בנאי (טונקל) יעקב – "מזל"

עריכה : שרגא לביא - "שלמה"   
מראיין: נתן ילין מור (גרא)


יעקב נולד ביום 20.3.1920‏ בברנוביץ בפולין (היום בילרוס) לברכה ולשרגא, משפחה חילונית, שארבעת ילדיה זכו להשכלה תיכונית. יעקב הספיק ללמוד שנתיים באונברסיטת וילנה. 

היה חניך ביתי"ר, ממקימי תאי אצ"ל בפולין, חניך קורס צבאי, סגן מפקד קורס, מפקד מחוז מזרח-פולין. בראשית שנת1940 ‏יצא עם קבוצת חברים בדרך ארצה. בהגיעם לתורכיה נודע להם דבר הפילוג באצ"ל ורובם החליטו להצטרף ליאיר. בארץ קיבל הוראה להתרחק מתל-אביב התגייס כנוטר בעמק יזרעאל, שם החל לארגן את סניף לח"י. בתחילת שנת1943 ‏ עבר לחיפה והתמנה למפקד הסניף.

 

בהמשך , החל מעמוד 11 סיפורו של יעקב בנאי

פעולת ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבות בחיפה

חברים מספרים

נתן ילין מור: עכשיו אני רוצה להקדיש את השיחה בעיקר, או את כולה לעניני לח"י בארץ, אתה היית אדם מרכזי, עבדנו בשיתוף פעולה תקופה די ממושכת, ואני חושב שאתה זוכר אולי דברים שנשמטו מזכרוני. מה זכור לך על פרשת אפרים אילין?

יעקב בנאי: זכור לי משהו על אילין, לא הייתי מגדיר את זה ממש פרשה, כי הפרשות התפרסמו בזמן האחרון על דברים בהרבה יותר רציניים, זה היה באחת השבתות שנפגשתי עם איש המרכז, אם אינני טועה זה היה יחיאל (שלמה פוזנר) שאמר לי שאגש בימים הקרובים או בשבת הבאה ב-4 אחה"צ לרח' יוסף אליהו 2 לביתו של אפרים אילין ועלי להציג את עצמי כשליח מטעם הלח"י וגם לשאול אותו בשביל מה הוא מחפש בדחיפות כזו קשר עם לח"י, על מנת להסביר את עצמו. כסיפור רקע ,שמעתי דברים כי אפרים אילין היה בזמנו אחד ממפקדי הארגון עוד לפני הפילוג ובמשך הזמן התגלו נגדו מספר חשדות, מבוססים או לא מבוססים, אבל עובדה היא שלמחלקת הידיעות שלנו היה מידע אשר הביאו את המרכז להחלטה לערוך עיקובים אחריו, ואפילו יתכן להכניס אותו לרשימה של אלה שצריכים להיות מוצאים להורג, בתקופה שאנחנו הוצאנו להורג את השוטרים פלש וגוטוביץ. נאמר לי גם שעלי לשאול אותו מה הוא עשה בפעם האחרונה בקהיר ומה הוא דיבר עם אנשי אינטליג'נס כאלה או אחרים. אינני זוכר בדיוק את השמות. כמובן שהופעתי בשעה היעודה אליו הביתה, בבית היו אורחים, היה גיסו, נתן אברמוביץ ועוד, הוא הרגיש שאדם זר בא ושואל עליו, ומיד הכניס אותי למטבח ושואל אותי – כן, באיזה ענין? ואני בהתנהגותי הבלטתי את ידית האקדח שהיה מתחת לחולצה והצגתי את עצמי בזו הלשון: אני בא אליך מטעם לוחמי חרות ישראל. נמסר לי לבוא אליך ולשמוע מפיך מה יש לך להסביר לנו, אבל לפני שאתה מתחיל להסביר נתבקשתי להודיע לך שלפני שבועיים עמדת להיות מוצא להורג. כמובן, פגישה כזו עם מלאך המוות בתוך הבית לא היה מהדברים הנעימים והתנהגותו היתה מאד עצבנית. הוא התחיל להסביר לי עד כמה שהוא אוהד, ושזה לא נכון. הוא יודע והוא מרגיש שישנם עליו עיקובים על ידי זוגות אנשים ברחוב שד' חן בסמוך לביתו , וחושב שהדבר הזה הוא לא נכון, הוא לא עובד בשרות של אף אחד נגד המחתרות, הענין פשוט אי הבנה אחת גדולה. הצגתי לו גם מספר שאלות, אינני זוכר את הפרטים. על כל הנושאים שהצגתי בפניו הוא ענה וכמובן שהפרטים האלה נמסרו אח"כ בדו"ח ראשוני שלי למרכז. הדגש מצדו היה שהוא מאוד מעוניין לעזור לנו, אם זה בכספים, בתרומות או דברים אחרים. ידעתי שאילין ניהל באותו זמן מתפרה גדולה למדים עבור הלגיון הערבי, שהיה ממוקם ברח' לילינבלום 15 קומה ב' בתל אביב. על הפרק אצלנו עמדה אז פעולה כספית על בנק דיסקונט מרכז. תכננו לעשות את זה בצורת חיפוש משטרה בריטית. בקשתי מאילין שיארגן לי 20 כובעים של שוטרים בריטיים, גם תג וכל התוספות. הוא אמר שאיננו יכול להשיג דברים אלה. אם דרושים לך כובעים של לגיונרים זה אני יכול לתת לך במאות, אבל של שוטרים בריטיים אינני יכול. בקשתי כמובן היתה מעין דרישה. אמרתי לו שבעוד 10 ימים בשעה 5 אחה"צ ניפגש ע"י הבימה בסוף אחד העם, ואמנם נפגשתי אתו במכונית הקטנה הישנה הזו. הוא הוציא ממנה שק גדול ובשק היו כובעים בריטים על סמליהם, ובכובעים האלה השתמשנו בפעולה של בנק דיסקונט. מאותו זמן, מה שהייתי צריך לקבל מאילין, יצרתי אתו קשר, ואם זה מדים ואם זה אינפורמציה ואפילו קבלת דו"ח על הופעותיו של וילקינס או קטלינג אצלו במתפרה. על וילקינס הוא לא הגן במיוחד, אולי מתוך זה שהוא ידע שגורלו של וילקינס נחרץ כבר אצלנו.

 

נתן ילין מור: אולי מפני זה שהוא ידע שוילקינס יודע יותר מדי עליו?

יעקב בנאי: אינני יודע. אבל על קטלינג מפורשות הוא ביקש ממני לא לפגוע, כי היו לו סיבות ממש לבקש מנציג המחתרת – בקטלינג לא לפגוע. אני זוכר שוילקינס היה צריך לבוא אליו, לתפור זוג מכנסים. הוא היה תמיד מסדר להם גם כיס כפול בשביל הנשק האישי שלהם, והסימן שלנו היה, אם וילקינס יופיע, תתנוסס חתיכת בד כחול על מרפסת הבית, שמרחוק אפשר יהיה לראותו, ואמנם, על כך ממש תכננו הפעולה נגדו. יצא אדם הנגבי יחד עם סיומקה ואלה (זה היה לאחר הבריחה). היו מוכנים ממש לפעולה אך, וילקינס לא הגיע. לאחר מכן עליתי אל אילין ושאלתי מה יכולה להיות הסבה לאי הופעתו, הרי אמר שבודאי יגיע. היה קוריוז די מענין. אני אישית את וילקינס לא הכרתי, אבל בזמן שישבתי ודיברתי עם אילין נכנס איזה גוי, קצין אנגלי, בציביל. הייתי כמעט בטח שזהו זו, אבל התברר אח"כ, אם אינני טועה, היה זה קצין הנמל ,סקוט אשר ביקר אותו, נדמה לי, שזאת היתה עזרתו של אילין בקשר לאינפורמציה על וילקינס. זכור לי מקרה שלאחר שהאצ"ל נדמה לי, החרים את הבדים בתעשיה הקלה, גם אילין נאסר לתקופה מסוימת בלטרון, זאת היתה תקופת החגים. לאחר שאילין השתחרר, בפגישתי הראשונה אתו, הוא אמר לי – תראה, אני עכשיו קשור אתכם ואנחנו עובדים יחד , שם הבחורים שלכם החרימו אותי לגמרי. אני עמדתי להכנס להתפלל בבית הכנסת של לטרון וכאילו הציבו לי אולטימטום, שאצא. התיחסו אלי בצורה עוינת. כמובן שתשובה אחת היתה בפי – עד כדי כך אצלנו הקונספירציה, שמצד אחד אתה קשור אתנו ומצד שני בחורים כאלה מרכזיים כמו יהושע כהן או גרא לא ידעו על כך והם התנהגו כך כלפיך.

 

נתן ילין מור :אילין ישב אז בבית הסוהר.

יעקב בנאי: בזמנו עצרתי לפרסם את הדבר הזה בספרי ,רוב הסיפור הזה נכתב, אבל אתה יעצת לי שהוא עוד בחיים, יש נכדים, ילדים. קבלתי את עצתך לא לפרסם. תשקול גם אתה אם תפרסם, תקבל ממני את הרשות המיוחדת, טוב?

 

נתן ילין מור: אני מסכים ומבטיח לך. ורוצה להבטיח לך שמאז עברו 20 שנה בערך.

יעקב בנאי: את ספרי הוצאתי בדיוק בשנת העשור של המדינה, 1958.

