בן טוב יעקב – "זאב" הקולחוזניק

עריכה : ימי אליעזר   
מראיין: נתן ילין מור (גרא)


חברים מספרים

 

נולדתי בלוצק, וולין, שהייתה פולניה ב-1919. שם משפחתי הקודם היה יעקב בניס. הייתה לנו רשת חינוך ותרבות טובה, והתחלתי ללמוד אפילו בגן עברי, אחד הגנים הראשונים.

המשכתי בבי"ס תרבות עד שגמרתי בית ספר עממי. אחר-כך הלכתי לעבוד.

בגיל 10 נכנסתי לבית"ר ובא לבית הספר במדי בית"ר למרות שהיו לפעמים התנגדויות לכך. לתאים של אצ"ל הצטרפתי בערך שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. זה היה אחרי קורס, כשחזרתי ללוצק ושם הצטרפתי לתאים.

שלמה בן יוסף היה בן עירי ואני זוכר תקופה ארוכה מאוד של עבודתנו יחד בסניף. הוא מבוגר ממני בשנה, שנתיים. בתאים למדנו קודם כל לחיות בתוך תיאום ובחשאיות. למדנו את הדברים המקובלים בתנאי מחתרת, צופנים ואימונים בנשק. עברתי גם קורס בזופיופקה (עיירה בפולין). המדריך היה אברהם אמפר ואינני זוכר מי עוד וגם לא זוכר אם היה מישהו מארץ ישראל באותו קורס, אבל אני זוכר שנפגשתי עם שליחים מא"י. בקורס שלי לא ביקר זאב ז'בוטינסקי.

בפרוץ המלחמה (1939) הייתי בלוצק. בימים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה הייתה מבוכה גדולה מאוד, כי הרגשנו לכודים וכל המחשבות היו איך להיחלץ. הרוסים נכנסו בערך ב-17 בספטמבר, וכשהם נכנסו התחלנו לחפש דרך איך לצאת מהמלכודת הזו. הדרכים כמובן הובילו לגבולות.

אני הייתי אחד מאלה שנשלחו לבדוק את הגבולות. הייתה אספה שבה השתתפו גם חיסיה ואנשל ועוד כמה אנשים, ובה הוחלט שאני אלך לגבול הרומני. הדברים היו קצת מסוכנים ולא היו לנו אמצעים, אבל אני אז הייתי בעל אמצעים. פגשתי בבחור מקובל שקוראים לו פנחס קופלברג, בית"רי, והוא הביע נכונות להצטרף אלי ויחד אתו נסענו לקויטי. לפני כן נסעתי עם קופלברג לשניטין וראינו את המון הפליטים ורחרחנו מהם האפשרויות לעבור שם, אבל הבנו שקשרים בשניטין עצמה לא נוכל ליצור, ואילו בקויטי היו לנו סיכויים ליצור קשרים משני הצדדים, אז החלטנו להסתלק משניטין ולהגיע לקויטי ושם השתלשלו העניינים איך שהשתלשלו.

בקויטי היו לי כמה מכרים שאותם פגשתי בחורף בלודז', וחשבתי שהיות והם גרו ע"י הגבול, אוכל למצוא דרכם דרך לעבור את הגבול. פגשתי את אייזנברג שהיה מקויטי והוא קישר אותי עם מבריח. למעשה אני אינני משוכנע אם אייזנברג זה בדק בדיקה קפדנית את מהימנותו של המבריח הזה. הרושם שלי הוא שלא, כי המבריח הזה פשוט מסר אותנו לידי הרוסים, ממש על הגבול עצמו לפני הנהר. זאת הייתה מלכודת. כנראה שהמבריח הזה היה מוסר קבוע והם היו מקבלים כסף לפי ראש. המבריחים היו מקבלים כסף משני הצדדים – גם מהבורחים וגם מהסובייטים. המלכודת הייתה של חיילים סובייטים וכלבים. לעומת זאת אנשים שהלכו על דעת עצמם הצליחו לעבור את הגבול הזה. בכל אופן נאסרתי, והמסלול היה: קויטי, סטניסלבוב, לבוב, קייב – בתי מעצר, בית הסהר ואח"כ שוב בית-סוהר.

השליטה במחנות הרוסיים הייתה בידי הפושעים הפליליים הרוסיים. כאשר הגעתי למחנה הייתי לבוש טוב, במגפיים, במעיל וכל מיני דברים, ולילה אחד התנפלו עלי. הוכיתי עד לעלפון, הפשיטו אותי ערום והשאירו אותי בשלג במצב מעולף. במקרה מישהו מצא אותי ואז הפשירו אותי מחצי קיפאון. יכלו גם שלא למצוא אותי ואז הכול היה גמור. כמובן הבגדים שהמחנה נתן לי היו איזה נעלים שעשויות מטיירים של מכוניות, סמרטוטים שעטפתי בהם את הרגלים ובגדים עשויים קצת מצמר גפן. בעבודה במחנות היה צריך למלא נורמה: אם מלאת את הנורמה יפה, קבלת מרק עם קצת תוכן. אם לא הצלחת או היית חלש, אז היית צפוי לכיליון.

