ערמוני חנה לבית גלברד – "שרה"

עריכה : ימי אליעזר   
מראיינים: גפנר בנימין (אמיר)

חנה נולדה בדצמבר 1925 ‏בגרמניה למרים גיטל וישראל פריהר, שהיגרו לשם מפולין והסבו שמם לגלברד . עם עליית היטלר, עקרה המשפחה, על שלושת ילדיה :חנה, אחותה פני
ואחיה הצעיר דוד לבלגיה ועלתה לארץ-ישראל, בסרטיפיקטים בספטמבר 1935 ‏.

‏בשנת1942 ‏, הצטרפה חנה ללח"י, מתוך הכרה, שללא גירוש הבריטים לא נגיע לעצמאות ולמדינה .במחתרת קיבלה הדרכה בשימוש בנשק קל ובחומר נפץ·

‏התא שלה עסק בהפצת חומר הסברה, הדבקת כרוזים, תצפיות על יעדי אויב והעברת ציוד ומזון למקום מחבואם של בורחי לטרון בחולות חולון. כאשר נתגלתה זהותה נאלצה לרדת למחתרת, והיתה פעילה בתנועה 24 ‏שעות ביממה . בסוף שנת 1944 ‏נשלחה לרמתיים, שם פעלושני בורחים מבתי-סוהר, וקישרה בינם לבין המרכז. בצריף ברמתיים קויימו קורסים למפקדים, וחנה הפכה טבחית. בשנת 1945 ‏הועברה לחיפה ומונתה לאחראית על מחלקת הנוער בפברואר 1946 ‏ נישאה לחבר לח"י אלימלך (חיים אפלבוים).

‏השתתפה בפיצוץ גשר נעמן ובפעולת בתי המלאכה,

 

חברים מספרים

 

ש: אבקש משרה שתספר על פעולה מסוימת שבוצעה בשומרון ושעד עכשיו לא נכתב ולא סופר עליה.

ת: הגעתי לחיפה מהשרון, וזמן קצר לאחר שהגעתי לשם החליטו לקחת אותי לפעולה, ורק בדרך למקום הסבירו לי מה מהות הפעולה. מדובר על בוגד, אחד מוותיקי היישוב, דוידסקו שמו, אשר הלשין על כמה וכמה חברים שלנו שנאסרו ע"י הבולשת. הם החליטו לחסל אותו בתור עונש – לפני שיספיק לצאת לבריטניה, לשם הוא התכוון לברוח מהארץ - למען יראו ויידעו גם האחרים.

העיקובים אחריו היו ממושכים מאוד. אני לא השתתפתי בהם ובאתי למצב המוכן. נסענו לזכרון. היינו ארבעה: חנן (אברהם יהודאי), גיורא (משה בר-גיורא), קוסי (משה ערמוני) ואני. כשאמרו לי מה מהותה של הפעולה הרגשתי מאוד לא בנוח. הייתי מוכנה לצאת לפעולה של התנקשות או מיקוש, בכלל, כל פעולה נגד הבריטים אך דווקא שהפעולה הראשונה שלי תהיה נגד יהודי? היה לי קשה לעמוד בזה. בכלל – לקחת חיים מאדם שלא אני נתתי לו חיים, היה לי מאוד קשה עד ששוכנעתי באמת שהוא בוגד, והוא ראוי לגורל הקשה שהועידו לו.

הוא היה אדם מאוד ער וידע שהוא ברשימה שחורה של לח"י, והיא עוקבת אחריו. סיפרו לי שגלילי נתפס על ידי הבולשת כאשר נפגש אתו בבית קפה, ביהודה הלוי. ברגע שהוא הגיע לשם, ניגשו אליו גם אנשי הבולשת. זה קרה פעמים אחדות לגבי אנשי המחתרת. דוידסקו היה אדם מאוד ער והיה לו זוג אקדחים, לידו תמיד. הוא היה מוכן. אצלו בבית היה הכל ארוז ומוכן, והוא היה מוכן לנסוע לבריטניה. היה דיון מי ילך ויירה בו. היות שהוא כל כך ער, ברגע ששני בחורים ייגשו אליו, הוא יהיה כבר מוכן. הוא לא זז מהאקדחים שלו.

החליטו שאני אגש עם האקדח ואירה בו. הרגשתי רע מאוד, למרות שהוחלט עמי לקיים את החיסול אם היו באמת מטילים עלי, לא הייתי מרגישה נוח אם הייתי צריכה לבצע את זה לבד. לא היה לי בטחון אם אוכל לעשות את זה, ושאצליח בזה. ובכלל – אני לא יודעת אם לא היה אוכל אותי אחר כך מוסר כליות גם כן.

 

העיקר, בסופו של דבר הוחלט למזלי, ששניים מאיתנו ייכנסו דרך החצר אל החלון של החדר שהוא נמצא בו, זאת אומרת, מול החלון – ומהחלון יירו בו. ניגשו שניים. אני והשלישי עמדנו כחיפוי, כלומר: במקרה שיקרה משהו, או למישהו, שנוכל לחפות עליו…. הפעולה הצליחה. מיד בירייה הראשונה הוא נהרג.

 

ש: איך זה היה? הירייה?

ת: ניגשו לחלון מאחור, וברגע שהוא שמע צעדים הוא חשש, הוא כבר היה ער. הוא התרומם לראות מי הולך, אבל הוא לא הספיק לצעוד כיון שדרך החלון ירו בו. היה, באמת, קצת קשה, כיון שמולו ישב אדם, שַכֵן כנראה, שבא אליו, והיו צריכים לשמור שלא לפגוע בשכן הזה. אבל הירייה הראשונה פגעה בו בראש. ידענו על זה רק למחרת בבוקר.

 

ש: ……

ת: לא. הוא התיישב חזרה. הוא ישב על הכסא. הוא נשאר ישוב – ואחר כך נסוגונו לעבר ההרים, מזכרון לחדרה –בדרך ההרים.

 

ש: איך היתה הנסיגה?

ת: הנסיגה היתה חלקה, בלי בעיות. לא עקבו אחרינו.

 

ש: שוחחתם בדרך על הפעולה?

ת: כן. לא היה לנו בטחון מוחלט שהפעולה הצליחה.

 

ש: מה את זוכרת מהשיחה?

ת: ראשית כל, שוכנעתי שכנוע יתר שהוא באמת אשם. שהוא היה ראוי לגורל הזה, כיון שהוא באמת מסר לוחמים ובאמת – אדם כזה יכול היה לגרום נזק נוסף בדרך שהוא הלך בה.

 

ש: את היית יותר שלמה בנפשך?

ת: כן, אני בהחלט הייתי שלמה בנפשי, ואני חושבת שהייתי בעצמי מבצעת את זה. שוכנעתי לפני הירייה גם כן.

 

ש: איפה הגעתם אחרי זה?

ת: הגענו לחדרה ולנּו באחת החורשות. בבוקר השכם נכנסנו העירה לאכול משהו ושם ראינו עיתון, ובו הידיעה שהוא נהרג.

 

ש: מה עשיתם הלאה?

ת: חזרנו העירה.

 

ש: לתל-אביב או חיפה?

ת: אינני זוכרת.

 

ש: הלכתם חזרה כל ארבעתכם?

ת: ארבעתנו. חזרנו עם כמה אבטיחים, והיה לנו מצב רוח די טוב.

 

ש: מי היה, היורה?

ת: אלחנן, קוסי.

 

ש: תודה רבה. חנה'לה, עברה עליך תקופה קשה. כל אחד יודע זאת. ילדת את אוריאלה כאשר אביה, אלימלך, היה בכלא ואחר נהרג בבריחה ממנו. איך היא התחנכה? ואיך חיית? בכלל, מה היתה צורת החיים? באיזו עיר זה היה? זה הדבר שאף אחד לא יודע וזה שייך רק למחתרת, והיה רצוי מאוד שהדבר הזה לא יישכח. ספרי.

ת: ובכן, אני הייתי בחיפה כשנודע לי שאני בהריון. העבירו אותי לת"א מכיוון שבחיפה העבודה היתה מאוד קשה והתבטאה בהרבה התרוצצויות ברחוב – החליטו שאני צריכה לעבור לת"א ולעסוק בעבודה אחרת. עברתי לת"א ועסקתי בכל מיני עבודות של הדרכה, דואר חוץ, העתקות, לא היתה לי תעסוקה מלאה. ילדתי את אוריאלה בת"א, בהדסה, ובאמת כששכבתי שם…

 

ש: מה התאריך של הלידה?

ת: 20.3.47. כששכבתי בבית החולים, לא רציתי להגיד שבעלי נמצא בבית-הסוהר. זה היה נראה מוזר שאשה צעירה שוכבת בבית-חולים, כל הבעלים באים לבקר, ואותי – באה כל המשפחה, אבל בעלי לא בא. אז אמרתי שהוא עובד מחוץ לעיר. בזמן הביקורים באו כמה וכמה חברים לבקר אותי.

 

ש: מי בא. זכור לך?

ת: נדמה לי שגם אתה באת לבקר אותי, ועוד כמה חברים שבאו לבקר, וכשהביקורים תמו שאלו אותי: "מי היה בעלך? זה, או זה?" אמרתי: "כן, ההוא" שלא אצטרך לתת הסברים נוספים על העדר בעלי ושלא יעמדו על המצב האמיתי. חודשיים אחרי הלידה חזרתי לחיפה…

המצב הנפשי שלי היה מבולבל, אבל ברגע שנכנסתי לעבודה בחיפה...

 

ש: מה עשית עם הילדה?

ת: סידרו לי פתרון, בצורה נאה מאוד. בחיפה גרה אשתו של בצלאלי, רחל – אגב, בחורה מצוינת, בחורה פקחית מאוד – ולה גם כן היה בן, תינוק. בעלה היה בקניה, כך שאוריאלה ואני עברנו לגור איתה ועם בנה בחדר. גם לה היה תפקיד במחתרת. היא טיפלה באוריאלה בזמן שאני הייתי עסוקה בעבודת המחתרת, שאפשר לי להרתם במלוא הקצב לעבודה, והיה אחד הדברים שפתר לי את הבעיה עם הילדה. מאוד חששתי… באמת, החיים שלה היו תקינים. היא לא סבלה ב…. השנים הראשונות. אחר כך, השהייה שלי בחיפה נהייתה קצת עמוסה, כיון שאני הייתי קודם לכן שנה וחצי בחיפה… והעיקובים שמה, של אנשי ההגנה, היו כל כך אגרסיביים. הם היו נוסעים עם מכוניות ומצלמים את האנשים שלנו, וכל האנשים שלנו היו תמיד כל כך ערניים. בכל מקום שהיינו, היו עוקבים אחרינו. לעיתים קרובות היו התנגשויות בינינו לבינם. לי עצמי היה פעם עיקוב חזק עד שנעמדתי מאחורי פינה והסתתרתי. מיד כשהסתתרתי, הגיעה הבחורה שעקבה אחרי בריצה. לפני שהספיקה להבחין בי אמרתי בקול: "בואי הנה!" והיא נבהלה וברחה. אז אני עקבתי אחריה.