 

נתן ילין מור: מתי לראשונה הכרת את ישקה ומה ידוע לך על סיפורו?

יעקב בנאי: לראשונה הכרתי את ישקה בקורס ברמתים, זה היה קורס ראשון לחבלה ומלחמת גרילה שישקה היה מפקדו ומדריכו הראשי, אבל לפני הקורס זכורה לי פגישה עם מיכאל אשר אמר לי – תשמע, בימים הקרובים יתקיים קורס שבו ישתתפו בס"ה חמישה מפקדים שלנו וינהל את הקורס ישקה. ידוע לי שישקה היה אחד משני הבורחים יחד עם משה'לה בר-גיורא מבית הסוהר בי-ם. מאז ששישקה ברח לא שמעתי עליו, משה'לה הופיע מיד לפעילות מחתרתית, וישקה איכשהו ברח מבית הסוהר כלוחם, בשנה ראשונה אני לפחות לא שמעתי על כל פעולותיו ואינני יודע היכן הוא היה וגם לא הכרתי אותו. מיכאל אמר לי שישקה בעל כושר הדרכה והוא יתן לנו את החומר ומיכאל הדגיש – אתה תשתדל ללמוד מה שיותר ממנו, כי מיד אחרי הקורס יוטל עליך לארגן את החטיבה הלוחמת של לח"י, בעוד שכלפי ישקה ישנן תכניות, יתכן שהוא יסע לחו"ל לפעול שם בשם המחתרת. הופעתי כמובן לקורס. בקורס, אם אינני טועה, השתתפו דב, משה'לה בר-גיורא הקולחוזניק, ראובן ואנוכי (ראובן זה יעקבי מ-20 הבורחים מלטרון). הקורס נערך בצריף בודד, אנחנו כמובן בהתאם לתנאים של אותם הימים ישנו בבגדים, תמיד מוכנים לכל תקלות. גם אקדחים ורימונים היו בכוננות במקרה ותופיע בולשת או משטרה, מוכנים מיד להפעיל את העקרון שלנו לא להתמסר, לפתח קרב ולנסות לסגת. ישקה כמפקד שלנו לא לן אתנו כל לילה. זה כשלעצמו עורר כל מיני מחשבות, אם כי הרבה לא העזנו, להסיק מסקנות מרחיקות לכת , אבל התבקשה שאלה: מדוע כל בוקר בשעה 6 רואים אותו ללכת מרחוק, בכיוון הפרדסים חבוש בכובע על הראש בצורה של קיבוצניק, מופיע למספר שעות, נותן את ההרצאות שלו, ולקראת הערב חוזר. זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם ישקה. היו עוד כמה מקרים שלא כל כך התרשמתי לטובה ואני מוכן לציין פה שני מקרים. מקרה אחד היתה פעולה בחג המולד, פעולת רכישת נשק במחנה תל-השומר, תל ליטוינסקי דאז. היתה זאת הפעולה הראשונה שאנחנו הצלחנו להקים יחידה בת 27 איש, ממש מחלקת לוחמים. היתה לי הזכות אז להיות מפקד הפעולה וסגני היה דב. ישקה הוביל אותנו לפעולה. הוא התעכב בפרדסים של כפר אזר, מרחק כחצי קילומטר מהמחנה, לידו שמר שם דני הזקן (צבי פינקלשטיין) שהיה אז נוטר באזור והכיר את כל השבילים בתל-ליטוינסקי. לא אספר כרגע על התפתחות הפעולה, אבל מה שזכור לי שהפעולה בשלמותה לא הצליחה, וכשחזרנו ויצאנו בשלום מהמחנה, הריץ אותנו ממש ישקה, לא הוביל אותנו בהליכה רגילה רק בחצי ריצה, עד לחורשה של בני-ברק, זכרון מאיר ושם העמיד אותנו בשתי שורות כשדב, שהרגיש את עצמו אשם באי הצלחת הפעולה הזו, שכב על הרצפה, מכורבל בתוך שמיכה. מישקה לא שמענו דברי עידוד. שמענו ממנו משפט אחד ויחידי שנחרט עמוק בזכרוני: זהו כשלון מחפיר שלא יאה ללוחמי חרות ישראל. זאת היתה הופעה אחת של ישקה. הופעה שניה – שוב פעולה, אמנם גדולה מאד, אבל לצערי לא הצליחה, זאת היתה פעולה משותפת שלנו ושל האצ"ל שוב בפיקודי בי-ם אמורים היינו לפרוץ את חומות בית הסוהר בי-ם (במגרש הרוסים) ולשחרר את האסירים. פעולה התחילה עם יריות, התפוצצויות, קרה מה שקרה, אבל שוב פעם היה לי מוזר, בחור שבורח מבית הסוהר, אילו אני הייתי בורח מבית הסוהר הייתי עומד בכל תוקף שיתנו דוקא לי לפקד על הפעולה ולשחרר את החברים, אבל לא עלי להוציא את המסקנות האלה.ישקה יוכל לענות לך על כך.

 

נתן ילין מור: נעבור לפעילות הכספית של לח"י – מה ידוע לך על פעילות לפני פעולות ההחרמה ועל פעולות ההחרמה? בקצרה.

יעקב בנאי: לפני פעולות ההחרמה לא זכור לי ,כי זה לא היה שייך לצד המבצעי. ייתכן שהיו פה ושם תרומות, אם כי קשה לתאר לעצמי, כי עד כמה ששנינו זוכרים את התקופה הזו, תקופה של רעב וחוסר כל. לא נראה לי שהיו מקורות כספיים, היתה פרשת שאול, גם התיאוריה שלו איך אפשר לארגן את הצד הכספי, שזה יסתכם בצורת פריצות לאולמות, ותודה לאל שזה לא נמשך, אבל מה שזכור לי זה ענין של פעולות כספיות ממשיות, החרמות, אם זה בורסת היהלומים ואם זה בנקים, בנק ברקליס, פעם אחת חדרנו פנימה וישבנו בתוך הבנק כ-11 שעות והצלחנו לקדוח בכספת בסך הכל כ-2 מ"מ, כי מכשיר הקידוח היה מתחיל לקדוח, ומיד היה נכבה עם קול נפץ חזק. פעם שניה היתה פעולה שהתבצעה באמצע היום בשעה 11 ביום בפיקודו של יואב הצרפתי , פעולה זו הצליחה. מעבר לדלפקים קפצו הבחורים ולקחו את כל הכספים שהיו בקופות.

 

בפריצה לבנק בפעם השלישית היה מקרה עם שני השקים, עם דוב, שאז גם השתלטנו על המשוריין שהיה במקום. היה שק קטן שהכיל את הכסף הגדול, חשבנו להעביר קודם את השק הכבד והבחורים שהביאו את השק הכבד משום מה נתנו צעקה 'סע' והטנדר ברח, והשק הקטן עם הכסף הגדול נשאר. פעם רביעית היתה זה הפעולה הגדולה ביותר. הבאנו לבנק את המנהל ואת הקופאי, שפתחו את הקופה, והוצאנו משם את כל הכספים שהיו בו. זה בקשר לפעולות הכספיות בערך. זכור לי מקרה, אמנם קצת מצחיק. היהלומיסטים ממש חששו משוד של הסחורה שלהם וההון שלהם, ועל כן היו מבוטחים בחברות בטוח אנגליים. עם הזמן חברות הביטוח מאנגליה הפסיקו לבטח את סינדיקט היהלומים. באותו זמן הגענו אליהם וניהלנו איתם משא ומתן והצענו להם אלטרנטיבה לבטוח, שאם הם יתרמו לנו את הסכום שהיו משלמים לחברות הבריטיות , נבטיח להם שלא ישדדו להם את היהלומים. הסדר הזה כמעט בוצע, אבל דבר ההסדר הזה נודע אישית לבן-גוריון ששלחו לשם לקומה השניה באחוזת בית 3 יחידה שלמה של 20 חבר'ה מהפלמ"ח ששמרו כדי ששוד לא יבוצע. זה הכניס אותנו קצת לאמביציה . בקומה אחת יותר נמוך חדרנו פנימה ,בילינו שם שעתים וחצי, והוצאנו מכל אלה שהתאספו שם 27 אלף לירות ביהלומים.

 

נתן ילין מור: ב-1 באוגוסט 1946, כלומר שנה אחרי שאתה התמנית לנהל את החטיבה הלוחמת, נאסר מיכאל בעוצר הגדול. מה לדעתך השינויים הארגוניים ואחרים שחלו במחתרת לאחר מאסרו של מיכאל ?

יעקב בנאי: לאחר מאסרו של מיכאל למעשה אתה קיבלת גם את הצד הארגוני של ניהול מחתרת לח"י, ונתבקשתי על ידך לעזוב את הטיפול במחלקת הפעולות, החטיבה הלוחמת, ולהתמסר יותר לריכוז הארגוני של כל המחלקות. מיותר להסביר שלא היינו לא צבא ולא ארגון צבאי שהיה מבוסס על מפקדים ופקודות. אצלנו היה תפקיד אחראי על כל תנועת לח"י וגם היה תפקיד של אחראי על איזה מחסן קטן באותה מידה, אותם ראשי המחלקות אשר היו מרוכזים בתוך המזכירות הזו שהיתה כפופה למרכז שאף פעם לא זכינו לתקופה די ארוכה שהמרכז בשלמותו יפעל. נציג אחד או שנים ישב מאחורי הסורגים, אני קבלתי את הרכוז הארגוני של תנועת לח"י ונפגשתי אתך כמעט יום-יום, וכן נפגש עם כל ראשי המחלקות בכל מיני משרדים נסתרים . העבודה התנהלה בצורה כזו במשך זמן מה עד שבוצעה פריצת כלא עכו, יותר מאוחר.