בקייב רק עברתי. למעשה התחנה הראשונה שישבתי בה זמן ארוך יותר היה אופסה, שם יש בית-סהר מפורסם מאוד ששמו קריסטי, ושם חיכיתי להחלטת השלטונות מה יעשו בי. שם גם חליתי, שכבתי בבית חולים והחלמתי. שם קיבלתי את פסק-הדין למרות שלא היה משפט. הייתה מין ועדה ממוסקבה שעיינה בתיקים וחלקה שנים, ולי הקציבו 5 שנים במקום שנקרא "אוספר ביצלנו טרודבוי לאגר", שבו "מתקנים את אופיו" של האדם, שיתאים לחברה הסובייטית. אז הביאו אותי ע"י קויבישב, סמר לאג, שם הסובייטים בנו (זה היה ב-1940, לפני פרוץ המלחמה עם הגרמנים) מפעל גדול של מטוסים, ואנחנו חולקנו לבריגדות עבודה. היות ואני הייתי בעל מקצוע במסגרות אז עבדתי בבריגדה של קונסטרוקציה של הקמת מבנים חרושתיים גדולים מאוד.

היו שם רק אסירים, גם המהנדסים היו אסירים, אוכל היה בצמצום רב, זה היה קשה. נדמה לי שזו הייתה תקופת החורף, והמהנדס על פי רוב היה שיכור לא מוודקה, כי לא הייתה, הוא שתה מי קולון, ולמעשה אני הייתי מנהל הקבוצה הזו במקומו. בנינו לפי התכניות שהחלקים לא כל-כך התאימו להן. במחנה היו גילויים של אנטישמיות ביחוד מצד האסירים האוקראינים. כל מחנה כזה התנהל רק ע"י האסירים. היה מפקד מחנה ומשמר ואיתם לא באנו במגע בכלל. כל התפקידים של הנהלה, אוכל, ביגוד, כביסה, הכול התנהל ע"י העצירים.

כשבית החרושת הזה הגיע לשלב של לפני-גמר, הוכרזתי כאלמנט סוציאלי מסוכן בשביל החברה הרוסית, ואז העבירו אותי צפונה. הכיוון היה הרי אורל. המסלול היה מוסקבה, קייב, גורקי ואחרי שנסענו הרבה ימים, הורידו אותנו בשממה. הרוסים באזור הזה החליטו להניח מסילת ברזל למכרות הפחם שהיו להם בצפון אורל, באזור ים-הקרח הצפוני, בכדי להבטיח הספקת פחם גדולה, מפני שעד אז היו מובילים את רכבת הפחם דרך ים הקרח הצפוני דרך ארכניגירק, נמלה של ארכנגלסק. חצי שנה הנמל איננו פעיל – קפוא. והם רצו רציפות בקבלת ההספקה הזו. וכמובן שהשתמשו באסירים, ואז הובאנו בריגדות, בריגדות. כל מחנה היה מתארגן עם ציוד שהיה עובר ממקום למקום, זה היו אהלים שהיינו מקימים ותקופה מסוימת היו בריגדות מסוימות שתפקידן היה לבאר את היער. בריגדות אחרות עסקו בהכנת התוואי, אחרות בהנחת אגנים, הנחת פסים. כל בריגדה שסיימה קטע מסוים קפלה את עצמה והתקדמה, עד שהגיעה לקטע שצריך שוב להכין אותו וכו'. הגעתי עד סביבת וורקוטה, שזה כבר די רחוק בצפון, ועד 1941, עד אחרי שפרצה המלחמה בין הרוסים והגרמנים. כשפרצה המלחמה הגיעה אלינו השמועה שמשחררים אזרחים פולנים על מנת שיתגייסו לצבא הפולני כדי להילחם בגרמנים.שוחררתי זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה, העבירו אותנו לאסיה התיכונה, אינני יודע אם יש רבים שמכירים את המדינה שאליה הועברתי, שם המדינה הוא קרקלפקיה, שם הבירה שלה נוקוס והיא שוכנת על נהר אמודריה. תחבורה לשם היא רק בספינות על הנהר, רכבת לשם לא הייתה. לשם הביאו את הקבוצה שלנו, שם התחילו להתרכז אזרחים פולנים. קצב הגיוס לא היה כל כך מזורז, כי עובדה ששהיתי כמעט חצי שנה במקום הזה. אולי גם בגלל העובדה שבתור יהודי לא רצו לגייס אותי, והיה לי מאבק קשה עד שגייסו אותי. חיפשתי כל מיני פרוטקציות והצלחתי בכל זאת להתגייס.

