, הנה מה שנקרא 'שבת אחים גם יחד" אין מפקדים ואין חיילים, למי שיש כסף עוזר לשני.

היו זמנים שחייתי יום שלם מתפוז, ולא רק אני גם חברַי. היה מקרה מעניין נוסף עם בחורצ'יק שהיתה לו חנות סיטונאית של קונסרבים. הוא היה גונב מאביו את המפתחות, נכנס בלילה לחנות ומוציא קופסאות של קומפוטים, סרדינים ומיני שימורים והיה מביא לחדר שלנו. היינו נפגשים כמה חבר'ה, פותחים ואוכלים, והוא היה נהנה כשהיה רואה אותנו כך. יום אחד הוא הביא נקניק עם לחם. "נקניק?" אמרנו לו "הרי אין לאבא שלך נקניקים!?" והוא ענה "זה מהחנות שליד החנות של אבא". בחור כל כך סימפטי.

פעם פתחנו מחסן של סרדינים בשכונת התקוה, אחרי הגשר. היות ולא היה תקציב, היינו אוכלים בבקר סרדין, בצהרים סרדין, ובערב סרדין. הסרדינים האלה היו טובים.