מחיפה עברתי לירושלים, אבל עד שהיה סידור בשביל הילדה בירושלים, היא היתה במעון, קרוב לחודשיים, ברמת-יצחק, האנשים שם היו נחמדים מאוד. אבל הילדה – במשך החודשיים ירדה בקילו אחד. במקום לקבל במשקל היא איבדה. זה תמיד גרם לי לפיצול הפנימי, בגלל שהיא סבלה מזה שאני רחוקה ממנה. אבל השתדלתי בכל האמצעים להסדיר את זה. קיבלתי תקציב מיוחד מהמחתרת בכדי למסור אותה, לזוג בירושלים, כדי שהיא תהיה יותר קרובה אלי. העברתי אותה אליהם. היה לה טוב תקופת מה, עד שהתחילו…

היתה תקופה קשה והעבודה היתה רבה מאוד בירושלים. היינו כולנו בקלחת של מתיחות כללית. הפעילות היתה רבה מאוד. הפעולות היו מרובות. ירושלים היתה עיר אוהדת. התעמולה ומחלקת הנוער גם הן היו פעילות מאוד, וכל המחלקות היו בקנה מידה יותר מדי גדול, לא כמו בחיפה.

 

אחר כך היו מגבלות גדולות, כיוון שלא היה מספיק אוכל. באותו זמן שכרתי חדר מול ממילא – דירה – על-יד ויצ"ו אולם המגרעת היחידה, שהיא היתה מול בית העלמין ולפעמים היו הערבים יורים דרך השער. זה היה מקום מסוכן, חיינו במצור. לא היו הרבה קופצים על הדירה. מצאנו בחורה אחת שהיתה מטפלת באוריאלה כשהייתי הולכת, וככה גדלה. חששתי שתגדל עם המון תסביכים. היא התגלגלה כל כך הרבה מיד ליד.

 

ש: אני זוכר את התקופה הזאת כשהיא קיבלה מתנה חולצה.

ת: זה באמת דבר נחמד. כשהיא נולדה זה היה מאורע יחיד במינו, כי היינו אנשי מחתרת מהגברדיה הצעירה, כפי שהיינו אז, היינו הראשונים שקמנו ונישאנו וגם היה לנו ילד, אז החברים בבית הסוהר השתתפו בכל המהלך. עד שהיא נולדה, היה לנו הסכם שכשהיא תיוולד, אנחנו נפרסם בעיתון, אותו עיתון שקיבלו בכלא – נדמה לי עיתון "הארץ". נפרסם מודעה: "שרה ואלימלך חובקים בן (או בת)". אולם כמה ימים הם לא קיבלו את העיתון וזאת היתה התקופה שהייתי צריכה ללדת. החברים בכלא החליטו שוודאי הלידה התרחשה, כך שהיתה זו סיבה לחגוג את האבהות של חיים. הם השיגו בדרך כלשהי משקאות ועשו מסיבה. אלא שהמסיבה הזו נחוגה לפני שאוריאלה נולדה.

אחרי שהיא נולדה, והכל היה וודאי, הם עשו לה ספר זכרונות קטן עם חריטה יפה מעץ זית, וכל חבר כתב הקדשה. אחד החברים, בועז שמו, ידע לצייר מאוד יפה. הוא צייר את כל התמונות בספר. כשאוריאלה גדלה, היא כל כך התלהבה מזה. היא שמחה על שמחתם בלידתה, והיא יודעת כל קטע וקטע בעל פה. את כל הקטעים היא יודעת. כשהיא פוגשת מי מהם היא שואלת: "אמא, זה הוא שכתב…?" וזה באמת כל כך קירב אותה לענייני המחתרת. היא מרגישה עצמה שותפה. היא באמת שותפה, כי אין ספר ואין כתב שיוצא מכתבי לח"י שהיא לא תקרא בו ותדון על זה ותשאל על זה. כך היא מאוד ערה לגבי כל ענייני המחתרת. היא גם מרוגזת: "רק בן-גוריון הביא את המדינה? זה לא נכון. קודם היו המחתרות והם שלחמו. הם היו הלוחמים הראשונים!". היא ממש ידידת לח"י.

 

ש: איך היא מתייחסת למצבה לנוכח האבדות שלה"

ת: משה הוא אבא שלה. הוא מרגיש שהוא אבא שלה. הוא דואג לה כמו אבא שלה. הוא מאה אחוז אבא שלה, אין שום הבדל.

 

ש: את חושבת פעם לספר לה את הדבר?

ת: כן. כשתהיה עצמאית יותר, כשלא תהיה תלויה כל כך באבא.

 

ש: את עושה הכנות לגבי הידיעה הזאת? איך, באיזו צורה?

ת: ראשית כל, יש אווירה של אהבה. משה אוהב אותה. הוא דואג לה, וכנה אתה באופן כללי. וככה גם היא קיבלה את הרוח הזאת, והיא עצמה מביעה את הרוח הזו. זה שהוא באמת דואג לה ואוהב אותה ולוקח על עצמו את כל המחוייבות כלפיה – זאת אהבה.

 

ש: יש לך עוד משהו להוסיף על ילדותה? בקשר להתפתחותה. יש לך משהו להוסיף?

ת: כשאוריאלה היתה קטנה אנחנו חכינו שהחיוך הראשון יבוא, אבל משום מה לא בא. בדרך כלל יש לה רפלקסים בפנים וכד', אבל חיוך ממש היא לא נתנה. באותו יום שנודע לי שאלימלך נהרג, כשהסתכלתי עליה ראיתי שהיא מחייכת אלי. זו היתה פעם ראשונה שהיא חייכה חיוך "פיוטי". המקרה השני היה כעבור שנה, שנה ורבע בערך – באותו יום שאמא שלי נהרגה בהפצצות.

תקופה די ארוכה לפני זה , אנחנו עקבנו אחריה, שתתחיל ללכת. היא התחילה רק בגיל שנה ורבע ללכת, אבל זה בדיוק באותו יום שאמא שלי נהרגה. אף אחד לא שם לב אליה באותו יום. היתה מהומה כזאת. פתאום היא קמה לבדה. זה היה היום שהיא עשתה בעצמה את הצעדים הראשונים שלה. דווקא בימים הכי קשים. כאילו שני צדדים: מחד יש חידלון, ומאידך מתחיל משהו להיות. ייתכן שיש בזה גם הרבה נחמה.

 

ש: מה זכור לך עוד? אירועים אמוציונליים.

ת: אני זוכרת, ראשית, את כל החברים שידעו על זה. הם התחילו להשתמט מפני. נמנעו מלפגוש אותי, והרגשתי זאת. זה יותר גרוע מידיעה. ראיתי שמשהו לא בסדר. יום יומיים לאחר מותו בפגישה היומית הודיע לי אריה שלם (בנימין) שחיים נהרג. באותו רגע לא חשבתי מה שקורה לי. באותו רגע ראיתי רק את הפנים של אמא של חיים. היא היתה אשה שסבלה כל כך הרבה בחיים ושיכלה כמה ילדים. חיים היה הבן היחיד שלה. ברגע זה חשבתי רק איזה מכה זה יכול לגרום לה. בנימין מסר לי את מכתב הבשורה והניחומים של גרא. בניסיון אולי לעודד אמר לי גם בנימין "תהיי חזקה" בשביל הילדה וכיוצא בזה, אמרתי לו שאני יודעת את כל זה, אבל באותו רגע לא הייתי מוכנה. אני לא הייתי זקוקה לעידוד. הייתי חזקה אך אין זה אומר שלא נפגעתי. בן אדם יכול להשבר או שלא להישבר. כמו זכוכית שמקבלת מכה, יש זכוכית יותר שבירה ויש זכוכית פחות שבירה.

 

ש: את זוכרת על מה חשבת?

ת: הייתי באותו רגע בהלם. אפילו לא יכולתי לבכות. שום דבר לא. כשבאתי הביתה – כולם היו במצב של מתח. באתי הביתה ואמא שאלה: "מה קרה?". אז אני אמרתי שהוא נפל.

אמא שלי התחילה ללכת הלוך ושוב בתוך החדר, ידיה אחזו בראשה והיא נאנחה "אוי, אוי". היה לי מוזר לראות אותה בביטוי רגשי מוחצן כזה. אך היא היתה אשה כל כך כנה, ואילו אני, באותו רגע, הייתי בהלם. כנראה גם לא הבנתי. היה נדמה לי שאני נמצאת בתוך מחזה. לא שלא הבנתי. פשוט, לא יכולתי להגיב.

 

ש: היית נתונה – אני חושב – במעשים של המחתרת, ולא יכולת לקלוט דברים אחרים. אני חושב כך.

ת: מעשים של המחתרת, זה דבר לחוד. ברור שהייתי תמיד מוכנה שיקרה לי הכי גרוע, כך גם ההפך. תמיד חשבתי שהבחורה הכי רגועה במחתרת – זאת אני. הייתי משוכנעת בכך. הייתי מוכנה לזה, לא חששתי אולי מזה. אבל בכל זאת, כשלאדם קורה דבר כזה ממש, זה תמיד יותר משפיע. באותו רגע חשבתי צופה בהצגה, הצגת תיאטרון. שאני לא הייתי מסוגלת להביע בחוץ מה שאני מרגישה. כשהם התחילו לבכות, אני לא יכולתי, לא יכולתי לבכות. עוד הרבה זמן לא יכולתי לבכות. אני חשבתי שאם זה היה תיאטרון, הייתי חושבת שזה היה משחק מלאכותי, או משהו כזה.



היום ה28- למרץ 1978. בנימין גפנר מראיין את חנה ערמוני.

 

ש: הייתי רוצה להתחיל בילדות שלך. ההיכרות הראשונה עם אלימלך, איך הוא ראה את עתידו ואת חייו, ואיך נקלעת לראשונה למחתרת?

 

ת: נולדתי בגרמניה, בקלן, להורים, שהיגרו לשם מפולין. לפני שעליתי לארץ כילדה , הצטיירה לי הארץ כפי שאמרו "ארץ קטנה" וכו'. הייתי ברוחי קצת אסימילטורית, קצת מתבוללת כזו. אמנם הייתי ילדה קטנה, אבל כזו היתה התפישה שלי. רציתי להידמות יותר לגויים מאשר לאמץ זהות עצמית ישראלית, וכשאמרו לי שעולים לארץ ישראל, והארץ קטנה – בדמיון הילדותי שלי זה נראה לי כאילו אני באה למקום צפוף, מחניק וכו'. תיארתי לי את זה כמקום סגור, אפילו לא פתוח, כאילו כל ארץ-ישראל היא מבנה אחד תחת גג. ירדנו ביפו, אני זוכרת, וזה היה המפגש הראשון שלי עם הערבים, עם השונה, התרשמויות של ילדה.

 

ש: בת כמה היית בבואך ארצה?

ת: הייתי בת תשע.

 

ש: וידעת גרמנית היטב?

ת: ידעתי גרמנית, כן. ובכן, למרות שהייתי ילדה צעירה אז, הקליטה שלי בארץ היתה די קשה.



ש: מאיזו בחינה?

