דגני (וולפה) משה

עריכה : ימי אליעזר   
מראיין: אברהם ליברמן (גדעון)

 משה נולד בעיר ראסיין שבליטא בשנת 1914 ‏. אביו צמח וולפה,
היה חקלאי בעל משק גדול, ציוני שחינך ברוח זו את בניו
ובנותיו. משה התחיל את לימודיו בבית-ספר "יבנה" ואחר-כך למד
בישיבת סלובודקה ובגימנסיה העברית בראסיין . בהיותו בן 17 ‏,
הצטרף לתנועת "החלוץ", יצא להכשרה, ובשנת 1933 ‏עלה
ארצה. לאחר מחצית השנה, פנו אל משה והציעו לו להצטרף
ל"הגנה". הוא לא התעניין בפלגים פוליטיים, כל מטרתו היתה
להיות חבר בארגון צבאי שיגן על חיי היהודים . כעבור זמן-מה פרצו המאורעות. היה לו קשה לקבל את קו ההבלגה. המאורע שהשפיע עליו סופית, היה רצח שתי אחיות יהודיות, שעבדו בבית-החולים ביפו. אז החליט להצטרף לאצ"ל. בתקופת המאורעות, עבר משה קורס מ"כים, ולפני פרוץ מלחמת העולם השניה היה מועמד להישלח לאירופה, כדי לארגן עלייה בלתי לגלית. באותו זמן כבר השתייך לאצ"ל באופן פעיל והיה אחראי לקבלה, מיון וחלוקת הנשק, שהגיע מפולין לכל סניפי האצ"ל בארץ·
בשנת 1940 ‏, בזמן הפילוג, הצטרף ללח"י. באותה שנה, לאחר רצח יאיר, כשלח"י כמעט
חוסל, היה הוא בין קומץ החברים, שהתחילו להקים מחדש את התנועה. שנה לאחר-מכן השתתף בפעולת החרמת כסף גדולה, שכתוצאה ממנה נעצר לכמה חדשים.

חברים מספרים

משה וולפה – דגני, כפי שסופר ע"י הלל אחיו

 

משה נולד ב-1914 בליטא, שבועיים לפני מלחמת העולם הראשונה והחינוך ההתחלתי שלו היה בחדר. כשקמה מדינת ליטא ב-1918, נוסדו שם בתי-ספר עבריים, ומשה גמר שם בית-ספר עממי והמשיך בישיבה בקובנה. בגיל 17 יצא להכשרה ב"החלוץ" ובגיל 19 עלה לארץ והתמקם בבת-ים. אני עליתי שמונה חודשים אחריו ואז הוא סיפר לי שהוא לא הצטרף לארגון ההגנה אלא הצטרף לאצ"ל. מילדותו היה מרדן.

בליטא היה לנו משק ועבדנו כחקלאים. האבא היה איש צבור בכל רמ"ח אבריו. הוא היה גבאי בית-כנסת, ייסד את הגימנסיה העברית דרסין, היה יו"ר רשת בנקים בליטא, נציג בעירייה ושותף בוועד הקהילה – כמעט ולא היה מוסד שהוא לא היה שותף בו. בנוסף, הוא היה מתעסק בתיווך מסחר יערות.

אימא הייתה הרבה יותר צעירה מאבא, היא הייתה אשתו השנייה לה הוא נישא אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה כאשר משה היה ילד בן 14.

 

משה ואני היינו מאוד קרובים אחד לשני, היינו יותר מאחים. החברות שלנו הייתה במסירות. גם בזמן המחתרת אני ידעתי את כל הסודות שלו, והוא ידע את הסודות שלי. הוא סיפר איך בתקופת הפילוג הוא התלבט בנושא ההשתייכות שלו לאחד מהם. ואני סיפרתי לו שאני פעיל בעשיית סליקים. הקשר היה כזה, שהיו מקרים בהם אפילו באו אלי מההגנה ואמרו: תגיד למשה שייזהר.