 

נתן ילין מור: מה אתה זוכר על היצור העצמי של נשק אצלנו ?

יעקב בנאי: השתדלנו גם ליצור עצמאי של נשק. נסיון היה ליצירת והרכבת סטנים, זה הכלי הפחות משוכלל. גם יתר הארגונים עסקו בזה. לאחר שאנחנו השגנו מספר מכונות ממפעלו של וגנר שהיה ממוקם ברחוב דרך יפו-תל-אביב ובחור אחד שעבד במחלקה הטכנית, שהיה אוהד פעיל, יוסקה (יצחק גורנשטיין), ( הוא היה בין האוהדים הפעילים, נתן את הבית, וגם כסף, אפשר להגיד עליו שלא רק היה במעמד של אוהד אלא פעיל בתנועה ממש, הוא וכל ביתו) אשר אמר לנו שאם הוא יקבל מכונות מתאימות יש באפשרותו ליצור נשק ואנחנו ציידנו אותו ואת בית המלאכה שלו בכלים ומכונות. הוא עשה נסיונות, בחלקם לא מוצלחים. הרצון היה טוב. יצרנו כמה מאות סטנים. הנסיון המוצלח שלנו היה ביצירת חומר נפץ דמוי אבקת אלומיניום, שעמד אפילו בפני החיפושים הרבים, ולא פעם , היו השוטרים פותחים את הארגזים האלה ושואלים מה זה. היו מסבירים להם שזו אבקת צביעה וכו'. זה היה הישג גדול של המחלקה הטכנית. את הדחיפה העיקרית לזה נתן מהנדס שאינני זוכר את שמו, נדמה לי שעבד בועדה לאנרגיה אטומית בארה"ב, בכל אופן הוא ועוד אנשים ובנוסף רצון חזק, יצרנו חומר נפץ שאותו הבאנו אח"כ כירושה טובה מאוד ומסרנו לצה"ל.

 

נתן ילין מור: נדמה לי שבימי המצור על ירושלים זה היה חומר הנפץ כמעט היחיד שעמד לרשות הלוחמים שם.

יעקב בנאי: בדיוק כך. יצרנו חומר נפץ בכמויות גדולות, לא היתה בעיה להעברתם, חומר הנפץ היה עמיד בפני כל החיפושים . החטיבה הירושלמית בעיקר , פעלה עם חומר הנפץ הזה. כמובן שבמשך הזמן יצרנו גם רימונים שהיו חשובים ואפקטיביים במלחמה בזמן ההוא.

 

נתן ילין מור: הזכרת את הפלאח, יהושע זטלר או מאיר, כפי שקראנו לו. היתה הרגשה שהוא לא הצליח ביותר בתפקידו כממלא מקומך. האם זכור לך ?

יעקב בנאי: לא הייתי רוצה לתת ציונים שהצליח או לא הצליח בתפקידו. אם צריך היה להיות ממלא מקומי היה בינינו שוני של תפישות בצוע. יהושע זטלר בזמנו, לפני הפילוג, לפני יאיר, התפרסם כמו שישקה התפרסם, כאחר הלוחמים הנועזים. הוא גם הביא אתו מחשבות ושיטות משלו לאחר שישב בבית-הסוהר, אבל נראה לי שבמציאות שלנו היה פער גדול בתפיסת הענינים, אבל ברירה אחרת לא היתה. הוא היה המתאים ביותר באותה תקופה ואני מניח שזאת היתה החלטתך למסור לו את החטיבה הלוחמת, לאחר מאסרו של מיכאל, בזמן כשעברתי לעבודה ארגונית של התנועה, היה משהו, ואתה אישית יכול להסביר זאת יותר טוב. כאשר יהושע הועבר לירושלים, לא הייתי אומר כהגדרתו של אלדד על מנת להציל את י-ם, אלא על מנת לשחרר אותו מתפקידו פה ולנסות להקים שם ארגון לוחם, יש אומרים שבירושלים הוא הצליח מאד.



נתן ילין מור: אתה אומר "יש אומרים" ז"א שאינך מקבל את הדעה הזאת.

יעקב בנאי: זו לא שאלה אם אני מקבל. לא הייתי בי-ם. לא הכרתי את התנאים שם. אינני יודע אם מישהו אחר היה עושה יותר ממנו, אבל אם שמעתי שבפעולות כמו שייך גרח' קטמוני, אם הוא למרות היותו המפקד, כשהיה צורך תפש את הברן ולחם אישית, זאת היתה דוגמה אישית שאני בהחלט מוכן להעריך אותה. הוא עשה פעולות לא כמו האחרים, אפילו לא כמו ישקה. אם מסוגל מפקד בשעת צורך לשכוח את התפקיד הגבוה שיש לו ולהפוך לברניסט וכד', פה אני רואה את הסיסמה "אחרי", על מה שהיום צה"ל מחנך.

 

נתן ילין מור: אולי אתה זוכר, היית נתון אז בענינים הארגוניים, כאשר הוא נסע לי-ם היה שם מפקד סניף, היה זה דגו, גוטליב עמיתי, ומאיר לא נסע למלא את מקומו ולהדיח אותו מתפקידו, אתה זוכר ?

יעקב בנאי: עד כמה שאני זוכר מאיר נסע לארגן את הפעולות בירושלים. אינני יודע שקיבל תפקיד להיות אחראי על סניף י-ם. בעיקר זה היה ענין של ארגון הפעולות, אבל היות וירושלים היתה שרויה במצור נוצר מצב של ניתוק, ועל כן י-ם היתה מעין יחידה אוטונומית שהיתה קשורה ישירות עם המרכז. לא היו לי כמעט כל מגעים עם ירושלים

 

נתן ילין מור: האם אתה זוכר את התקופה של הימים הראשונים שלאחר כ"ט בנובמבר 1947, לאחר שהתקבלה ההחלטה באו"מ על חלוקת א"י, את המצב הפנימי במחתרת אז?

יעקב בנאי: זכור לי המצב ואהיה די זהיר אם אגדיר אותו כקצת מבוכה או תוהו ובוהו. היו אנשים שטענו שאנחנו צריכים מיד לעבור לחזית הערבית ומדוע אין אנו עושים שום דבר בשטח זה ושנצטרף מהר להתקפה על יפו שאצ"ל תכנן. היו כאלה שאמרו – את תפקידנו מלאנו ע"י מלחמה בבריטים וגרוש השלטון הזר. אף פעם לא הטפנו למלחמה. היו כאלה שאמרו שעלינו להתגייס לצבא או להצטרף כיחידות להגנה. הצבא עוד לא הוקם, ועובדה שנסיון כזה עשינו לפני קום צה"ל. אנחנו ארגנו שתי מחלקות על צוותם ועל נשקם ושתי המחלקות האלה פעלו בחזית קקון וחזית קבוץ המעפיל תחת פיקודו של צבי גרמן, שהיה אז מפקד הגדוד באותה הגזרה, שהיה איש ההגנה. היו כאלה שאמרו שאנחנו צריכים להיערך לקראת גיוס לצבא, אם יקום, והיו כאלה שטענו – אולי אנחנו נעביר חלק גדול של אנשים לי-ם ושם נקיים מסגרת נפרדת, כל זמן שי-ם אינה נמצאת תחת שלטון מדינת ישראל. כללית ניתן לומר שהיתה מבוכה, פשוט מאד "פרצה" המדינה ולא היינו מוכנים לזה.

 

נתן ילין מור: כמה אנשים התגייסו במרוכז לצה"ל ב-29 במאי ?

יעקב בנאי: ב-29 במאי, היה זה בשבת הועמד לרשותנו קלט קרית מאיר. לאחר המסדר החגיגי בשייך מוניס, הופעתי בראש גדוד של לח"י שהצטרף לצה"ל במתכונת גדוד חיל רגלים על התקן המיוחד שאנחנו קבלנו בזמנו ממפקדת ההגנה, אני מעריך את מספר המצטרפים לצה"ל ב-780 איש על מפקדיה ועל השרותים שלהם. הופענו כגדוד, למעשה נשארנו בחטיבה 8 המהוללת תחת פיקודו של יצחק שדה. התחלקנו אח"כ ליחידות יותר קטנות. נתנה לנו הרשות לבחור או להישאר גדוד אורגני או יחידות יותר קטנות מפוזרות באותה חטיבה. והחלטנו להתפרק כגדוד ולהעביר מספר פלוגות לגדודים אחרים. שתי פלוגות מהגדוד של הלח"י הצטרפו לגדוד 82, שתי פלוגות אחרות הועברו לגדוד 81 שהפך אח"כ לגדוד קומנדו 89 בפיקודו של דיין, ופלוגה מרגמות אחת לגדוד 88 באותה חטיבה. למעשה כולנו היינו תחת פיקודו של יצחק שדה כמפקד חטיבה, שכידוע זאת היתה החטיבה היחידה ששימשה כעתודה למטכ"ל. ללא קשר סטטי לאיזו שהיא חזית שייכת החטיבה, מבצעים פעולה כזו או אחרת וחוזרים לבסיסיהם.