ת: הייתי עם מנטליות מאוד מאוד שונה, אולי גם הייתי ילדה מאוד מאוד חולמנית. אם כי היו לי ידידים מקרב עולי גרמניה שבאו באותה עת, ידידים טובים, אל תושבי הארץ שהיתה להם מנטליות כל כך שונה שהיה לי קשה מאוד להסתגל. יכול להיות שזה טבעי לכל עולה חדש. אני מתארת לי שכל עולה חדש, כשהוא בא ארצה – הוא נקלט לארץ חדשה, אז הקליטה היא לא קלה. זה לוקח זמן עד שמסתגלים. הייתי גם דתית באותה תקופה. ההורים שלי היו מסורתיים מאוד, דתיים, וגם אני הייתי דתית. באותו זמן מאוד הפתיע אותי שהישראלים כל כך חופשיים, לא מאמינים. כעבור שנה – שנה וחצי בכל זאת הסתגלתי לטיפוס הארצישראלי, וההפך - אני חושבת שאני עצמי הפכתי יותר ויותר לטיפוס ארצישראלי וכל התפיסה הפכה יותר צברית, לאחר מכן אני כבר לא ראיתי את עצמי בכלל כעולה חדשה אלא כבת המקום. כמעט אף פעם לא הרגשתי שונה. חונכתי בבית הספר הדתי "תלפיות".

ש: לא היית בבית"ר?

ת: לא, לא הייתי בבית"ר, לא הייתי בשום תנועה מסוג זה. כן, הייתי בצופי העדה, הייתי בבני-עקיבא.

 

ש: באיזה גיל הכרת את אלימלך ואיך, את זוכרת, המפגש הראשון?

ת: אני הכרתי את אלימלך כשהייתי עוד ילדה. אני חושבת שהייתי בת ארבע-עשרה וחצי או חמש עשרה וחצי כשהיכרתי אותו. הוא היה גדול ממני בפחות משנה. אז, באותה תקופה, בתור נערה, נערים בגילי היו נראים ילדותיים בעיני, מכיוון שאני החשבתי את עצמי כנערה רצינית והיו לי השקפות משלי והיו לי דעות משלי כבר באותה תקופה. הם היו שלישיה: חיים אפלבוים – אלימלך, חיים אחישר - אבנר, והיה יוסק'ה רשלבך. הם היו שלושה חברים שלא נפרדו. אני הכרתי אותם, מפני שחברה שלי היתה מאוהבת בחיים אחישר, דרכה אני הכרתי את אלימלך.

 

ש: איזה נער הוא היה? מה זכור לך?

ת: ראשית כל, לאור מה ציינתי שנערים בגילי היו נראו לי אז ילדותיים כביכול, הופתעתי. כשהיתה לי ההזדמנות לשוחח אתם ביתר עמקות, גיליתי שלושה נערים שחשבו. העניין שלהם לא היה רק החיים של עצמם, אלא הם דאגו למה שיקרה בעולם ומה שיקרה לארץ ומה שיקרה לעם. הם היו ערכיים. הם היו מעורבים מאוד בדברים שמעבר לדברים האישיים שלהם.

 

ש: באיזו שנה אנחנו נמצאים? לפני מלחמת העולם השניה?

ת: כן, או בזמן מלחמת העולם ה-2.

 

ש: בתחילתה?

ת: בזמן של מלחמת העולם ה-2.

 

ש: באיזו שנה את הכרת את אלימלך, ב-40?

ת: לא, לא. זה היה ב-39 – 40, משהו כזה.

 

ש: מה הם אמרו על העם ומה הם חשבו על עתידם?

ת: ב1940 קשה לי לזכור בדיוק על מה דברנו. אני יודעת שדברנו תמיד על עניינים לאומיים,

דברנו על הגורל של האנושות, על הגורל של העם שלנו ועל הדברים האקטואליים שקורים מסביב, כמו גם על הפילוג שהיה.

 

ש: איזה פילוג, באצ"ל?

ת: כן, אצ"ל ולח"י.

 

ש: איך ידעתם על זה?

ת: הם ידעו, ואני לא ידעתי. העניין הוא שגם הם לא דיברו באופן ישיר, לאחר מעשה הבנתי, שהם היו חברי לח"י, ושהם הלכו עם הפילוג מאצ"ל ללח"י. אז, הם היו מאוד מאוד קונספירטיביים והם לא גילו את עצמם, ז"א, הם לא חשפו את עצמם בפני, כך שלא יכולתי לעמוד בדיוק על המניעים שלהם. הייתי מאוד תמימה –האמנתי למה שהם אמרו לי, שהם חברי ה"הגנה", ככה הם הציגו את עצמם. אלא שהדעות שלהם התנגשו עם דעות אנשי ההגנה. הקו של ההגנה לא מצא חן בעיניהם.

 

ש: תארי את אלימלך פיזית. איך הוא היה נראה ואיך הוא דיבר?

ת: זה מעניין, מבין השלישיה, בתקופה הראשונה, אלימלך באופן חיצוני היה פחות מרשים בעיני, כיוון שהיתה בו מין גאווה או איזה מין אתגר פנימי, שביקש להגיע לאיכויות שלו בצורה בלתי תלויה, לא במראה שלו ולא בדבור הראשוני שלו, לא בצורתו ולא בצורת השיחה שלו, אלא בתוכן הדברים שלו.

 

ש: והמראה שלו היה באמת עלוב?

ת: לא. לא היה לו שום מראה עלוב! ההפך. המעניין הוא, אני רוצה להגיע אחר כך לנקודה הזו. הדבר הוא רק שהוא, לעומת שני החברים שלו, היה תמיד לבוש בצורה הכי עלובה, כיוון שההורים היו אנשים די עניים, האבא לא עבד שנים, לא חשוב בגלל איזה משבר. הוא גם לא הקפיד על זה. הוא אמנם עבד ותמך במשפחה, אבל הוא לא הקפיד על הלבוש שלו.

 

ש: הוא יצא מבית-ספר?

ת: בשעה שאני הכרתי אותו הוא עבד. הוא גמר את ביה"ס העממי והוא עבד בתור חרט אצל דודו. לדוד היה בית-מלאכה לחרטות.

 

ש: מה עוד את זוכרת?

ת: קודם שאלת על המראה שלו, החיצוני. בדרך כלל לא הסתכלתי על הדמות של אדם איתו דיברתי. לכן, היה מעניין מאוד –כשכבר הייתי במחתרת וכבר ידעתי שהוא במחתרת, בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בפעם הראשונה שהתרשמתי מהמראה שלו, היתה כשעברתי וראיתי נער עומד על יד לוח מודעות, ולא זיהיתי אותו. חשבתי לעצמי, איזה מבנה גוף נאה יש לו. אחרי שעברתי נוכחתי שזה הוא, אלימלך, ולא זיהיתי אותו קודם. קודם לא עלה על דעתי להסתכל עליו בעין כזאת.

אחד המאפיינים שלו הוא הדיבור בנחת. הוא דיבר הרבה. היה ארגומנטיסט. הוא אהב להשתמש בכל מיני ארגומנטים, אבל ההשפעה הראשונית שלו תמיד היתה של איזה שקט פנימי גדול. זה היה רושם חיצוני. יכול להיות שהיה בו גם באופן פנימי, איזה שקט פנימי גדול, אבל לא כל כך כמו שעשה הרושם החיצוני. באופן חיצוני הוא עשה רושם של מאוד מאוד, יציב, כזה שקט, בטוח בעצמו. הוא לא צעק את מה שהוא רצה להגיד, הוא רק דיבר.

 

ש: היתה לו נטייה לכתיבה אז?

ת: אז, באותה תקופה, כן. הם כתבו שירים, אבל זו היתה כבר מחלה של כל הצעירים באותה התקופה . כל הצעירים היו כותבים. גם, נגיד, חיים אחישר כתב שירים ובין השלישיה אז ראו את חיים אחישר בתור כותב השירים הטוב ביותר. גם אלימלך חשב שחיים כותב יותר טוב שירים מאשר כולם. היתה לו נטייה לכתיבה, זה בלי ספק – ואחר כך זה גם התגלה.

 

ש: איך את השתלבת עם השלישיה הזאת, באיזו צורה?

ת: הם, כמובן, היו חברי מחתרת נאמנים, הם תמיד חיפשו אנשים שמתאימים להשקפות שלהם, בכדי לגייס אותם למחתרת. פשוט, לעשות נפשות למחתרת. כאן אנחנו נכנסנו לתמונה, כשהם...

 

ש: מי זה "אנחנו"?

ת: זו החברה שלי, זו שבאמצעותה הכרתי את שלושתם.



ש: מי זאת?

ת: שמה יפה. היא לא הצטרפה למחתרת. היא לא התאימה למחתרת.

 

ש: ואת?

ת: ואני – כן.

 

ש: מה היו היחסים ביניכם בחמישיה הזאת?

ת: בחמישיה הזאת היינו ידידים. מאז שגיליתי שאפשר לדבר אתם, אפשר לשוחח אתם, לא נמנעתי מלהיפגש אתם. היינו נפגשים והיינו משוחחים. היינו הרבה מאוד מתווכחים ותוך כדי כך התגלה שההשקפות שלנו הולכות, פחות או יותר, במקביל, מפני שגם אני הייתי נגד ההבלגה של ההגנה ושל המוסדות והייתי יותר בעד תגובה לכל מיני חוקים, "הספר הלבן" או חוקים חדשים, מקבילים, של הבריטים. והם עמדו על כך שאני קרובה בדעותי. בינתיים חלפו כמה שנים מאז שהכרתי אותם בפעם הראשונה ועד לאחר מכן כשנרצח יאיר.

חיים אחישר התגייס לצבא – אז השלישיה הזו נשברה קצת. ז"א: הם היו מפורדים. גם אלימלך עצמו כמעט התגייס לצבא.

 

ש: מדוע לא עשה זאת?

ת: אני חושבת, בגלל המצב המשפחתי הוא לא עשה את זה. כנראה, הוא גם לא היה שלם עם עצמו אם להתגייס בכלל, כיוון ש אחרי רצח יאיר, ואחרי שהם היו בקבוצת טוביה הם הפסיקו לפעול. הם הרגישו מאוד מתוסכלים שאינם עושים דבר. לא לעשות כלום כשיש מלחמה נגד היטלר –זה היה, כאילו, מוצא. לעשות משהו.

 

ש: את היית בקבוצת טוביה, לא?

ת: כן.

 

ש: איפה את היית כשנרצח יאיר? איך את זוכרת? איך קיבלת את הידיעה?

ת: אז אני עוד לא הייתי בלח"י, ואז אני האמנתי לעיתונות. חשבתי באמת שהוא פושע. אני

בכלל לא הבנתי את היסודות הפוליטיים שלו באותה תקופה.

 

ש: איך את זוכרת את ה"טוביניקעס" האלה? איזו קבוצה זאת היתה ומה...

ת: עכשיו, ראשית כל, אני רוצה לספר איך אני בכלל נכנסתי למחתרת. אני חשבתי שהם בהגנה ושהם לא מרוצים מההגנה. אני בכלל לא הייתי בהגנה. אני הייתי קודם בצופי העדה, אח"כ בבני- עקיבא – אלה תנועות נוער דתיות. לאחר שיחות לא מעטות אתם, יוסף רשלבך, אחד החברים - ראה שאני בשלה, נגיד, להשקפות של המחתרת, אם כי אני לא ידעתי על קיום המחתרת. הוא אמר לי שיש ארגון, הוא לא רצה לגלות לי איזה ארגון בדיוק, כנראה גם כן בגלל הקונספירציה – אבל הוא אמר שזה מאוד הולם את ההשקפות שלי, ואם אני רוצה לא רק לדבר אלא גם לעשות, אם אני מוכנה להתגייס על מנת לעשות משהו, זה בארגון.