משה השקיע את כל רמ"ח אבריו בתפקיד שלו. פעם באתי לביתו ושאלתי את אשתו היכן משה. ענתה: משה לא בא. "איך לא בא, הרי הג'יפּ שלו נמצא כאן!". ירדתי ומצאתי את משה ישן בג'יפ ליד ההגהּ.

 

 

בחצר שלו היו מחסני נשק. היות והיה לי ניסיון בבניית סליקים הוא התייעץ איתי באופן מקצועי והעביר חלק מהנשק מהחצר –למקום אחר. מאוחר יותר הבריטים מצאו את המחסן בחצר. כשהם באו לחפש, הם ניגשו ישר למקום שבו היה מוסתר הנשק – כנראה על בסיס הלשנה של אנשי אצ"ל. כשלא מצאו את הנשק במקום, הם עזבו, אבל הופיעו כעבור כמה ימים עם פועלים ערבים אשר התחילו לחפור תעלות בחצר על מנת לגלות את הנשק. באותו זמן היה למשה בבית ברן. הם לא נכנסו הביתה לחפש – אז משה ורבקה אשתו יצאו כמה פעמים והוציאו החוצה את הברן בחלקים, ולדברי הלל, הברן הזה נמסר לקיבוץ גבעת-ברנר.

אלה שחפרו את התעלה מצאו את הנשק שהוסתר בכדים, כנראה לא הוסתרו בעומק מספיק.

כאשר משה הצטרף ללח"י הוא העביר את כל מה שהיה לו למחתרת.

 

משה נעצר מספר פעמים. באחת הפעמים גם אני הייתי מעורב בפרשה: כשהתחילו לחפש אותו, אשתו רבקה באה אלי וביקשה ממני שאסע להזהיר אותו. באותה תקופה הוא עבד. נסעתי לעבודתו, הזהרתי אותו והחזרתי אותו הביתה. בערב נעצרתי על כך שהבאתי אותו, והייתי במשטרת אבו-כביר.

 

בפעם השנייה שהוא נעצר, מצאו אצלו בבית את צבי תבורי, וגם מצאו אקדח. מהמעצר הזה הוא לא חזר מהר, כי הוא היה בין 252 הבחורים - שהוגלו למחנות המעצר באריתריאה ובקניה. במחנה המעצר הוא התעסק בחפירת מנהרות לבריחה. מאוחר יותר החזירו אותו ארצה עם קבוצה של 23 בחורים, שרובם שוחררו אבל הוא נשאר בלטרון.

 

בזמן הזה ניסיתי לעזור בשחרורו של משה. בין היתר נסעתי לירושלים לC.I.D-, ונפגשתי עם קיפלינג. הוא קיבל אותי. התיק של משה היה על השולחן, והוא אמר לי: "שמע. היו שלושה מקרים עם אחיך. פעם אחת מצאו מחסן נשק ליד ביתו – נגיד שזה במקרה. בפעם השנייה הוא היה מעורב בגניבת צמיגים. הוא יצא זכאי כי לא זיהו אותו – גם זה במקרה. בפעם השלישית מצאו אצלו בחור עם אקדח – זה היה צבי תבורי – גם זה במקרה? אני אומר לך שאחד משלושת המקרים הוא לא במקרה" .

 

משה לא שוחרר, ונשאר במאסר עד הסוף. כשהתחילה מלחמת השחרור העבירו את כולם לעתלית ומשם הוא הצליח לברוח.

 

כשמשה ברח מעתלית בעזרת חברי אצ"ל, הוא נכנס לפעילות של לח"י. עם קום המדינה הוא התגייס עם חברי לח"י ואצ"ל לחטיבה 8 , גדוד 82, של יצחק שדה. התפקיד הראשון שלו היה כקצין התחבורה של הגדוד. הוא היה בצבא עד 1964 והגיע לדרגת סגן-אלוף. הוא הקים את סדנת השריון ממש מאפס. הוא סיפר לי שהבריטים – לפני שעזבו את הארץ – זרקו חלקי טנקים ליד הכרמל. מהחלקים האלה הוא הרכיב כמה טנקים, וכשעזב ב-1964 הסדנה הייתה מאוד גדולה.