 

נתן ילין מור: כמה לדעתך, מזל, התגיסו בנפרד, כלומר ביחידות לצה"ל ?

יעקב בנאי: אני לא חושב שהרבה, ומעריך את מספרם בעשרות בודדות, כי אלה שרצו ממש להתגייס לצה"ל עשו זאת דרך היחידה שלנו. היו מספר אנשים שקבלו אז שחרור מצה"ל לצורך עבודות, אם אינני טועה, פוליטיות מפלגתיות, של המפלגה שעמדה לקום .

 

נתן ילין מור: מה היתה מצבת הלח"י באותה תקופה, כלומר בתקופת המצור ?

יעקב בנאי: אינני זוכר, אבל עד כמה שידוע לי גם כן כמה מאות אנשים פעילים (כאלף ושלוש מאות חברים- ש.ל.).

 

נתן ילין מור: נעבור לכמה אנשים שהיו במחתרת ושאינני יודע את כל הפרטים עליהם. מה על צפוני ? האם עבדת במשותף אתו, מה ההתרשמות שלך, מה דעתך ?

יעקב בנאי: עבדתי עם צפוני תקופה יחסית די ארוכה. בקורס הראשון היינו חמישה וישקה לא היה ביניהם. בשלב מאוחר יותר, עבר להדרכה והדריך הרבה קורסים . הוא היה מפקד קורסים ועסק גם בהדרכה. את צפוני הכרתי בתקופה היפה שלו. אמנם קשר ישיר היה לי עם אחיו הצעיר, עליו יש לי זכרונות מאוד מעניינים, אבל שמעתי אז שבמשפחה הזו ישנם שני בנים מבורכים שקשורים עם המחתרת. את צפוני לראשונה ראיתי ממש באותה הפגישה בחולות בת-ים. בזמן שמיכאל סיפר על פרשת שאול, ישב לו בצד צפוני, בחור בלונדיני גבוה, ובאותו זמן נדמה לי שניקה את הקולט – האקדח שלו. צפוני היה בחור אמיץ, מוכשר מאד ומסוגל לבצע מספר פעולות בדמויות שונות, שלט במספר שפות . הופעתו החיצונית, היתה מרשימה. לדוגמא, כאשר אליעזר בן-עמי נאסר בזמנו ,בפרשת העורות, היתה אפשרות שצפוני יוציא אותו מבית הסוהר ביפו, שיכנס פנימה בתור פרקליט, ואינני יודע מדוע זה לא בוצע, אבל יש לי עדות על כך מצפוני, היה גם סיפור שהוא הופיע , היה מוכן להיכנס עם שני אקדחים, לתת אחד לאליעזר על מנת שהם יצאו מבית הסוהר.

היתה תקופה בתל-אביב שגרתי אתו בחדר אחד ברח' טיומקין , הייתי שם הבלתי ליגלי. הייתי נכנס לחדר רק בחושך ואם לא היה לי מה לעשות במשך היום, הייתי נשאר שם יום שלם. בעלי הבית לא ידעו מי השכן הנוסף. והנה מקרה מעניין, באחד הבקרים האלה אני שומע שיחה של שתי שכנות בשפה הפולנית ואחת מספרת לשניה – לא יודעת, הבחור שגר אצלי הוא כזה תמהוני, כזה מוזר, אף פעם לא מבקרים אצלו, בחור צעיר לא רואים אותו לטייל, לא עם בחורות ולא עם חברות ולא באים אליו. משום מה, אומרת השכנה, אנחנו חושדים בו שהוא, אולי קומוניסט, אבל בעלי אומר - אולי הוא שייך לקבוצת שטרן. היות ויש לנו ידיד, קצין משטרה, החלטנו להתייעץ אתו. אני שומע את כל הסיפור הזה, וכמובן שצפוני לחדר הזה כבר לא חזר. ואמנם כעבור חדשים חדרנו לחדר בבוקר השכם והוצאנו משם את כל החפצים שלי וגם שלו, וצפוני לא נאסר. זכור לי עוד מקרה בתקופת הרעב. באותה תקופה שממש חיינו כמט ללא אמצעים, הדבר היחידי שהיה זה האקדח והרימון בכיס, ללא אוכל. התקופה שאחרי הבריחה של מיכאל מלטרון, כתבתי ב"מעש", נחבל בבתי-הסוהר ע"י זה שלא נתמסר וכו'. זאת היתה תקופה שלמעשה יצרה דמות הלוחם באותם הימים. אני זוכר באחד הימים שקבלתי מרעיתי 10 גרוש, רצתי מהר לצפוני לזרוק לו 5 גרוש על המטה. הוא לא היה בכדי שימצא ויוכל לקנות משהו. באחד הימים זכור לי שצפוני ממש התעלף מרעב והעבירו אותו להדסה, הבחור הזה התעורר, אומרת לי האחות, אל תדאג, האקדח מתחת לכר. זה היה צפוני, הוא עבר אתנו את התקופות הכי קשות, והיה אחד הבחורים שאני מעריך אותו בהחלט.

 

נתן ילין מור: הגד, הוא הוציא בתקופה מסוימת הוצאה שנקראה הדי לח"י, יש אצלך ההוצאה הזאת ?

יעקב בנאי: יש לי, נדמה לי, כמה חוברות כאלה, לא רק הוא לבד, אבל הוא הוציא את זה.

 

נתן ילין מור: הזכרת אגב שיחה על צפוני שנפגשת אתו לראשונה בפגישה בחולות חולון. אתה השתתפת בפגישה הזאת, אתה זוכר אולי שמיכאל הקריא שם איזה מכתב שהתקבל מלטרון ?

ת: כן, הוא סיפר את כל הפרשה עם שאול ואמר שזה היה גם על דעתו של גרא שישב בלטרון. גרא אמנם כתב מכתב, אבל משום מה הגיע יותר מאוחר. אבל במכתב השני כתב גרא שהוא מסכים עם כל צעד שנעשה ונותן את מלוא התמיכה.

 

נתן ילין מור: נעבור ל"פוכר", לגדעון, מה היו המגעים המשותפים אתו ?

יעקב בנאי: "פוכר", גדעון, זו דמות מיוחדת במינה, הוא בעצמו מפינסק ושמו האמיתי הוא יודל שקלרף, שהיה יחד עם הקבוצה הוילנאית שלנו, אני זוכר אפילו שהוא היה בקבוצה השניה שהיתה צריכה לעזוב את רוסיה. בזמנו כתבתי לו איזה מכתב בקשה ועד היום הוא מזכיר לי שאמרתי לו:"תראה. יהיה טוב. עוד ניפגש בארץ". את ה"פוכר" פגשתי גם בפעולות, הוא השתתף בפעולות, ועסק באחסנה, אבל שגעונו במרכאות היה איסוף פתקאות וחומר שבמשך הזמן יוכל לשמש כחומר ארכיוני. אינני יודע, אילו היינו אז תופסים אותו ייתכן שהיה מקבל עונש על העדר קונספירציה, הוא לא שמר סודות שיכולים להביא תועלת. היינו כה קיצוניים שאפילו פתקה סתם אסור היה שתתפס, אבל ה"פוכר" בדבקותו למשימה הזו לדעתי הציל, והוא היחידי, את כל מקורות לח"י. כשכתבתי את ספרי ואלדד ערך אותו, אמר עליו שה"פוכר" זה ד"ר פעמוני של לח"י.

 

נתן ילין מור: אתה הכרת את אריה בויקו ?

יעקב בנאי: הכרתי אותו טוב רק בחו"ל וכמובן שפה פגשתי אותו אחרי הבריחה. בחו"ל הכרתי אותו מתקופת וילנה. באותה התקופה היה לייבלה בויקו אחד הבחורים השקטים המסורים והנפלאים שהכרתי, שקט, קפדן, ובתקופת הפספורטים שלנו הוא היה מאד פעיל. שמעתי פה שהוא היה בין ה-20 שברח, אבל אחרי הבריחה שלו, חוץ מכמה פגישות בודדות, אינני זוכר אותו. שמעתי שהוא איבד את עצמו לדעת, אבל לא שמעתי פרטים על זה.

 

נתן ילין מור: נותר לנו לומר קצת על בצלאלי. ספר לי קצת על הרקע שלו ועל מעלליו.

יעקב בנאי: בצלאלי היום חבר קיבוץ כברי. הוא בחור שאמרו פעם שהוא בן של רב. יתכן שזה נכון, אבל הבחור הזה ניחן בכל מה שלוחם צריך, נוסף לגבורה ואומץ לב גם בהומור המתאים. אני לא אשכח את קור רוחו באחת הפעולות. אומרים שהיה גם בקומנדו הבריטי, אבל הפעולה של שחרור אלדד, כשהופיע אז בצלאלי בתור הפצוע כביכול שאותו מובילים לד"ר טרוי, ושני בחורים אחרים כאלונקאים מובילים אותו והוא צריך להיכנס פנימה בהפתעה גמורה על מנת להשתלט על השוטרים שיושבים אצל ד"ר טרוי, וכל הזמן בצלאלי נאנח וצעק אוי "וו זיינען די גויים". הבחור הזה מסוגל לבצע כל פעולה, בלי שנראה סימן כלשהו שהוא מפחד.