 

ש: ו...?

ת: כן. מאוד רציתי, מפני שלמעשה חיפשתי כבר זמן רב לעשות משהו – אבל במסגרת ההגנה לא רציתי.

 

ש: אלימלך לא היה עדיין החבר שלך?

ת: לא. אני גם לא ידעתי שהוא נמצא במחתרת. היה כאן גם דבר נחמד, כיוון שאני נכנסתי לקבוצה של טוביה מבלי לדעת שיש שניים, שיש כאן שני לח"י בכלל. אח"כ ראיתי, באמת, שמבחינת ההשקפות הם מתאימים לי, אבל לא ידעתי בדיוק מה שם המחתרת, אפילו.

 

ש: בת כמה היית כשהתגייסת לקבוצת טוביה?

ת: בת כמה הייתי? הייתי בת שבע-עשרה – שבע-עשרה וחצי.

ש: איזו נערה היית?

ת: זה נורא... אדם – קשה לו נורא לדבר על עצמו, להגיד איזה מין נערה אני הייתי.

 

ש: היית ילדה חולמנית?

ת: כן. הייתי חולמנית. הייתי מאוד חולמנית. מי שראה אותי מבחוץ באופן שטחי – הייתי מאוד בעלת מרץ, עשיתי המון דברים והייתי מאוד פעילה – לא היה יכול להבחין שאני חולמנית. רק מי שהכיר אותי קצת יותר, ידע שאני חולמנית. אבל כל הפעולות שלי נעשו כאילו על ידי מישהו אחר. אף פעם לא הרגשתי שאני עושה את הפעולות האלה.

 

ש: את רוצה לתאר את הקבוצה של טוביה? מי האנשים? מה היתה הפעילות? איך היתה ההרגשה? מה היה הריב שם?

ת: ובכן, יוסק'ה רשלבך גייס אותי ללח"י והוא –כמובן!- לא סיפר לי שגם החברים שלו, הוא אמר שהחברים שלו גם כן לא יודעים את הדבר הזה ואני האמנתי לו, מפני שאני יקית, פתי מאמין לכל דבר. אני פשוט לא שיקרתי אז אף פעם. אני מדגישה אז – אז גם לא חשבתי שמישהו משקר לי. אני פשוט לא ידעתי שקיים דבר כזה. גויסתי… לספר לך באיזו צורה גויסתי? איך היתה ועדת הקבלה?

 

ש: יכול להיות.

ת: הפגישו אותי עם בחורה שאחר כך התברר שזו אסתי, אשתו של טוביה חנציון, והיא אמרה לי לעצום את העיניים, והובילה אותי כברת דרך עד שנכנסנו לתוך דירה. בדירה היה חשוך, האירו עם פנס נגדי כך שלא יכולתי לראות מי עומד מאחורי הפנס. שאלו אותי כל מיני שאלות. אם אני יודעת לאיזו מטרה אני מצטרפת, ומה האידיאולוגיה של התנועה ואם אני יודעת את הסכנות, מה ששואלים כרגיל ב...

 

ש: הם קראו לתנועה הזאת לח"י?

ת: לֶחָ"י. לוחמי חירות ישראל.

 

ש: כן, ככה קראו לזה.

ת: אחר כך הייתי בקבוצה אחת עם יעקב גרינברג, ועם אחד שקוראים לו אם אני זוכרת נכון, מרדכי גרווייס, בעל ביח"ר למסרקות. הוא היה למעשה ראש הקבוצה. אני לא זוכרת מי עוד היה איתי, ודאי עוד אחד.

 

ש: לאה ויעקב גרנק?

ת: לא, הם לא היו בקבוצה שלי.

 

ש: מה עשיתם? מה היתה האווירה? איך הרגשת?

ת: הופתעתי מהמעט שעשינו.

 

ש: כמה הייתם?

ת: היינו שלושה בקבוצה.

 

ש: מה עשיתם?

ת: יום אחד זימנו אותנו להר נפוליון וזרקנו אבנים, אבל בצורה של רימונים. ז"א: פשוט, היינו צריכים לתאר לעצמנו איך זה שלוקחים רימונים ומשליכים אותם ו...

 

ש: מי היה המדריך?

ת: בעל ביהח"ר למסרקות. פעם, מאוחר יותר, בחדר בדרום ת"א, אני חושבת שזה היה אצל יעקב גרינברג בבית, "דן" קראו לו. הביאו אקדחים, את סוגם כבר אינני זוכרת. זה לא היה פרבלום, מפני שעליו למדתי יותר מאוחר.

ש: אקדחים אמיתיים?

ת: אקדחים אמיתיים, אבל טראנטעס.

 

ש: ומה למדתם?

ת: על מבנה, איך אקדח פועל, איך הנוקר מכה על הפיקה, ואיך שזה משתחרר וכיוצא בזה.

 

ש: היתה משמעת צבאית?

ת: לא, לא. שום דבר.

 

ש: עדיין לא ידעת שיש עוד לח"י שני?

ת: לא, לא ידעתי שיש לח"י שני.

 

ש: זה אחרי בריחתו של מיכאל? בכלל, הוא ברח בספטמבר 42.

ת: אני חושבת שזה היה אחרי כן. זה ודאי היה אחרי.

 

ש: מה היה הלאה?

ת: היות והייתי מאוד מאוד "ירוקה" שם, לא הייתי שותפה גם למאבק של הוותיקים בתוך הקבוצה, שלא היו מרוצים. מפני שהייתי מאוד "ירוקה" הם לא סמכו עלי.

 

ש: את אלימלך פגשת בקבוצה הזאת?

ת: לא.

 

ש: ומה היה הלאה?

ת: היתה לי אנקדוטה אחת, אם אתה רוצה לשמוע. זה היה אחרי ועדת הקבלה. יום אחד הייתי צריכה – בשליחות מההורים – להיות באותה סביבה. הואיל ובעת ראיון הקבלה הייתי עם עיניים עצומות, רציתי לגלות חוש, מציאות ושל חריפות והחלטתי שאני מוכרחה לראות, אם אוכל לזהות את המקום שאליו נכנסתי, למרות שהייתי עם עיניים קשורות. מתוך כל מיני רעשים, מתוך שבילים, מהליכה על הדברים. עברתי שם על אופניים, ומיד מצאתי את הבית הזה. אבל, כמובן, לא נכנסתי, רק רציתי לראות אם אני יודעת – והמשכתי. כנראה שמישהו ראה אותי והם חשבו שאני "שתולה". הם חשבו שאני "שתולה" מפלג שאפילו לא ידעתי על קיומו.

 

ש: הפלג הזה היה – מי?

ת: הלח"י, לוחמי חרות ישראל. {הארגון הצבאי הלאומי בישראל}.

 

ש: עשו לך בירור?

ת: עשו לי בירור.

 

ש: מי עשה לך בירור?

ת: טוביה עצמו. הזמינו אותי והפעם התפלאתי שבלי עיניים עצומות מכניסים אותי לאותו בית ולאותו חדר..

 

ש: טוביה היה מוכר לך כבר מקודם?

ת: לא, לא הכרתי אותו.

 

ש: מה הוא אמר לך?

ת: הוא האיר בפנס גדול לעומתי והתחיל לחקור מה עשיתי כאן בסביבה.

 

ש: איזו סביבה זו היתה?

ת: רחוב זכריה, בדרום תל-אביב.

 

ש: מה אמרת?

ת: אמרתי שהלכתי לקנות תפוחי-אדמה בשביל ההורים ברחוב דניאל. כמובן, זה קצת מצחיק, מפני שמתוך החגיגיות הזאת ,כשדימיתי את עצמי ל"מאטה הארי", כאילו שאני מרגלת גדולה, נאלצתי להודות שקניתי תפו"א בשביל ההורים. אתה מבין?

 

ש: מה היה באירוע זה הלאה?

ת: הם שאלו אותי אם יש לי קשרים אחרים, עם איזה חוגים אחרים – ואני אפילו לא ידעתי על קיומם של אלה – אז כמובן שעניתי שלא, אבל אני לא יודעת אם הם האמינו לי או לא. דבר אחד ברור לי, כמו שאני מכירה את טוביה כיום, הוא לא היה עושה לי שום דבר, אבל אז חשבתי שזה משהו מאוד מאוד רציני. הוא אמר לי: "את יודעת מה צפוי למרגל?" ואני שאלתי: "מה צפוי?". אז הוא אמר לי: "את יודעת שגורל של מרגלים זה הוצאה להורג?". בקיצור, חשבתי כבר שהולכים להוציא אותי להורג. הואיל והצטרפתי למחתרת מתוך נכונות כל-כך עמוקה להקריב את החיים שלי למטרה גדולה – חשבתי לי אז כמה חבל שאני משלמת בחיים שלי כל כך מהר כשעוד לא הספקתי לעשות דבר. החלטתי שכשיגיע הרגע הגורלי הזה, כשיוציאו אותי להורג, אבקש שיודיעו להורים שלי. אולי מתוך ספרים רומנטיים, שלא יצטערו עלי, ש...

 

ש: מה היה הלאה?

ת: בקיצור, אחרי שכבר ראיתי את עצמי חצי מתה, הם שחררו אותי, מפני שכלל לא היתה להם כוונה אחרת. כנראה, שהם התכוונו להפחיד אותי במקרה שאני מפלג אחר, או במקרה שבאתי מתוך מטרות לא טהורות – כדי שאדע מה גורלי.

 

ש: הפעילות המשיכה?

ת: למעשה, חוסר פעילות, לא יותר מכמה פגישות. לא עשינו שום דבר ואני מאוד תמהתי על כך. הוותיקים שאותם שאלתי – בינתיים הכרתי עוד כמה, אני רק לא זוכרת אותם - אמרו לי שזה עומד בפני שינויים ושאתאזר בסבלנות. התאזרתי בסבלנות. אח"כ... את מי שאני שאלתי תמיד – זה היה יוסק'ה רשלבך, מפני שהוא גייס אותי ללח"י. הוא היה כאילו הדמות המוסמכת שאני...

 

ש: איזה בחור הוא היה?

ת: יוסק'ה רשלבך היה גנדרן. הוא היה הלבוש והמהודר ביותר. בגיל צעיר מאוד כבר לבש מגבעת ומעיל, דברים שמאוד לא היו שכיחים בנוער, אבל הוא מאוד מאוד הקפיד על תלבושת.

הוא גם היה אש וגופרית. הוא כל כך נלהב למחתרת, והוא היה כל כך קיצוני ונוקשה בדבר הזה. אחר כך הוא הפקיד בידי כל מיני כתבים שהוא כתב. הוא פחד שזה יהיה אצלו מפני שמחפשים אותו. באמת זמן קצר אחרי זה הוא נעצר. הופתעתי אחר כך שהוא נשבר שם במחנה המעצר והתרחק מהלח"י. ממש נדהמתי לשמוע את זה, מפני שלא הייתי מאמינה את זה עליו.