 

בתקופה ההיא עבדתי בעיר עצמה כשרברב. העיר הייתה בהתפתחות והתחילו לבנות שם בצורה קצת יותר מודרנית כך שהרווחתי למחיתי, למרות שהגעתי לשם אחרי המחנות בחוסר כל: בחוסר בגדים, בלי נעליים, עם סמרטוטים על הרגלים. קרקלפקיה הייתה רפובליקה ולא היה לה גבול עם העולם החיצון, היא הייתה רפובליקה בתוך ברה"מ לא רחוק מהים הכספי. כנראה שזו הייתה רפובליקת משנה. זה היה איזור אוטונומי, עד כמה שידוע לי, השפה הייתה דומה לאוזבקית, עם הרבה מלים עבריות. למדתי רוסית במשך החדשים האלה אחרי שנכנסו הרוסים. עד שהלכתי לגבול, כבר כמעט ידעתי רוסית, ואח"כ בבית הסוהר קראתי בלי סוף, למרות שאת האלף-בית הרוסי למדתי רק כשנכנסו הרוסים. לפני כן לא ידעתי. וכשהשתחררתי מהמחנה בתוך קרלקפקי פשוט לא רצו להאמין שאינני יליד רוסיה, ועד היום אני שולט בשפה.

מדוע קראו לי קולחוזניק? כשהגעתי ארצה עם הצבא הפולני הייתי אדמדם בפנים, בלונדיני, שערות מאוד קצרות, ונראיתי כמו מוז'יק רוסי. ולכן הדביקו לי את השם קולחוזניק. אני הגעתי לכאן בדרך מאוד מעניינת. התגייסתי לצבא הפולני, ודרכם הביאו אותנו לנמל על הים הכספי ששמו קרסנובוצק, משם באנייה לפרס, לנמל ששמו בנדרשק, אח"כ במכוניות משא עברנו את כל הרי האטלס. זו ארץ נפלאה, יפה להפליא. הביאו אותנו לטהרן ושם הייתה ההתארגנות. שם קבלתי מדי צבא, שם גם נתקלתי במנחם בגין. כשתקופת ההתארגנות בטהרן נגמרה, המשכנו לנמל על האוקיינוס ההודי בנדרשחפור, ובאנייה של הצבא הבריטי דרך האוקיינוס ההודי לסואץ, ומנמל סואץ ברכבת לרחובות, ומרחובות לאחד המחנות הפולניים בקסטינה.

במאי 42 בעודי על האנייה עשיתי פעולה. הייתי כבר די ציוני, מפני שהפולנים אנטישמיים. היו ביניהם גם קצת אוקראינים שהסתננו בתור אזרחים פולניים. הכרזתי על יהדותי וזה היה קשה באנייה כי לא פעם היו מהלומות ומלחמות וקרבות ידיים וכו'.

התחלתי לחפש ולגלות יהודים נוספים. למעשה, זה היה גדוד שלם שאורגן בתוך הצבא הפולני. גיליתי קרוב ל-50 יהודים . היות ואני פעלתי בתור יהודי בגלוי ובתור ציוני, מפקד הגדוד הפולני קרא לי וסיפר לי שקיבל ידיעה ברדיו שמקימים בריגדה, צבא יהודי שילחם תחת דגל יהודי בצד בנות הברית. אז אמרתי לו שאם כן אולי ירשה לי לדבר עם היהודים האחרים על זה. הוא היה אנטישמי עדין, מהאינטליגנציה הוורשאית הפולנית, שאסור להראות שנאת יהודים בגלוי, היו לו גם הרבה מכרים בין ההנהגה הציונית בוורשה. הוא הזכיר שמות כמו גרינבוים ואחרים, והוא נתן לי רשות לגשת אפילו לספרים הסודיים ביותר של הגדוד, ולפי הרישום (של דת) של האנשים בגדוד, גיליתי 50 יהודים, ורובם, כמובן, הסכימו להתארגן. אז כבר התחלנו לדבר על תכנית עריקה, שתתבצע כשנגיע לא"י או לאן שהוא, בכל אופן זו הייתה המטרה. כשהגענו ארצה, אני השגתי חופשה לכל היהודים לכבוד חג השבועות, הבאתי את כולם לת"א דרך הסוכנות, פיזרנו את כולם, מתוך ה-50 אולי 2 או 3 חזרו. והיתר נשארו בארץ.