פעולת ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבות בחיפה

המנחה:

בוא נתחיל לשוחח ,עוד לפני בצוע הפעולה על בתי המלאכה, שהיה הנושא המרכזי שלנו, בעצם על מבנה מחלקת הפעולות, שאתה היית הראשון שעמד בראשה, בארגון החדש של לח"י, אחרי שיאיר נרצח. בלטרון בעצם התארגן מבנה המחתרת מחדש. אם אתה יכול לעדכן אותנו איך למעשה היה המבנה הארגוני של לח"י עם התמקדות על מחלקת הפעולות.

יעקב בנאי:

למען האמת זה לא מדיוק לומר שאחרי שיאיר נרצח עברה לידי מחלקת הפעולות להתארגנות, היו מספר שלבים. השלב הכי מוקדם, היה כאשר יהושע כהן, היה הראשון שעמד בראש היחידה ,אשר במשך הזמן הפכה להיות מחלקת הפעולות. אחרי יהושע כהן היתה תקופה קצרה בה עמד בראש המחלקה יעקב אליאב, היה זה אחרי שהוא ברח מבית הסוהר, ושנה לאחר מכן כשהוא מצא מקלט באחד הקיבוצים, חזר למחתרת והתחיל לארגן את מחלקת הפעולות. כעבור תקופה קצרה מאד קרא לי מיכאל – יצחק שמיר ואמר לי 'אתה תצא עכשיו לקורס שישקה עומד לארגן אותו ובקורס הזה ישתתפו רק חמישה אנשים', 'תשתדל ללמוד ממנו כמה שיותר, כי כלפי ישקה יש לנו תכניות אחרות ואתה תצטרך להקים את מחלקת הפעולות המודרנית, את החטיבה הלוחמת של לח"י'. בראשית בא הרעיון ולאט לאט התחלנו לבנות מבנה שלם של , אגף מבצעים או משהו בדומה לו. שהיה מורכב ראשית מהמודיעין, (מחלקה ו' שהיה המודיעין שלנו), אשר סיפק לנו אינפורמציות, תשובות על שאלות שלנו, שהכילו בדרך כלל מידעים בתחומים שונים שעשויים באחד הימים לעזור לנו להתכונן לאיזה מבצע. לאחר מכן, מחלקת הגיוס. אחרי שהאנשים מצטרפים ללח"י, ואחרי שעוברים את הקורסים האידיאולוגים, ואנחנו בטוחים שהם מאמינים ממש בדרך שלנו ומוכנים ללכת עד הסוף, הפכו להיות מועמדים להשתתף בפעולות.

 

על זה אפשר לפתח תיאוריה מענינת מאד. אולי במשך הזמן, אם יישאר לנו זמן, אני אסביר לכם. כי לדעתי לח"י, מכל שלושת הארגונים שהיו קיימים, היה יחודי . ראשית זאת היתה המחתרת הקטנה ביותר, המחתרת העמוקה ביותר, גם המחתרת הנרדפת ביותר, לפי קיצוניות פעולותינו היתה גם המחתרת הרודפת ביותר, ולא נשכח ששלוש שנים, עוד לפני שהאצ"ל הופיע עם המרד, אנחנו פעלנו לבד, וכשפעלנו לבד בלתי אפשרי לתאר את התקופה הזאת אחרי תקופת יאיר. זאת היתה תקופת מלחמת העולם השניה. א"י שלנו לא היתה בחזית, חיילים מכל צבאות הברית היו באים לחופשה, היו מבלים כמה ימים, קרבות לא היו כאן. הישוב חי, כולם הרויחו כספים, מבתי קפה, מספרות ועד חייטים. כשבאים רבבות חיילים לבלות כאן, ובאותה תקופה בדיוק יוצא אדם ששמו יאיר, עם תפיסות לאומיות חדשות, הוא היה שונה מכל הגורמים הלאומיים שהיו קיימים אז, כי הוא הסביר , כאשר המדיניות של שלטונות המנדט או השלטון הזר, היתה אנטי ציונית הישוב שלנו מכל הגוונים, מהשמאל הקיצוני עד לימין הקיצוני, היה בעיקר מגיב בצורה של הפגנות, שביתות, פטיציות. כל זה התבטא בלעשות הכל על מנת להשיג שינוי היחס מלונדון כלפי המנדט הבריטי בארץ. מה הכוונה שינוי, אם הבריטים כופים עלינו את "הספר הלבן" ולא נותנים למכור קרקעות ליהודים– צריך לעשות משהו שיתנו, וכל מיני השתדלויות כמו שאנחנו ידענו אז. עד שהופיע יאיר ואמר – רבותי, במקום מאבק לשינוי היחס מלונדון כלפי ישראל, יש צורך להתחיל במלחמת שחרור לשינוי השלטון בירושלים, זאת התפיסה האידיאולוגית של יאיר. הוא אומר שאנחנו לא צריכים שיקחו לנו גוי גרוע וישלחו לנו גוי יותר טוב. עצם הענין שהשלטון הבריטי שולט בא"י כלומר קים בארץ שלטון זר, יש צורך לראות בו ככובש מולדת, כאויב, ובמקום הג'וני וג'ורג' שיהיה שם עברי, שם ישראלי, שצריכה לקום מדינה חפשית. לא דברנו אז על מפלגות, לא דברנו על משטרים, את מי שהעם ירצה בו הוא יבחר. אלה מילים יפות, אך צריך להתחיל במלחמת שחרור. במה מתחילים ? יאיר בעצמו התחיל לשדר ברדיו מתווה לפעולות . נעשו פעולות ראשונות. באותם הימים היה ויכוח בין שני כוחות מודיעין של הבריטים, בין האינטליג'נס, שהיה זרוע כלל אימפריאלי, ובין סי.אי.די. שהיתה הבולשת המקומית כאן : מה לעשות עם התופעה הזאת ששמה כנופית שטרן. היו גם שקראו לנו גיס חמישי. בתוספת של "כל המלים הכי יפות ". אנשי האינטליג'נס היו בדעה שיעשו את כל המאמצים על מנת לתפוס את אותם אנשי מחתרת , לעצור אותם ולהגלות אותם, כמו שעשו עם מנהיגות המרד הערבי ב-1937 ששלחו אותם לחו"ל. אנשי הסי.אי.די. היה להם חוש כנראה יותר בריא והם אמרו – לא, אם לא נעקור את התופעה הזאת מהשורש מיד ועכשיו, כאן תהיה להם בכיה לדורות. ידם של אנשי סי.אי.די. היתה על העליונה והם קיבלו את האו-קי לצאת למלחמת חורמה לחיסול פיסי של אותה התנועה שהתחילה להתארגן. תארי לעצמך, יאיר נתפס וחוסל, אמפר וז'ק נהרגו ברחוב דיזינגוף , נפלו קרבנות נוספים , התמונות של אנשי מחתרת מבוקשים התנוססו בעיתונים, על גבי לוחות מודעות, רעב שרר בשורות המחתרת, נאסרו רבים, היו גם כמה מקרים, לא רבים, של בחורים אשר לא החזיקו מעמד במאמץ של אותם ימים והתמסרו בעצמם למשטרה. וכשיאיר כתב בשירו חיילים אלמונים 'וסביבנו אימה וצלמוות' זאת לא היתה אימרה, פארהפרזה, ממש אנחנו הרגשנו זאת. ומיד לאחר מכן, כשהם התחילו להסיק את המסקנות, אנחנו אמרנו – רבותי, פה צריך לעצור את הדרדרות הזאת. ואז, אחרי מותו של יאיר, אחרי שמיכאל ברח ואתו שאול אליהו גלעדי התאספנו, מצחיק היום לומר התאספנו לכינוס עולמי או קונגרס ארצי, היתה קונספירציה, לא ידענו אחד מהשני, אבל בכל זאת השתדלנו, ואני זוכר כמו עכשיו, התאספנו 17 איש בס"ה, בנינו כמה בונקרים בין החולות שבין בת-ים לראשון לציון, שאז היה נדמה לנו כמו מרחבי סיני, נערך יום עיון, וביום עיון הזה אנחנו היינו צריכים להחליט ולתת תשובות על ארבע שאלות : מה הלאה, אם הלאה, איך הלאה ועם מי הלאה. ולפנות ערב התקבלה החלטה, גם כן בלתי מובנת היום, אבל היא פעלה, ואשתדל להסביר לכם.