 

ש: במה זה התבטא, ההתרחקות שלו?

ת: אני לא יודעת. כנראה עניינים פנימיים. אתה תצטרך לשאול אותו, מפני ששמעתי את זה כל כך במעורפל ולא במדויק, גם אלה שספרו לי, כנראה לא ידעו לספר בדיוק מדוע.

 

ש: חיים אחישר, איזה בחור הוא היה?

ת: אחישר היה בחור יפה-תואר, גבוה, נאה מאוד, שכל הבנות היו כרוכות אחריו מלבדי, אולי אצלי הצילה אותי החברה שלי שהיתה כל כך מאוהבת בו, עד שלא היה לי מקום להתאהב כבר. הוא היה כבר מלא התאהבות.



ש: איך נכנסת ללח"י האמיתי, השני?

ת: התחלתי לספר לך. כשראיתי שאין פעילות ואמרו לי שצריך להתאזר בסבלנות, שאלתי את יוסק'ה (עוד לפני שהוא נאסר): "תגיד לי מה קורה. אני רוצה לדעת". אז הוא סיפר לי שיש שני פלגים של הלח"י ויש משא ומתן, ובקרוב יהיה צירוף של כל הפלג הזה לפלג האחר ואת כולם יקבלו בחזרה, נתגייס שוב, כולנו יחד עוד פעם בוועדת קבלה והכל יהיה בסדר, כנראה שהיה לו כבר מידע מאוד קונקרטי, מפני שהדברים היו כבר על הסף. אני אקבל הזמנה בבית.

 

ש: וכך עבר?

ת: וככה עברו חודש-חודשיים ולא קיבלתי הזמנה. שוב פעם רצתי. הייתי לא שקטה. הייתי ממש מודאגת. חשבתי שהנה עוזבים אותי בחוץ, אבל אחרי הפניה הזו, כשלחצתי על הדבר הזה קיבלתי הזמנה לוועדת קבלה, הפעם במקלט.

 

ש: מי היו האנשים, את לא יודעת?

ת: על אחד אני יודעת. פנחס גינוסר היה בין המקבלים אותי.

 

ש: באיזה תאריך נכנסת ללח"י השני?

ת: זה צריך היה כבר להיות אחרי הבריחה מלטרון.

 

ש: ב - 1944 ?

ת: בתחילת 1944.

ת: שאלת אותי קודם על דמותו של אלימלך ואני החמצתי משהו מאוד מעניין. סיפרתי לך שהוא אהב שיגיעו למסקנות על איכותו דרך היכרות יותר קרובה, ז"א, בלי סממנים חיצוניים. פעם שאלתי אותו: "איזה כינוי אתה לקחת לעצמך, 'אלימלך'?", אז הוא אמר לי: "כשמישהו שומע את השם 'אלימלך' הוא מתאר לעצמו מין למך, לא מרשים …". הוא אהב פשוט את האתגר הזה של מהפך בדעה עליו. שפע ממנו בטחון אמיתי, שקט נפשי פנימי שלא פעם חברים היו מציינים את זה. אני זוכרת אפילו את דב הבלונדיני, שהיה חבר שלו, אומר: "אלימלך הוא בעל שקט אולימפי!". וזה אומר משהו.

 

ש: מה היו התפקידים הראשונים שלך בלח"י?

ת: ראשית כל, כשהצטרפנו ללח"י והתקבלתי שוב בוועדת קבלה, מאוד שמחתי שאני נכנסת לפעילות. באמת השינוי היה כביר, כיוון שראשית כל, צורפתי ישר לקבוצה בה היו חברים חיים ריבנבך, הוא פתחיה, ומשה רדומיסלסקי, אורי, אוריאל. ואנחנו היינו קבוצה שממש מיד נכנסה לפעילות די אינטנסיבית. היינו מפיצים כרוזים, מדביקים כרוזים, מפריחים כרוזים. כשהיה צריך לגנוב איזה כד כדי להטמין בו עלונים או חומר תעמולתי או נשק – אז שלחו אותנו לגנוב. לשלושתנו היו אופניים, לכל אחד, ואנחנו באמת היינו… אני חושבת שאת החלק הארי של ההדבקות בסביבות תל-אביב, ואחר-כך גם תל-אביב רבתי אנחנו עשינו.

 

ש: את יכולה לתאר את אורי ואת פתחיה בקצרה?

ת: זה היה צמד מאוד מגובש. כשאני נכנסתי, ככה נכנסתי שלישית, כמו גלגל שלישי לתוך החבורה הזאת. לא שהם דחו אותי, לא. היינו חברים טובים. אבל באיזה מקום… אני הייתי ייקית פוריטנית והם היו הצברים הפרועים, משהו מהסוג הזה. בפרט חיים ריבנבך, פתחיה, היה כזה, לא פרחח, אבל שובב. משה רדומיסלסקי, אוריאל, היה המוצק. הוא היה גבוה, בחור נאה, וגם באופי היה בו משהו מהמוצקות. כמו שראו אותו – ככה גם היה, ואילו חיים ריבנבך היה קצת יותר רזה וקצת יותר גמיש. כאילו שהדמות שלהם שיקפה גם את האופי שלהם. היתה התאמה פנטסטית ביניהם. הם היו חברים טובים והכל הם היו עושים יחד.





ש: הרגשת שזה שונה מקבוצת טוביה, ושהעניינים נעשים רציניים?

ת: זה מה שאני אומרת! ראשית כל, אנחנו פעלנו. היינו חלק מהדבר. מלבד זה היו ביטאונים ואנחנו קראנו אותם וגם הפצנו אותם. עבדנו המון, והם האשימו אותי שזה בגללי, מפני שאני הייתי תמיד אומרת: " מה, היום אין שום דבר לעשות?" אז היו מפעילים אותנו.

 

ש: מי היה האחראי עליכם?

ת: האחראי עלינו היה ארזיה, הוא נחמיה בן-תור. הוא עשה רושם כזה שקט, קצת פלגמטי. הייתי חושבת לי שהוא כמו סירה שהמפרשים שלה התקפלו. סירה ללא מפרשים. רק אחר כך עמדתי על זה שהוא בכלל לא פלגמט, זו רק מין קליפה חיצונית. אצלו עברנו קורסים לנשק ולשליפה. אחר כך התחלפו האחראים, והאחראי החדש היה הקולחוזניק, יעקב בן-טוב.

 

ש: מי היה?

ת: יעקב בן-טוב, שהוא כעת בכברי. הוא היה שינוי. טיפוס מאוד מאוד שונה מארזיה, אולי פחות מורכב מאשר ארזיה אך עשה רושם של בחור אמיץ עם חוש הומור, ומקורב אלינו. הוא היה יותר פעיל, ועשה עלינו רושם. גם היה שר לנו שירים. אגב, גם ארזיה היה שר מאוד יפה. היה לו קול מאוד יפה. עם הקולחוזניק המשכנו ללמוד להשתמש בנשק, למדנו שליפות מהירות במצב של הפתעה, וכמובן המשכנו בפעילות הרגילה שלנו של הפצת חומר תעמולתי. יום אחד אפילו הלכנו למטווח.

 

ש: איפה?

ת: בחולות של חולון. יצאנו לחולות של חולון והקדישו לכל אחד חמישה כדורים בשביל לקלוע. כל המטווח מאקדח, איך לקלוע בשליפה וירייה אינסטינקטיבית ומכוונת, צולפת. אני לא אגיד שאני קלעתי הרבה למטרה. אבל באותו יום כשחזרתי, זה היה דצמבר 44.

 

ש: שחזרת מאיפה?

ת: מהמטווח הגדול שעשינו, חזרתי הביתה, ואז התברר שבאו לחפש אותי בבית.

 

ש: מי?

ת: יש להניח שזה היה השמאל. אני חושבת שזה היה במסגרת "הסזון", שבאו לחפש אותי. ברגע שגילו ובאו לחפש אותי בבית, אז ברור שאסור לי להישאר בו. אז התחילו החיים האמיתיים שלי במחתרת, מפני שאז התחלתי להיות בלתי לגלית והתחלתי להסתובב מבית לבית.

 

ש: איפה לנת?

ת: כמה לילות לנתי בחדר… מעין חדר, חדר שעונים שהיה לגאולה.

 

ש: שעונים?

ת: כן. זה לא היה חדר ממש, אבל אנחנו שכרנו אותו בשביל לגור שם, ושם הכרתי את גאולה, עליה שמעתי עוד קודם, מכיוון שאלימלך גייס אותה למחתרת. אתה שמעת ודאי מהחברים שלה את הפרשה הזו, שהם עברו להתאמן באצ"ל ומשם הם לקחו אותה. וגם הכרתי שם את פנחס גינוסר, והוא באמת סיפר לי שהוא זה שקיבל אותי בועדת-הקבלה…

היו ימים שלא יכולתי ללון שם, אז החליטו להלין אותי אצל אשה שחשבה שאני עולה חדשה. היא, למעשה, היתה אוהדת, אבל לא היתה מוכנה לקבל מישהו מהמחתרת, מפני שפחדה מכך. אמרו לה שאני עולה חדשה, והיא הסכימה. הייתי צריכה לערוך הצגה כאילו שאני לא יודעת לדבר טוב עברית, ובצורה כזו לנתי אצלה כמה לילות. לבסוף העבירו אותי למקום קבע.

 

ש: איפה?

ת: העבירו אותי לשרון. הייתי ברמתיים. אז קראו למקום הדר, היום זה הדר-רמתיים. למעשה זה היה רמתיים, אבל התחנה בה היינו יורדים היתה בתחילת רמתיים.

ש: איך זה להיות לא לגלית? איזו הרגשה זו?

ת: ברור שלהיות לא לגלית, זה כרוך בהרבה מאוד אי-נוחות. אתה צריך להיזהר כשאתה מבקר בבית. אתה צריך להשגיח תמיד שלא עוקבים אחריך ואתה אף פעם לא יודע איפה תהיה מחר. אתה גם צריך להיזהר, מפני שאם כבר מחפשים אותך, זאת אומרת שגם התמונה שלך נמצאת באיזשהו מקום ועשויים לעלות עליך. אז איכשהו אתה צריך להסוות את עצמך, אם כי לא הסוויתי את עצמי ממש, מכיוון שהחזות שלי היתה לא מחתרתית, לא מרדנית. נראיתי ילדה טובה.

 

ש: מה אמרו לך בבית?

ת: בבית זה היה באמת דבר מפתיע. ראשית כל, הם לא ידעו בדיוק איפה אני, באיזה מקום אני מאורגנת. אמי, רק מתוך חוש – היא היתה אשה מאוד חכמה –ידעה כי היא הכירה אותי. היא אמרה לי: "אני לא יודעת איפה את, אבל אם את נמצאת באיזה מקום, את בוודאי נמצאת במקום הכי מסוכן". עוד בזמן היותי בבית הייתי צריכה לצאת לפנות בוקר או בלילות, להדבקות. הייתי מתחמקת מהבית. אבל היות ואף פעם לא יכולתי לצאת בלי להתרחץ ובלי לצחצח שיניים, אמא שלי שמעה שאני מסתובבת. היא ארבה לי ולא נתנה לי לצאת. חברים באו וחיכו לי בחוץ, והיא ממש הסיתה נגדי את אבי. אבי היה כזה שלא יכול היה לגעת בזבוב, אבל היא היתה כל כך נרעשת עד היסוד שהיא… תבין. אני הערצתי את אמא שלי. אני תמיד אמרתי לה שאם היא היתה צעירה. היא היתה ודאי מתגייסת למחתרת. אבל, כמובן, זה אחרת כשצריכים לראות איך הילדה שלך הולכת. היא אמרה לאבא שלי: "אתה רואה ואתה לו מגיב!" וכו'. אז אבא שלי - בפעם ראשונה בחיים שלי שהוא הרביץ לי. הייתי אז כבר בת שמונה-עשרה. ז"א שזה דבר פנטסטי שהוא כבר הרים עלי יד. ילד הוא נורא אכזרי, והיות ואני לא ארים יד חזרה על אבא שלי, אני אמרתי לו: "כן, אתה יכול להרביץ, מפני שאתה יודע שאני לא אחזיר לך".

 

ובכן, ההורים שלי ידעו שאני פעילה. הם לא ידעו בדיוק איפה, ולכן, כשחזרתי באותו ערב מהמטווח והורי סיפרו לי שחיפשו אותי, ידעתי שאצטרך לעזוב – ובאמת עזבתי באותו יום. בשביל ההורים זו היתה הפתעה עצומה. אבא שלי – עד הרגע האחרון לא ידע בכלל, ופתאום באתי להגיד לו שלום. זה היה מומנט מרגש ומפתיע, הם עמדו נדהמים ממש. הם לא הבינו מה שקרה. ובכן, עברתי לבסוף לשרון. עברתי לרמתיים.

 

ש: במה זה היה שונה מתל-אביב?

ת: שרון זו לא עיר. זה איזה כפר. זה היה כפר די נידח באותו זמן, לא כפר מפותח. אנחנו גרנו בצריף שמסביבו היו פרדסים. מבחינת ההסוואה זה היה די טוב, מפני שקשה מאוד היה להבחין בו.

 

ש: מי היה אתך?

ת: רגע אחד. אני אספר את הכל. זה היה צריף לא קטן. היה חדר אחד גדול, חדר אחד קטן וחדר כניסה כזה, הול, כמו שקוראים לזה. צריף די עלוב למעשה, אבל אותנו הוא שימש טוב מאוד. כשאני באתי, היה שם מוישה'לה בר-גיורא – בועז קראו לו אז – ושלמה יעקבי – קראו לו אז ראובן. זה היה השם הראשון שלו, במסגרת הכינויים המחתרתיים, הוא חשב כנראה להגיע עד האחרון בשנים-עשר השבטים. אחר כך נודע לי שהם היו מהבורחים, ז"א, מוישה'לה בר גיורא היה מהבורחים מירושלים ושלמה יעקבי היה מעשרים הבורחים מלטרון. אסור היה להם, כמובן, לצאת במשך היום ולאף אחד אסור היה לדעת שהם בכלל מתאכסנים שם. המעמד שלי שם, מפני שהייתי המקשרת והייתי היחידה שיוצאת ביום, היה מעמד מאוד מוזר. היתה בחורה שגרה שם לפָנַי. זה כפר, ובמכולת, כל אחד יודע מה נעשה אצל השני, אז ידעו שהגיע זוג ששכר כאן דירה, שלמה יעקבי עם אשתו. אני לא יודעת בגלל אילו סיבות הבחורה עזבה.





ש: מי זו היתה?

ת: אני לא יודעת מי זו היתה, אני רק יודעת שהיא עברה אחר כך ליבנאל. אינני יודעת מדוע בדיוק. היתה לה כנראה איזו אכזבה או משהו כזה שהיא עברה ליבנאל והיה צריך לשלוח מישהי אחרת במקומה, אבל כשאני באתי, הייתי צריכה שיהיה גם לי איזה סטאטוס, אז אני הופעתי בתור אחותו והייתי צריכה להסביר למה אשתו איננה. אמרתי שהיא נהייתה מאוד חולה והיא בבית-חולים ואני באתי כדי לנהל את משק הבית של אחי. אז שלמה יעקבי היה בבחינת אחי.

 

ש: בדירה הופיעו גם תלמידים בקורסים. היו אמורים להיות תלמידים בקורס?

ת: חכה, אל תקדים את המאוחר. ובכן, הייתי המקשרת בכל הסביבה ובתל-אביב. כל יום כמעט הייתי נוסעת, ואם לא הייתי נוסעת...אז ישבנו ללא מעשה. לא היה לנו מה לעשות, מפני שהתנועה שלנו היתה מוגבלת מאוד, ואז היינו משחקים בקלפים. הואיל ולא שחקנו על כסף, גם לא חשבנו לשחק על כסף, אלא רק בכדי להעביר את הזמן באיזושהי צורה, אז שיחקנו על צחצוח נעליים. הייתי חייבת להם אלפי צחצוחי נעליים שכמובן, אף פעם לא הגשמתי אותם והם – מסכנים – הלכו בלי צחצוח נעליים. היה גם ויכוח מי צריך לעשות את עבודות הבית, אז לא ידעתי לבשל ולא ידעתי שום דבר. באיזשהו מקום קיבלתי את ההנחה שלהם שאני צריכה לבשל, אבל כשהם רצו שגם אכבס להם וגם אהיה היחידה שמנקה את הבית סירבתי בהחלט מכל וכל, והם נאלצו לחלוק שווה בשווה כל אחד. זו, אגב, היתה נקודה מאוד לא יפה. אח"כ חשבתי לי, איך זה שהיה לי האומץ לקום בפני שני ותיקים שנראו בעיני קרובים כל כך לאלוהים? איך העזתי לקום נגדם ולהגיד לא?

הייתי שם כמה חודשים. במשך הזמן הזה המחתרת התפתחה. קודם לכן – כל אחד היה עושה הכל, וכל תפקיד שהטילו על מישהו, היה מקרי. ז"א: לא היה תפקיד מוגדר לאף אחד. היות והמחתרת התפתחה, החליטו ליצור, נגיד, מחלקות מקצועיות או מיוחדות לכל ענף. אז לְמה שאני הייתי עדה, זה היה לקורס של מחלקת הפעולות, הקורס הראשון לאחר ייסוד מחלקת הפעולות.

לא הייתי מהמשתתפים בקורס, הייתי המבשלת של הקורס. הביאו לשם את החברים שראו בתור הגרעין הראשוני של הקורס. אני אנסה להיזכר מי היה שם. זה היה מזל – יעקב בנאי, היה הקולחוזניק ז"א יעקב בן-טוב, היה דב – יעקב גרנק. מי עוד היו?

 

ש: צפוני ועלי?

ת: היו גם שלמה יעקבי ומויש'לה בר-גיורא. אלה שגרו שם גם כן היו.

 

ש: מי היה מפקד הקורס?

ת: מפקד הקורס היה ישקה אליאב – וישקה אליאב, היה, איך להגיד, דמות קצת פוליטית, מנופחת, ואז הוא נחשב לספץ, מומחה לטקטיקה צבאית, מפני שכל הקורס נועד כדי לצאת מהשלב של "לדפוק אנגלים" לשלב של לימוד אסטרטגיה, תוכניות לחימה. למדו הרבה, אני זוכרת שלקחו ספרים מהמהפכה הקומוניסטית בגרמניה, על מלחמות הרחוב אז, וניסו ללמוד לקח מהשגיאות שהם עשו אז.

בקורס הזה היה צריך כל אחד לקבוע את התוכניות שלו. לתכנן בסיטואציה מסוימת, איך היה צריך לנהוג, וכו' וכו'. זה היה חלק מהבחינות שלהם. אני רק זוכרת שדב, יעקב גרנק, עד לאותה תקופה לא היתה הערכה יוצאת דופן אליו, בקורס המקצועי הזה, של תכסיסי מלחמה, היה הכי טוב ובצע אותו בצורה יוצאת מן הכלל.

 

ש: בתשובות התיאורטיות שלו?

ת: כן. במציאת פתרונות לכל מיני בעיות הוא היה בין הטובים. אני זוכרת שהוא התבלט.

הקורס הזה נערך במה שנראה לנו אז צריף ענק, מפני שהיינו רגילים לחדרים קטנטנים, ושלכל אחד היה חדר בקושי, וכאן היה חדר גדול וחדר קטן ועוד הול – זה נחשב גדול, אבל למעשה, בשביל מספר משתתפים כזה. היה די צפוף.



ש: אצל קנטרוביץ’?

ת: כן. זה היה צריף של קנטרוביץ’ ברמתיים. כפר כזה קטן שהיתה סכנה גדולה מאוד שהשמאל יידע ויעמוד על התפקיד שהמקום הזה ממלא, אז היה צריך מאוד להיזהר. האנשים היו צריכים לעבור את כל הקורס הזה בתוך החצר, ואי אפשר היה לצאת.

 

ש: איזה נשק היה שם?

ת: אני לא זוכרת בדיוק – אבל החשיבות לא היתה על הנשק אלא על האסטרטגיה.

 

ש: כמה זמן ארך הקורס?

ת: אני חושבת שכמה שבועות.

 

ש: ומיכאל בא לשם?

ת: רק בסיום. בתקופה זו, אתה כלוא בתוך חדר יומם ולילה ואף אחד לא יכול לצאת, אפילו את הצרכים לעשות, זו היתה בעיה קשה מאוד. אתה יודע בתנאים כאלה עומדים על כל מיני תכונות של כל מיני אנשים. בסיום הקורס העבירו מבחן ולכבוד זה בא איקס, שלמה פוזנר ובא מיכאל. ידעתי שאחד מהם הוא מיכאל, אבל משום מה חשבתי ששלמה פוזנר הוא מיכאל.

 

ש: מדוע?

ת: הוא, פשוט, הרשים אותי יותר. החזות החיצונית עשתה עלי יותר רושם. פעמיים טעיתי בצורה כזו, גם אח"כ, בתקופה הרבה יותר מאוחרת, כשהכרתי את ילין-מור, את גרא. אז, גם כן, באותו זמן חשבתי את הסופר מראשון, אריה קוצר, שהוא גרא.

 

ש: ככה שאסור ללכת לפי סממנים החיצוניים.

ת: כן, התנסיתי כבר.



ש: מה עוד זכור לך מן הקורס הזה?… אני גם רוצה לדעת איזה אדם היה משה בר-גיורא? אמו מתה לפני ששה חודשים. דיברתי עם הנכד של אמו…

ת: ז"א – הבן של האח.

 

ש: כן. איזו אשה היא היתה! אשה יוצאת מן הכלל מעניינת. פשוט, רציתי לדעת איך היה?

ת: נכון שבמקום סגור אתה יכולת להכיר אנשים ולעמוד על חריגים. אנשים שלא היו חריגים, היה קשה קצת בתנאי המחתרת לעמוד על האופי הייחודי שלהם. כיון שהיתה אחוות לוחמים כזו הדוקה כך שאם הם לא מעוררים בך התנגדות מיוחדת, אז אתה גם מייחס להם רק את התכונות הטובות של האדם. לא רק זה. ראיתי כבר בכל מיני סיפורים שהיתה העצמה של כל מיני דברים, אני חושבת שיחסים טבעיים בין אדם לחברו, בתנאי מחתרת יש העצמה של הדברים האלה.