 

ההחלטה היתה לחסל את בתי הסוהר, לא שהיו לנו כוחות לתקוף את בתי הסוהר, מה שניסינו אחר-כך לעשות, לעשות הכל על מנת לא להיתפס. ועל מנת לא להיתפס באותו ערב, חולק לכולנו נשק אישי. לא נפרדנו מהציוד האישי הזה משך שלוש שנים רצופות, ומאז היתה החלטה – כל זמן שניגשים אליך, לרוב היו מטיילים שני אנגלים ועוצרים כל בחור, בחורה, מי שהיה חשוד, כל זמן כשניגשים אליך ואתה יכול באיזה שהיא צורה להתחמק ממנו ולשחק אותה, אל תעשה דבר, אך אם לא – אתה המפתיע הראשון, אתה שולף את הנשק שלך, אתה פוגע בו ובורח. אם לא הצלחת לנטרל אותו, אתה הורג אותו, או שאתה נהרג בעצמך. לא ייתפס חי איש לח"י. ההחלטה הזו היתה משמעותית ביותר. מובן מאליו שפה ושם היו כמה תופעות שאנשים היו נאלצים להשתמש בנשק. אני רוצה לומר – לי אישית קרה מקרה שאם לא הייתי עושה את מה שנאלצתי לעשות, אני משוכנע ששמי היה מתנוסס גם היום, לא בין האסירים והעצורים, אלא בין עולי הגרדום. ניגשו אלי שני בריטים ותפסו אותי בו בזמן שהייתי עם נשק. אז הוכחתי על עצמי מה זאת אומרת המדיניות החדשה שלא להיתפס ולנסות איך שהוא להתחמק. האנגלים הוציאו מסקנה מבצעית מאד מענינת מהתופעה הזאת, הפסיקו לגשת שני בלשים לבחור או בחורה, הם הנהיגו את שיטת הניידות, זה היה טנדר או קומנדקר, על הגג זרקור ומקלע. על ספסל אחד ארבעה אנגלים עם טומיגנים, על ספסל שני גם ארבעה אנגלים עם טומיגנים. למעשה בסה"כ עשרה אנשים, ליד הנהג סמל בולשת שמכיר פחות או יותר את הפרצופים החשודים, ותפקידם היה אחד, להתחיל להסתובב ברחובות, בסימטאות של הערים, של המושבות, ומי שהיה נראה להם חשוד, היו עושים דבר אחד – קופצים מהמכונית, ואם זה לילה, זרקור נדלק, קופצים ומתחילים מיד לחפש על גופך, כי זה כבר היה מסוכן כלפיהם.

 

הראשון שנתפס היה מתי שמולביץ, הוא חיכה לפגישה, היה מבורחי לטרון, אולי הכירו אותו, הוא היה חשוד בעיניהם, הוא התחיל ללכת, התחיל לרוץ, הם רדפו אחריו, הם ירו הוא ירה, הוא נתפס ונשפט למוות, ישב וחכה, עד שהצליח לברוח.

לתת דוגמא שתקבלו המחשה, איש מחתרת, אלישע, סטודנט בטכניון בחיפה. מתפקידו היה לנסות לארגן את מחלקת האוהדים בת"א, לארגן מקומות שאפשר יהיה להיפגש שם, אלישע היה בחור נמוך, עיניים של חתול, עיניים מבריקות, ירד בסביבות השעה 11.00 מאוטובוס אגד, והתחיל ללכת ברח' מאז"ה, תיק בידו, פתאם, כמו מתחת לאדמה, נצמדת אליו ניידת משטרה, הוא הולך, הם נוסעים לאט לאט בעקבותיו, הסמל נועץ בו זוג עיניים, הוא מגביר את צעדיו, הם מגבירים את הנסיעה, הם עוד לא עושים כלום והוא עוד לא עושה כלום. בפינה הראשונה הוא מנסה לפנות ימינה, הם פונים אחריו. פה החליט אלישע מה שהחליט והוא מתחיל לברוח., הם קופצים מהמכונית ויורים עליו צרורות. הוא מנסה לענות בחזרה ביריה, הוא מנסה לזרוק את קופסת הגפרורים שהיה רימון קטן. היו לנו קופסת גפרורים וקופסת סיגריות ששניהם היו ממולכדים. זורק עליהם, התפוצצות, יום קיץ, הגיע עד שדר' רוטשילד, האמהות יושבות עם התינוקות בתוך הגן, ופה תמונה חדשה מתרחשת ברחובות ת"א. בחור יהודי בורח, אנגלים דולקים אחריו, יורים צרורות. כך רץ אלישע כ- 7-8 דקות. הוא לא פגע בהם והם לא פגעו בו. פתאם הגיע לרח' מאז'ה שם היה מגדל מים, עולה לבית מס' 33. ברח' מאז'ה מחליט – אני אעלה לגג ומהגג הזה ארד לחצר השלישית, כך אני אעלם. אלישע רץ ועלה שלושת הקומות, ודלת הגג היתה נעולה. הדביקו אותו וירו בו צרור, וכך חיסלו את אלישע בתוך חדר המדרגות. בספר שלי יש תמונה של סי.אי.די. המראה שאלישע שוכב כאן. מקרה של התקלות עם ניידת כזאת שהסתיים במותו של אלישע. ועל מנת לגמור את הסיפור על ניידות, אני רוצה להשחיל פה סיפור אישי שלי. אחד הכינויים שלי האחרון היה מזל. מהיכן בא השם מזל? הנה לכם הסיפור .

יומיים אחרי מותו של אלישע, חנה אשתי גרה בבית החלוצות ברח' המלך ג'ורג'. והלכתי לדרכי, לאט לאט לכיוון שפת הים, שם היה לי חבר, וחשבתי ללון אצלו, הגעתי לרח' בן-יהודה, המקום שהיום בית אל-על פעם היו שם שני מקומות שעשועים, "גן רינה", "בית-העם". כנראה שהאנגלים החליטו לעשות את הסטופ ,הנדס-אפ על הקהל שיוצא משני מקומות השעשועים האלה. אני עומד לחצות את רח' בן-יהודה, והקהל יוצא, פתאם כמו רעם, זרקורים, הופיעו ארבע ניידות, שתיים בבן-יהודה שתיים בשלום עליכם, כך על קבוצת האנשים. וסטופ הנדס-אפ, והקהל נעמד עם ידיים מורמות, ואני באמצע. מה לעשות, אני עם הנשק שלי, מה לעשות, לנסות לשלוף לירות, על מי, לא יודע מה לעשות, שאעמוד עם ידיים מורמות, ימצאו את הנשק, זה גם עונש מוות, אז על החזקת נשק היה עונש מוות, ומה לעשות, ופתאם, אצבע אלוהים, משהו פנימי אמר לי – תשחק את התלבושת שלך. שכחתי לציין, שבאותה תקופה הייתי לבוש כמו אנגלי, כי סיירתי הרבה באזורים שלהם, השערות שלי היו בלונדיניות, הייתי נראה כמו גוי ממש, התלבושת שלי כללה נעלי זמש עם סולית קרפ, עם מכנסיים אפורות, ז'קט, מגבעת ירוקה עם נוצה, מעיל לבן, פייפ בפה, כמו איש סי.אי.די. אני אומר, תדליק את הפייפ, אני זוכר כמו היום, מוציא את הפייפ, מדליק גפרור, שישה גפרורים כבו, הגפרור השביעי הדליק את הפייפ, ואני ככה נושם, והלב שלי יו-יו, האמינו – אין גיבורים בעולם, הגיבור הוא זה שנמצא בסכנה ומתגבר רציונלית על זה. וברגע שהפייפ נדלק אני אומר לעצמי – תתחיל ללכת, ואני מתחיל ללכת, ולא יאומן, היחידי שנתנו לצאת מכל האזור הזה הייתי אנוכי, כי הם חשבו שאני אנגלי. כשבאתי למחרת וסיפרתי לחנה על האירוע, היא אמרה – אתה חייב להיקרא מזל, ובאמת המזל הזה שמר עלי עד עכשיו.

אני הייתי בין הבודדים שלא תפסו, גם לא היה נגדי תיק אפילו בהגנה. אתן דוגמא. לקראת הגיוס ללח"י אחרי המפגש של הגדולים, ילין מור, גולומב, נערכה פגישה טכנית של מפקדת ההגנה ומפקדת לח"י לצורך מימוש הגיוס שלה, אני זוכר היה בחור אחד מקיבוץ בית אלפא, בן עירי, מבוגר ממני, גמר את הגמנסיה שלוש שנים לפני, ונפגשנו מזמן לזמן ותמיד היו סיפורים. לא היה היכן לגור, למרות שלא חיפשו אותי גרתי במקלט של גן מאיר שבנו אותו, ולא פעם היה נכנס שם איזה שיכור. בבוקר הייתי הולך לבית-ברנר, לשירותים. והנה אנחנו באים לפגישה אצל ד"ר קולף מרח' בר-כוכבא, מופיעים מטעם לח"י דב ואנוכי ומטעם ההגנה הופיע דוד כגן כהן, נפגשנו והוא שואל אותי יעקב מה אתה עושה כאן. עניתי שבאתי לייצג את לח"י, הוא נדהם "אתה בלח"י?". והעובדה האחרונה מוכיחה שלא היה עלי תיק. ששני הבחורים שלנו חדרו ליפו ופוצצו את הסראיה הרי הם נכנסו כערבים והיו צריכים לסגת לכיוון העמדות של חולון, הם זיהו את עצמם, וחודש אחרי הפעולה הגיע אלי פתק מטעם הש"י של ההגנה, ואני קורא "פיצוץ הסראיה ע"י לח"י, ביצעו את זה אלה ואלה, ביצעו כך וכך", למטה היה כתוב "אחראי מטעם מפקדת לח"י על הפעולה היה מזל". אז ידעתי שהם יודעים על מזל, יחפשו איזה בחורה תימניה, וודאי לא אותי.

בירושלים כשחגגו את יום ההולדת השמונים של רב אריה לוין, זה היה בחצר בית-הסוהר, עשו שלטים, יושבי קניה, יושבי לטרון, יושבי ירושלים, בית-לחם, נדונים למוות, אז שאלתי איפה מסתדרים אלה שעוד לא ישבו.