 

ש: למשל?

ת: אני נזכרת בסיפור שדרורה סיפרה לי, על מישהו עשה משהו בשבילה. זה היה דבר, אני חושבת, שכל אחד היה עושה את זה במצב כזה. לא רק שהיה עושה, אלא היה צריך לעשות את זה, אבל היא ראתה את זה כמעשה חסד מיוחד במינו, וככה גם אני ,וגם כולם, ראינו אחד את השני באור יפה יותר שהרעיון המשותף והסכנה המשותפת והנכונות הזאת האצילו על כל אחד.

 

ש: אנחנו מגיעים ל"קפיצה". זה כדור שלך, כן?

ת: כן. היה מקרה באותו קורס. היות והיינו הרבה אנשים במקום הזה, סידרנו שמירה, שלא נהיה מופתעים.



ש: איפה השמירה היתה?

ת: ביום היא היתה ב… הכניסה היחידה היתה דרך ההול, אז על יד החלון היה יושב שומר, מפני שאסור היה שיראו אותו מבחוץ. מאחורי וילון היתה לנו ראות די טובה על הנעשה, וגם מהחלון האחורי היה צופה שומר. בלילה היה השומר יוצא החוצה.

 

ש: עם נשק?

ת: עם נשק. היינו הולכים עם נשק, ולי היה פיבי קטן – והפיבי, יש לו טבע שאפילו אם הנצרה סגורה, הנוקר די קרוב לפיקה ואם הוא נופל על הפטיש, הוא פולט כדור.

 

ש: למה החזקת את הכדור בבית-הבליעה?

ת: ככה היה נהוג אצלנו. אני בישלתי כשהאקדח בתוך החגורה. כשהרמתי יד – האקדח נפל. ניסיתי לתפוס אותו ולא הצלחתי. התכופפתי, והאקדח נפל על הפטיש ופלט כדור. ברגע הראשון לא ידעתי איפה נפגעתי. הרגשתי שאיכשהו נפגעתי ומיששתי את הגוף שלי, לא ידעתי איפה. לבסוף ראיתי שהכדור יצא מהרגל. נכנס מצד אחד מלמטה ויצא מצד אחר מעל, בשוק עצמה. הוא עבר כעשרים ס"מ בפנים. משם הוא יצא דרך התקרה. כנראה שהיה זה מזל שהתכופפתי, והוא לא נכנס לי לגוף. דבר ראשון הלכו לראות אם הירייה לא נשמעה בחוץ. ההתרגשות היתה גדולה, מפני שהייתי בחורה יחידה, ונפצעתי, כולם כרכרו סביבי והייתי "גיבורת היום", כביכול, אם כי הרגשתי את עצמי עלובה מאוד שדווקא לי קרה "פליט", שזו פשלה, בלשון של היום.

 

ש: לאן העבירו אותך?

ת: העבירו אותי לראשון-לציון, אל האבא ואשת האב של אליעזר בן-עמי. היה לו משק, ושם שכבתי.

 

ש: כמה זמן?

ת: שכבתי שם כשבועיים.



ש: ואיך הם טיפלו בך?

ת: יוצא מן הכלל.

 

ש: אליעזר היה שם?

ת: לא, לא הכרתי אותו. הוא ישב בבית-הסוהר אז, אליעזר. ואבא שלו היה יושב על יד המיטה שלי שעות והיינו משוחחים. הוא היה אדם מאוד נחמד. שעות היינו יושבים ומשוחחים ושנינו נהנינו מזה.

 

ש: על המחתרת?

ת: כן, על הפוליטיקה ועל המחתרת. ז"א לא על העניינים הפיזיים של המחתרת.

 

ש: מי ביקר אותך שמה? מהמשפחה, מישהו ביקר אותך?

ת: אף אחד לא. אף אחד גם לא ידע שאני פצועה.

באותו זמן בא גם אלחנן – יהודאי, היה שם, אבל אני לא ידעתי שהוא חבר המחתרת. מפני שהוא נכנס כאילו הוא עובד בסביבה, אבל הוא ידע שחברת מחתרת שוכבת שם, ואחר כך גם פגשתי אותו בחיפה, מפני שגם הוא עבר לחיפה.



ש: מי היה הרופא שטיפל בך?

ת: אני לא זוכרת. פעם או פעמיים היה רופא. אני לא זוכרת איזה רופא טיפל בי, אבל למעשה לא היה שום טיפול אלא לשכב. זה היה כל הטיפול, מפני שזה לא פגע בעצם. זה רק חתך כמה שרירים.

 

ש: ואחרי שבועיים קמת?

ת: ואחרי שבועיים נסעתי לחופש הביתה. פעם ראשונה אחרי שלושה או ארבעה חודשים שלא הייתי בבית בכלל.

 

ש: איך הם קיבלו את זה?

ת: אני באמת חששתי קצת מהשיבה הביתה, מפני שעזבתי אותם כל כך פתאומית. אני, במשך שלושה או ארבעה חודשים לא כתבתי אף פעם הביתה. לא היתה לי תודעה כזאת שצריך… זה היה ניתוק, וחוסר מחשבה בכלל, על המשפחה. אבל הם נורא שמחו. זה היה לקראת פסח, והם נורא שמחו. הייתי חבושה, אמרתי להם: "נפלתי וקיבלתי פצע". לא רציתי לספר להם. והיתה שמחה מאוד גדולה שבאתי הביתה לפסח. בינתיים לא ידעתי אם אשאר בבית, מפני שאם חיפשו אותי עוד פעם, לא הייתי נשארת בבית. אבל אף אחד לא בא ואף אחד לא היה, ויש להניח שבמשך ארבעת החודשים, כשהם ראו שאינני, לא המשיכו לעקוב אחרי. הייתי בבית בפסח, ואחרי הפסח חזרתי לשרון.

 

ש: מה מצאת שם?

ת: זה היה לפני סיום הקורס, וזה היה מאורע מאוד חגיגי. ישקה אליאב דיבר גבוהה גבוהה, כמו פוליטיקאי גדול, שצריך לנאום. הוא דיבר בלשון נשגבה מאוד על להט פנימי וטוהר רגשות, אתה יודע, משהו בנוסח פתטי כזה. אחרי זה הקורס התפזר ובאו קורסים אחרים.

 

ש: את היית שם?

ת: לא מיד, מפני שאחרי זה התקיים קורס לא במקום הזה, אלא במקום אחר. אחר כך באו הנה, לצריף הזה, להדריך קורס של צעירים יותר, של מחלקת הפעולות. אני עוד הייתי שם בהמשך קורס אחד של צעירים, ביניהם היו הרצל אליאב, אחיו של ישקה, חגי אשד, דב ברמן – עוזי הג'ינג'י.

 

ש: אבל זה היה הרבה יותר מאוחר, לא?

ת: לא הרבה.



ש: ואת המשכת לבשל שם ולהיות האשה שמטפלת בעניינים?

ת: כן.

 

ש: מי ניהל את הקורס הזה?

ת: את הקורס הזה ניהל שאול גלילי ועלי הלַנְגֶר, כלומר דוד סובול, שומרון עכשיו.

 

ש: עכשיו הייתי מציע לספר על אלימלך ועל הידידות שלך עמו, כי זה כבר הזמן, לא?

ת: כן, זה כבר עבר.

 

ש: איך זה בכלל לנהל רומן בתנאים של מחתרת?

ת: עוד לפני שעזבתי את הבית, הייתי נפגשת לעתים קרובות עם אלימלך. בהתחלה לא ידעתי בכלל שהוא חבר לח"י – כמו שסיפרתי לך – אלא שהוא ידע שאני חברת לח"י. תקופה ארוכה הוא ניסה לתהות על המהימנות שלי, אם אני פטפטנית, אם אני מגלה סודות מהמחתרת וכו'. תחת המסווה של איש "הגנה" היה בא אלי וכשלא מצא אותי, היה שואל אותי למחרת: "איפה היית?". הוא היה מנסה למשוך אותי בלשון, שאגלה לו כל מיני דברים שמבחינה קונספירטיבית אסור היה לי לגלות, אבל לא גיליתי, כמובן, מפני שזה לא משחק ילדים. לבסוף, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות כאלה, בהם רצה לתהות על קנקני, גם הוא היה אז צעיר מאוד, גילה לי יום אחד שהוא גם כן חבר לח"י ושהוא יודע שגם אני בלח"י, ורק מבחינה של קונספירציה הוא לא אמר לי. אבל הואיל ואנחנו ידידים כל כך קרובים והוא בוטח בי, אז הוא מספר לי את זה. מאז היחסים בינינו היו הרבה יותר גלויים והיינו נפגשים לעתים מאוד קרובות, אבל זה היה מה שקרוי היום: חברים. בתנאי המחתרת זה כמעט לא נחשב אז לאפשרי.

 

ש: גם המושגים היו אחרים.

ת: כן. המושגים היום אחרים. הכל היה הרבה יותר איטי מאשר כיום… כשעזבתי את תל-אביב זה היה מהיום למחר. אמרתי לו שאני עוזבת ולא אמרתי לאן אני עוזבת. לאחר כמה חודשים, היה צריך לבוא אלינו ארזיה – נחמיה בן-תור. הוא ידע על החיזור של אלימלך ועל היחסים בינינו, אז הוא אמר לאלימלך: "אתה יודע? אני נוסע עכשיו לאיזשהו מקום ושם נמצאת שרה" – זה היה הכינוי שלי – "אתה רוצה למסור לה פתק?" הוא מסר לו פתק ואני מיד עניתי לפתק הזה. זו היתה למעשה הפעם הראשונה שאני באמת חשבתי עליו בכיוון של יחסים, יותר של יחסי לב.

אחר כך, כשבאתי לחופש הביתה בפסח, זה היה כבר המימוש של החברות שלנו. אז אנחנו באמת היינו חברים… אז זה נקרא בחור ובחורה.

 

ש: כן. ספרי בבקשה על ביקורו בהדר.

ת: כן. אחרי הביקור הראשון שלי בתל-אביב. הדר היה המקום שחלש על כל השרון והשומרון, למעשה. שמרנו על קשרים עם אוהדים. זכורה לי מאוד משפחת ירדני מרעננה, שהיתה משפחה מאוד מיוחדת. עוד לא ראיתי משפחה כזו, מיוחדת במינה. משפחה מרובת ילדים. היו להם תשעה ילדים ואבי המשפחה היה אוהד מחתרת מובהק. אצלו בבית כל הבורחים מלטרון – והבורחים אחר כך מעכו – הסתתרו אצלו בבית. אחר כך, הוא בנה בבית שלו קיר כפול ושם הסתרנו בעיקר נשק. פעם היתה הדפסת כסף. אמנם הכסף הזה לא הגיע לידי מימוש. לא השתמשנו בו, מפני שאחר כך היתה כבר תקופה מאוחרת. קמה המדינה, ולא רצו להפיץ כסף מזויף. אבל הקיר שימש הרבה מאוד את המחתרת. כל הילדים שלו היו מאומנים לשמוע, לראות, לשים לב אם מישהו מתקרב או מה מדברים. הם היו ממש מקור ידיעות בשבילנו. גם את ארדון הכרתי. אתה הכרת את ארדון מרעננה? זה היה גבר קצת יותר, לא זקן אבל יחסית אלינו, יותר מבוגר. הוא היה כבן 35, באותה תקופה, והוא גם היה אוהד, אפילו יותר מאוהד.