עכשיו נחזור לסיפור.אבל הייתי רוצה להוסיף עוד מספר משפטים שיעזור לכם להמשך. בתורת הלחימה ישנם שלוש צורות של לוחמה. יש לוחמה צבאית גלויה, מדינה נגד מדינה, צבא נגד צבא וכו' וכו'. ישנה לוחמת פרטיזנים שאלה בעיקר היו בחו"ל, בצרפת, ברוסיה, בפולין, אלה יחידות צבאיות למחצה, שהחברה האלה יושבים ביום בכל מיני יערות ובמנהרות שלא יתפסו אותם. בלילה יוצאים לכל מיני גיחות, עושים מה שעושים וחוזרים בחזרה. וישנה הלוחמה השלישית, שלדעתי היא המסוכנת ביותר, וזאת היא לוחמת המחתרת, גרילה העירונית, כמו שקוראים לזה. כאיש מחתרות יכול להיות כל אחד, יכול להיות תלמיד ומורה ומנהל בנק ופקיד ואחות וכל אחד אחר. הוא יוצא, מבצע את המוטל עליו ולמחרת בבוקר מתלבש והולך לעשות דברים אחרים. בכדי שתהיה תנועת פרטיזנים מבוססת היטב, חייב להיות תנאי אחד בל יעבור, וזה שטח קרקע מתאים, יערות, מערות, מנהרות, שאפילו צבא כזה מהולל כמו הצבא הגרמני פחד להיכנס ליערות שהיו בהם פרטיזנים, לעומת זאת בכדי שתתפתח לוחמת מחתרת ראויה לשמה חייב להתקיים תנאי בל יעבור עוד יותר חשוב וזאת האמונה. אני לא אומר להיות בעל השקפה, אני אומר בעל אמונה. לפעמים כשהייתי מופיע בין חיילים, בין תלמידים, והייתי מסביר את הדברים האלה, איך אני ממחיש מה זאת אמונה, אתן לך דוגמא, קח לך חבר ששמו משה, דתי עם כפה, תגיד לו - משה בוא נשב על כוס קפה, נדבר - יש אלוהים, אין אלוהים, מה יענה לך חברך משה – על כל דבר שבעולם אני מוכן להתווכח אתך, על נושא זה אף מילה, כי זאת אמונתי.

 

אני רוצה להגיד לכם, אנחנו לא נתנו נשק בידי בחורה או בחור אם לא היינו בטוחים שהם חדורי אמונה . מכיוון ואנחנו האמנו בשלושה דברים : האמנו בנצח ישראל, האמנו ביעודו של עם ישראל, אור לגויים וכו', האמנו במעמדה של א"י. ואיך אומר השיר ההוא, וכששלוש טיפות ממנו נמזגו בדם לבי, האמינו לי, אין פעולה ואפילו המסוכנת ביותר, שלא היית מוכן לבצע אותה בשל אותה אמונה, כי למעשה לוחם מחתרת יש לו כמה שלבים במלחמתו. שלב ראשון אמונים, שלאחריהם יוצאים לפעולה או שהוא נפצע, או שיוצא חי בריא ושלם. אבל יש עוד שלב אחד, כאשר הוא נתפס . כשהחייל נתפס הוא הולך לשבי. עד מלחמת יום כיפור גם חיילינו לא ידעו מה זה שבי, אבל החייל הזה חייב לדעת מה סוג הדם שלו, מה שמו, ולא לגלות כל מיני דברים, והוא יודע שבאחד הימים או שיברחו או שיחליפו אותם .עבור כל חיל שלנו שחררנו 5000 מצרים כפי שהיה. אצל לוחם מחתרת כשהוא נתפס הוא אוטומטית עובר לשלב יותר גבוה של מלחמתו האישית, כי הוא צריך לעמוד בפני חקירות, הוא צריך לעמוד בפני עינויים, הוא צריך לא לגלות סודות, ולשם כך היתה אצלנו תורה שקראנו לה אנטי תזה של סקרנות. כל אחד הוא סקרן, היום תקחי בחור מיחידה מובחרת, מקומנדו ימי, כאשר יחזור מהפעולה יספר לחבר'ה איך זה היה. אנחנו פחדנו, לא רצינו לדעת. לאחר מכן ההופעה בבית-דין צבאי, היה שלב עוד יותר גבוה. ואנחנו היינו הראשונים שהופענו עם הכרזות בבתי-דין צבאיים ואמרנו – רבותי, אל תשכחו שאתם בירושלים שלנו ולא בלונדון שלכם. מסתיים הדיון בבית דין צבאי, מתקבל פסק דין וגזר דין. יש מי שנגזר עליו עונש של 10 שנות מאסר, מי שמקבל 15 שנות מאסר. כשהחברים שלנו היו צריכים להיכנס לבית-סוהר, הם לא אמרו יופי, עכשיו יש לי זמן, אוכל יש, על בטחוני שומרים, אני אעשה פה בגרות ותואר ראשון ותואר שני, אנשים שלנו נצטוו, ברגע שנכנסו לבית הסוהר לחפש סדקים, פרצות, לערוך תכניות בריחה, ואתם נוכחתם לדעת על החכמה והתושיה שהיתה לאנשי מחתרת שנתפסו וישבו בכלא.

עברנו גם את השלב הזה, אחר-כך יש את השלב העליון. אם נגזר עונש מוות ועליה לגרדום - לעלות לגרדום עם אותו חיוך כמו אליהו חכים, כמו שעתונאית אחת שאלה אותו -, בזמן שהובילו אותו לגרדום אחרי הגזר-דין מה אתה מחייך והוא אמר – אני מחייך לדורות הבאים. היום קוראים לזה מתאבדים, אנחנו היינו מתאבדים, היינו מוכנים לעשות הכל. ידענו שזה יבוצע ולא ידענו מה שיצא. מזלי היה שלא ישבתי למרות שהייתי מעורב אישית בהרבה מאד פעילויות .

 

המנחה:

אני מבינה כמו שאתה תארת את מחלקת הפעולות, בניתם תאים תאים קטנים.

יעקב בנאי:

בנינו את מחלקת הפעולות, במסגרת של תאים וחוליות, שהכילו בין שלושה לחמישה איש . בכל סניף היו מספר חוליות כאלה. בדומה לכתות, מחלקות, והיא קיימת לצורך בצוע פעולה ספציפית. עד תקופת המרי פעלנו בעיקר על פי שיטת פעולות אינדיבידואליות או חוליות קטנות. כשניסינו להתנקש בנציב העליון, במק-מייקל, שלושה שבועות חפשנו את הגוי הזה, בסוף יצאנו לבצוע המשימה בקבוצה של 17 איש.

 

המנחה:

כשהקמתם את החוליות האלה היו שיקולים שקבעו מי יהיה עם מי? על פי האישיות שלהם, על פי המנהיגות?

יעקב בנאי:

הקונספירציה היתה אחד הדברים שלא תמיד אפשרה להכיר טוב את האנשים שסביבך, לא כן היה כלפי החוליה עצמה כגוף, כי החוליה חיה עם עצמה. היו אנשי מחתרת שלא עבדו, שהתקיימו ממעט הכסף שנתנו להם או שלא נתנו, היינו מבצעים פעולות להחרמת כספיות. לצורך כך אמורים היינו לבחור את החומר האנושי הכי טוב כדי שלא יהיה להם פתח לדברים אחרים. גייסנו כספים ,בדרך זו או אחרת בשביל להתקיים . לקראת תקופת המרי, אך לא רק בגללה, התארגנה מחלקת הפעולות, או החטיבה הלוחמת, שכללה מספר יסודות: מחלקת המודיעין, מחלקת גיוס חברים, מח' הדרכה, מח' מחסנים, מחלקה רפואית, מח' אוהדים.

 

המנחה:

מי מינה אנשים לתפקידים? לראש חוליה או לאחראי?

יעקב בנאי:

זה היה עובר דרכנו. אתן דוגמא. אני נפגש עם, עמנואל הנגבי,(אדם) שהיה אחראי על מח' הפעולות בת"א. הוא אומר לי – הגיע אלי עכשיו בחור שעובד בסרפנד (מחנה צבאי בריטי) כנהג, בחור רציני מאד, חומר למחשבה. אני רוצה לפגוש אותו, מתקיימת אתו פגישה , נשאלים כל מיני שאלות, ובין השאר נשאלת השאלה האם אתה מוכן להכניס מכונית עם חומר נפץ למקום שאתה עובד בו, ואז נוצרת תכנית, נוצר המודיעין. אותו לוחם מחתרת בשם גואל המפורסם שלנו, נכנס לתוך מחנה סרפנד , והשאיר מכונית עמוסה בחומר נפץ, ליד המפקדה. אנחנו מדברים על מכונית שהיתה עמוסה בעשרות קילוגרמים של חומר נפץ. הכנסנו לשרונה מכונית שהכילה 400 קילו של חומר נפץ כדי לפוצץ את המפקדה שלהם . אותו גואל הצליח בבצוע של משימות אלה, ואחר-כך הצליח לפוצץ את מפקדת מחוז חיפה, והצליח לפוצץ את מיכל הנפט שבער כל כך הרבה זמן. הוא היה אחד מתוך קבוצת לוחמים עזי נפש שנבחרו בקפידה בטרם נשלחו לבצע פעולות נועזות שכאלה. בזמנו היינו כולנו טובים. כשבאתי לארץ הועסקתי כנוטר, הייתי "עשיר", היו ברשותי שש חליפות, שמונה זוגות נעליים, הייתי מסודר. כעבור חודש נשאר לי רק אחד. האחד בשביל השני.

 

תנועת המרי התחילה לפעול ביום 1.11.45 ונמשכה תשעה חדשים. בישוב היהודי של אז היו מספר אירועים והתרחשויות. קודם כל אכזבה גדולה מאד מנצחון הלייבור באנגליה. חשבו שכאשר הלייבור יעלה לשלטון, היחס כלפי תושבי הארץ יהיה קצת יותר טוב. האכזבה היתה ענקית, באותה תקופה בוצעו גירושי מעפילים, ובאותה תקופה היתה גם תסיסה בנוער על רקע פעולות של ארגוני הפורשים. החבר'ה רצו אקשן היתה אהדה בקרב הישוב לפעולות של הפורשים האלה. העם, שהיה מאוכזב מדברי הבלע של בווין, (שר בממשלה הבריטית) שאמר שמעולם לא הבטיחו ליהודים מדינה, ומייעץ ליהודים לא לעמוד בראש התור. לאור כל זה הגיעו למסקנה במוסדות המאורגנים שלנו שיש אפשרות לפעול יחד, מה טוב יותר מאשר כח מלוכד. לשני הצדדים הטיבה הקמת תנועת המרי. לנו הטיב האחוד, כי הרגשנו שנרתמים עוד גופים רציניים שאף פעם לא חלמנו שהם ייכנסו לשלב מסוים כזה למלחמה בבריטים. להם גם כן היה טוב, לא לתת לפורשים "להשתולל" ולעשות מה שהם רוצים. כל פעולה היתה צריכה להיות מאושרת ע"י מפקדת תנועת המרי. שני דברים היינו חופשיים לבצע, בלי קבלת אשור מראש- גם אנחנו וגם האצ"ל –אלה פעולות כספיות ופעולות לרכישת נשק.

 

המנחה:

הרגשתם שהיתה שויוניות בין התנועות בהחלטה על פעולות, או שהיו כאלה שלא היתה להם זכות וטו?

יעקב בנאי:

הדומיננטיות היתה בידי יצחק שדה. אנחנו שהלכנו לכיוון מסוים, הם לא היו יכולים להגיד לנו אל תעשו את הפעולה הזאת, הם היו יכולים לדרוש רק תיקונים בבצוע. פעולה זו שאנחנו מדברים עליה, עד היום כואב הלב, מדוע היא נקבעה באותו שבוע, האחרונה מכל השלושה. זה היה שבוע נוראי. שבוע שההגנה פוצצה שמונה גשרים, האצ"ל תקף את כל הרכבות ודרכי גישה, ואנחנו היינו הפעולה השלישית בבתי המלאכה של הרכבות. איזה פעולות התחילו. פעולה ראשונה משותפת, היתה ליל הרכבות. ההגנה פגעה במקומות רבים במסילות ברזל, ואנחנו יחד עם האצ"ל יצאנו לפעולה לתקוף את תחנת הרכבת בלוד. באותו לילה קרה לנו אסון, מישל'ה בר-גיורא נהרג בבתי הזיקוק של הרכבת. מישל'ה בר-גיורא צריך היה להכניס כל מיני גופים צפים בתוך הריפיינר, שצריכים היו להתפוצץ באותו לילה. כנראה שהיתה טעות בבצוע והמיכל התפוצץ והוא נהרג במקום, הישוב זעם על האנגלים, נערכו הפגנות בת"א, העלו באש בנינים ממשלתיים, הצבא ירה, שבעה נהרגו ועשרות נפצעו, הקיפו קיבוצים בעמק חפר, היתה התנגדות פסיבית, היו תשעה הרוגים, כמאה נפצעו ומאות נאסרו, במקביל עצורי לטרון, אנשי אצ"ל ולח"י, נשלחו לאריתריאה, אניות מעפילים מגיעות לארץ, חלקם נתפס, חלקם מוחזר לגרמניה. ההגנה תוקפת עמדות משמר לאורך חופי הארץ, אצ"ל ולח"י תקפו בניני משטרה ובולשת בירושלים וביפו, רצח שבויים באריתריאה, בודאי אתם מכירים את הסיפור הזה, בו זמנית תחנת השידור שלנו נפלה וגאולה נאסרה, אחר כך היה נסיון פריצה בכלא ירושלים, כדוגמת כלא עכו, משותפת של לח"י ואצ"ל. בכאבי הגדול אני הייתי מפקד הפעולה הזאת, וחבל שלא הצלחנו, אחר כך האצ"ל לבד מחרים נשק במחנה חיל אויר בתל נוף וגם בחיל אויר בת"א, ולח"י מחרים נשק צבאי בחולון, ההגנה תקפה משטרות בשפרעם ובכפר ויתקין ושרונה, האצ"ל תוקף שדות תעופה ומפוצץ אוירונים בקסטינה ובלוד, לח"י מפוצץ בכפר סירקין אוירונים עזרו אחד לשני, ובכל זאת שם היתה תופעה אחת שעד היום כואב הלב על כך. לדוגמא, יום לפני הפעולה של בתי המלאכה, שבה נהרגו 11 לוחמי מחתרת לח"י, יום לפני זה נערכה הלויה של יחיעם וייץ, שהיה מפקד הפעולה בגשר אכזיב, שכל המחלקה שלו נעלמה ולא יודעים מה קרה להם עד היום. גם פצצת אטום היתה משאירה זכר כלשהו, וכאן לא יודעים מה קרה להם, רק הוא היחיד שנשאר ונהרג במקום. היתה הלויה ענקית, המוני אנשים מקרב הישוב כולל ראשי הישוב השתתפו בהלויה, כיאה לגיבור. למחרת או כעבור יומיים נערכה ההלויה של 11 לוחמים של לח"י אשר לחמו באותה מסגרת, היתה זו הלויה ערירית, , שהשתתפו בה רק אנשים מהמשפחה, שגם הם פחדו להגיע. כמה אירוני יצגו שתי ההלויות :הלויה זו של חללי לח"י לעומת ההלויה ההמונית שנערכה ליחיעם ויץ שבה השתתפו המוני עם.

 

המנחה:

אבל התחושה שלכם היתה מאד אופטימית בתקופה הזאת.

יעקב בנאי:

אילו העם כולו היה נלחם, היתה מדינת ישראל יותר גדולה וקמה יותר מוקדם, בתקופת קיומה של תנועת המרי היו פעולות משותפות של המחתרות כמו גם פעולות שבוצעו על ידי כל מחתרת בנפרד : פיצוץ גשרי רכבת בדרום הארץ, פעולה משותפת של אצ"ל ולח"י, לח"י לבד מפוצץ גשר נעמן בצפון, מחרים נשק במחנה צבאי בת"א. הברחת אלדד מבית הסוהר, זה גם כן סיפור כשלעצמו. ההגנה פוצצה שמונה גשרים בגבולות הארץ, האצ"ל תוקף קוי תחבורה לוד – יפו, יפו – ירושלים, יפו – חיפה, ואחר כך באה פעולת בתי המלאכה, שבוצעה על ידי לוחמי לח"י, השלישית בשבוע אחד. אני מקוה שאתם ראיינתם, ואתם יודעים את כל המהלך של הפעולה. אחרי כך באה הפעולה האחרונה של פיצוץ מלון המלך-דוד שבוצעה על ידי האצ"ל שלאחריו פעולת תגמול של הבריטים - השבת השחורה, שהביאה לסיומה של תנועת המרי שפעלה במשך תשעה חודשים. ההגנה המשיכה בעיקר בהבאת מעפילים , ואנחנו יחד עם האצ"ל המשכנו להלום באויב, בשלטון הזר, עד גירושו מהארץ, עד להקמת מדינת ישראל.

 

המנחה:

אני רוצה להתרכז יותר בפעולת בתי המלאכה. סך הכל מבחינת היקף הפעולה זאת היתה פעולה שטרם ידעתם עד אז, הרבה לוחמים, עם תכנון מאד מורכב. זאת היתה פעולה בסידרה של פעולות. איך זה משפיע עליכם מבחינת התכנון של הפעולה, היערכות לקראתה?

יעקב בנאי:

את הפעולה אנחנו הכינונו היטב בגבולות התכנית. בחרנו את היעד והצענו אותו לבצוע. בהתחלה אולי הם אמרו לא, אולי הם רצו לשמור את זה לעצמם, היה זה יעד רציני מאד לפעולה נגד הבריטים, אבל בסוף אשרו לנו את הפעולה. שני בחורים שלנו היו בין העובדים הקבועים בבתי מלאכה של הרכבות. מהם קבלנו את כל האינפורמציה שהיתה דרושה לנו לבצוע הפעולה, ידענו בדיוק במה אנחנו רוצים לפגוע שם. היו רק שתי תקלות חיצוניות . התקלה החיצונית הראשונה, התרחשה מספר ימים לפני הפעולה, בזמן הרכבת המוקשים בבית המלאכה של אלי אלוני, התפוצץ מטען, העבודה הופסקה ואלוני הסתלק למחתרת, וכך נשארנו בלי מוקשים שאמורים היו לעצור את כוחות התגבורת של הבריטים שזרמו תוך כדי הפעולה. לדחות הפעולה בגלל ארוע זה לא היה מדובר .