כשקיבלנו ידיעות על בחורה, או מספר בחורות שהדעה שלהן אולי מתקרבת אלינו, שיש אולי אפשרות לשכנע אותן להצטרף למחתרת, היו שולחים לנו גייסים מתל-אביב, בכדי שאנחנו לא נחשוף את עצמנו. ביניהם שלחו פעם את אלימלך. הוא היה טוב בגיוס, בוויכוח אידיאולוגי הוא היה טוב. שלחו אותו, והיה פנצ'ר, מפני ששלחו אותו לרדת בתחנת הדר, וכשראה תחנה שכתוב עליה "רמת הדר" הוא ירד שם וחיכה. הוא לא ידע שקיימים גם הדר וגם רמת-הדר. אני חיכיתי לו בתחנת הדר, ובקיצור: זה התפנצ'ר. כעבור ימים מספר שלחו אותו עוד פעם והוא הגיע. הלכתי אתו כברת דרך, עד המקום שהיה צריך לחפש את האדם איתו בא לדבר, על מנת לגייס אותו. אחר כך הוא חזר לצריף. היות והאהבה כבר פרחה בינינו, נורא רציתי לצאת אתו קצת החוצה. היה שם מרחב כזה, היו שם פרדסים, היו שמה ערמות שחת, אתה יודע. עוד לא הקופסאות, הריבועים האלה , כפי שהיום כובשים את השחת, אלא זה עוד היה ככה חופשי, כל כך יפה. וגם הוא מאוד מאוד רצה לצאת – אבל האחראי שלי אז, שלמה יעקבי, לא הרשה לנו. וככה, לוּ זה לא היה משהו אישי, אולי היינו מתמרדים, אבל הואיל וזה נגע בנימים, כאלה, אישיים כל כך, אז התביישנו להתמרד.

ובכן, אחרי שהקורס הראשון נגמר, הם היו מיועדים להיות ראשי מחלקת הפעולות, המדריכים של מחלקת הפעולות, אחרי זה הם יצרו קורסים אחרים, ובמקום הזה התקיימו גם קורסים אחרים. בקורס הזה שאני מדברת עליו, שכבר הזכרתי אותו קודם, המדריכים היו עלי – דוד שומרון וארנון – שאול הגלילי. הם, כנראה, העבירו את הקורס במקום אחר. כשהקורס השני התקיים, משה בר-גיורא ושלמה יעקבי כבר לא היו במקום. הם עברו כבר לכל מיני מקומות אחרים, ומויש'לה בר-גיורא הועבר לחיפה בתור מפקד הפעולות בחיפה, אחרי שהוא עבר את הקורס.

הקורס השני התקיים עם צעירים יותר, שהיו צריכים להיות אלה שיוצאים לפעולות. התנאים היו אותם התנאים, סגורים לגמרי, אלא שהם היו הרבה יותר צעירים, לכן זה היה קורס שאולי לא עסק כל כך הרבה באסטרטגיה כמו בשימוש בנשק, והמערכת הכללית של הפעולות.

 

ש: מה היתה האווירה בקורס?

ת: בדרך כלל, האווירה היתה טובה מאוד בקורס. זו היתה אווירה חברית, והשתדלו להתגבר על כל מיני דברים שיכולים להתעורר עקב שהייה כל כך ממושכת במקום אחד. וזה דבר באמת מכביד. כמובן, תמיד יש מישהו שמתגלה לא באור הכי חיובי. שהוא יותר אגואיסט, שהוא פחות חולק עם הזולת. אנחנו רואים כאלה שאוכלים את האוכל שלהם מתחת לשמיכה, וכדומה.

 

ש: את היית הבת היחידה בצריף?

ת: אני הייתי הבחורה היחידה בצריף.

 

ש: מה בשלת להם? מה היה האוכל שם?

ת: אני לא ידעתי בכלל לבשל. אני הייתי מבשלת "על מזל" ועשיתי תפוחי-אדמה. ראשית כל – היה תקציב דל, אז מה שעשינו זה סלט ירקות עם לחם. תה שתינו בפחיות קטנות. סוכר לא היה, אלא אם כן, לפעמים, סוכר שחור קצת. ריבה היתה הרבה באותה תקופה וגם לקרדה היתה אז בזול. היינו אוכלים לקרדה ושותים את התה עם הריבה, ולצהריים הייתי מבשלת תפוחי אדמה או עדשים – אחד משני הדברים. אם זה יצא דליל - זה היה מרק, אם זה יצא סמיך – זו היתה דייסה.

 

ש: כן. ספרי על אלימלך. הפסקת, נדמה לי.

ת: לא על אלימלך. לא כעת. זה לא שייך לעניין. העיקר – כשהקורס הזה הגיע לסיומו יש לי פרשה, ככה, מבדחת קצת, על השמירה שלי.

במשך כל תקופת הקורס, כמו שכבר הסברתי קודם, תמיד היתה שמירה קבועה, ביום ובלילה. אבל בערב, שלמחרתו הם היו צריכים לעבור את בחינות הסיום, החליטו שרק המדריכים ואני נשמור בלילה, בכדי שהצעירים יהיו בכושר. אז יצאתי החוצה. באחת הפעמים הייתי צריכה לשמור בחוץ באשמורת האחרונה, ז"א משעה שתיים עד שש בבוקר. והיה לי מעיל צבאי גדול, כי היה חורף והיה קר. ישבתי בחוץ ללא נוע, בחושך גמור. כשחשכה מוחלטת, אז כל עץ מתנועע נראה כמו אדם מתקרב, צריך להבחין בזה בעוד מועד. הייתי לגמרי לבד, והיה לי וובלי 11, ז"א שהכדורים הם בקוטר 11 מ"מ. הוא היה כבד ולא ידעתי אפילו אם אני אצליח, אם האצבע שלי תצליח להזיז את ההדק. ישבתי ושמרתי. תוך כדי כך, בארבע או ארבע וחצי בלילה, פתאום ראיתי דמות יוצאת מאחורי הבית, מתגנבת. היה ברור שהיא מתגנבת. הוא הסתכל לתוך החלון ורצה כנראה, לפרוץ את החלון. ראיתי שזה ערבי. ראיתי לפי התלבושת, לפי המכנסיים האלה, שאלה מכנסיים ערביים. לא יכולתי להרשות לו להיכנס מפני שאפילו, נניח, אם הוא לא היה מצליח לגנוב שום דבר, הוא היה רואה הרבה אנשים ישנים בחדר אחד, היה רואה אולי את כלי הנשק, ואחר כך, איך שלא יהיה, היינו צריכים לשמור עליו שהוא לא יגלה אותנו, משום שזה היה מסבך את העניינים. אסור שהוא ייכנס. לירות לא רציתי, אפילו לא יריות אזהרה, שלא ידעו, אלא אם כן אני צריכה לעשות את זה להגנה על החיים.

 

ש: מה עשית?

ת: אז חיכיתי עד שהוא יתקרב, וברגע שהוא התקרב, צעקתי. אבל, אתה יודע, הלילה היה כל כך שקט. היה כזה שקט מוחלט, ואני עצמי, כבר שעות רבות שלא שמעתי קול וגם לא הוצאתי קול, כך שהצעקה הזו היתה לא רק הבהלה אלא היה בה גם בהלה עצמית שנשמעה מחרידה בעיני. הוא כל כך נבהל, הערבי הזה. כל כך נבהל! הוא חשב ודאי שזה מאיזה כוח עליון, איזה שד או משהו. משהו על טבעי.

 

ש: הוא הסתלק?

ת: הוא הרים את הידיים למעלה וברח כל עוד נפשו בו. ואני עצמי נבהלתי מהצעקה שלי. אבל כל האנשים שהיו בבית – אף אחד לא שמע שום דבר. זו היתה פרשה..





ש: איך היו עושים את הצרכים שם?

ת: היתה לנו מקלחת קטנה. היה בית שימוש בחוץ, יותר רחוק, ליד הפרדסים, אבל אי-אפשר היה לצאת, אז היו לנו עיתונים והיתה מקלחת קטנה פנימית, ששם היו מסתגרים והיו עושים לתוך ניירות העיתונים האלה וזורקים את זה החוצה אחר כך.

 

ש: זורקים החוצה?

ת: אחר כך מובילים את זה החוצה. כשהקורס הזה נגמר, אני נסעתי הביתה לתל-אביב. היתה הפסקה והחליטו שמוכרחים לתת למקום הזה לנוח קצת, שלא להכביד, להעמיס כל כך על מקום אחד, ולא לשחק עם המזל. נסעתי לחופש הביתה, ומשם אחר כך עוד חזרתי לזמן קצר מאוד לכאן, לחסל את העניינים שלי. אחר כך, משה בר-גיורא, שהיה בחיפה, דרש אותי לשם. הוא חשב שאני אהיה בסדר במחלקת הפעולות. אז באמת העבירו אותי אחר כך לחיפה.

 

ש: איך לעבוד בחיפה? מה שואלים בחיפה אחרי השרון?

ת: בשרון נורא קשה להגיד שאנחנו… נגיד שהייתי מעורה בחיי הכפר הזה, המושבה, כיוון שהיו לנו כמה אוהדים. עובדה שגם הבית שלנו היה שייך לאוהדים, קנטרוביץ', והייתי שומרת

קשר אתם. אבל ככה, בין הצעירים, נגיד, תמיד כשהיינו מקבלים איזו ידיעה שאיזה צעיר או צעירה הביעו דעות אוהדות, או היה איזשהו סיכוי שאפשר לגייס אותם למחתרת – היינו מביאים גייס מתל-אביב – כמו שאז, אלימלך הגיע - והיינו מדריכים אותו שהוא ייגש לשם, מבלי שזה ייראה שיש קשר אתנו. הגייס היה הולך לנסות, היה מנסה לשכנע אותם ולגייס אותם. מעט מאוד הצליחו. היה מספר קטן מאוד של אנשים ש…

 

ש: מה היו הספיקות שלהם?

ת: הספיקות הכי גדולים היו, שהם לא יכלו להשתחרר מ"קדושת" המרות. זה היה נורא חדור בם, בפרט אלה שגדלו כל הזמן על ברכי ה"הגנה". הם לא ידעו שום קונספציה אחרת, בכלל של דברים אחרים, והדברים של המחתרת תמיד נמסרו להם בצינורות האינטרסנטיים שלהם, אז, פשוט, היה להם מאוד קשה להינתק מזה, אפילו אם הם סברו, נגיד, שצריכה להיות פעילות יותר גדולה, שצריכה להיות אקטיביות נגד הבריטים. הם תמיד חשבו שצריך להפעיל את זה מבפנים ולא מבחוץ.

 

ש: איך היה בחיפה? מה היתה האווירה? מי היה אתך? איפה גרת?

ת: אני הגעתי, מפני שמשה בר-גיורא דרש אותי. בימים הראשונים גרתי בדירה של משה בר-גיורא, בה הוא גר יחד עם נילי – חנה מרפיש.