יצירת הקשר עם אנשי לח"י היתה מצחיקה ומעניינת. הגעתי לת"א ולא ידעתי כתובת אחת, אף שם, כלום. לא ידעתי מי ישנו, מי איננו, הייתי לגמרי מנותק. לאן הולכים? עם עברי הבית"רי הלכתי בכיוון מצודת זאב, במדים של חייל פולני. נגשתי לשם ולפני שנכנסתי עצר אותי בחור, מסתבר שזה בחור שהכיר אותי מחוץ לארץ, יעקב כסה. אמרתי לו שעכשיו הגעתי וברחתי מהצבא הפולני ואני מחפש קשר. שאל אותי לאן אתה הולך? אמרתי שאכנס למצודת זאב. לא ידעתי על שום פילוג אצ"ל לח"י, לא ידעתי כלום, אז הוא אמר – עד כמה שאני מכיר אותך לא את זה אתה צריך לחפש. והוא הפגיש אותי עם חיסיה (שפירא-ראובני) וגם עם בוקי (אבנון). בוקי גר אז יחד עם אייזיק, זה שהיה באצ"ל . אייזיק פוגץ (שהיה מהקבוצה הוילנאית נדמה לי) הוא היה מהתאים של לוצק. ואז ישר באתי אל בוקי, פשטתי את המדים, ישבתי אצלו בבית עד שהתברר שאני יכול כבר לצאת החוצה. עשינו חבילה מהמדים עם התעודות והשארנו אותה על שפת הים שיחשבו שטבעתי. למעשה הפולנים לא חפשו אחרי העריקים. מי שחיפש זה היו האנגלים! אח"כ פגשתי קצינים וחיילים מהגדוד שלי בת"א ודיברתי אתם באופן חפשי ולא היה איכפת להם שערקתי, הם היו שמחים להיפטר מהיהודים.

מהיום הראשון שהגעתי ארצה התחלתי לחיות את חיי המחתרת, עד פרוק לח"י. מיד הוכנסתי לתא. וזאת הייתה הקבוצה הפולנית יחד עם הג'ינג'י (אברהם שטיינברג) ועוד אחדים. והזיכרון הראשון שלי שהשאיר עלי רושם זו הפגישה עם יהושע כהן בפרדס ושיעורי האקדח הראשונים שהוא נתן לי עד שהגעתי אליו בכלל ומאז התחילו חיי המחתרת.

כשהגעתי ארצה במאי 1942, יהושע היה בפרדסים, וזמן קצר אחרי זה אני הובאתי אליו והיינו מתי מספר שנשארו אז, אחרי תקופת ההתמסרויות, ואפשר היה לספור את מספרנו על אצבעות ידיים ורגלים.

קודם כל צריך היה להתחיל להתארגן. אני לא מצאתי עבודה, אבל מצאנו אוהדים שאתם התחלתי לעבוד. בוקי עבד אז ביהלומים ואצל בוקי על הארון הייתה הקופה, ומתי שהייתי רעב הייתי לוקח משם, עד שהצלחנו קצת להתארגן.

אחרי כמה פעולות כספיות, התחלנו לקבל איזה תקציב של 10 או 15 גרוש ליום, אם היה. היינו בדרך כלל משנוררים אחד מהשני. זה נמשך עד בריחת מיכאל. אני זוכר את בריחת מיכאל, אחרי בריחתו, הבריחה של ה-20 מלטרון. אינני זוכר אם נפגשתי עם מיכאל אחרי בריחתו, אני חושב שכן אבל אינני בטוח.

את אליהו גלעדי הכרתי, ידעתי על המקרה שקרה אתו, אני הייתי עד להתנהגותו של אליהו גלעדי יחד עם קרופצ'יק (עכשיו שמו עמית-יחיאל), כלפי שחורי הבולגרי – בחור זהב, (שאליהו) נתן לו סתירת לחי. זה היה בנוכחותי. הייתה שם קלרצ'י (כרמלה הולינסקי) ואני וגם חיסיה.

עד בריחת ה-20 היו כל מיני פעולות, אני הייתי כל הזמן במחלקת הפעולות, זה היה מחלקה שהוקמה, המחלקה הטכנית.

השתתפתי ברוב הפעולות יחד עם יהושע כהן. אחרי שמיכאל ברח יהושע היה ממונה על מחלקת הפעולות. אנחנו לא היינו התא היחיד. יהושע כהן היה מרכז את המחלקות האלה. אני הייתי אח"כ מרכז של תא מסוים שבו היו אורי ופתחיה. הם הצטרפו כנראה אחרי, כי אני קיבלתי אותם. אז התיידדתי מאוד עם אליעזר (בן עמי) ועבדנו יחד במחלקה הטכנית, והוא עם הדמיון שלו וידי הזהב, וחפשנו פטנטים. הוא נאסר בפעולה כספית (בדים). היו יריות והוא ברח בכיוון אחד ואני בשני ותפשו אותו.

בזמן בריחת ה-20 ואחרי הבריחה היה מקרה אחד שבו השתתפתי. זה היה בשבת כשהיינו צריכים לחצות את הכביש שהוביל בתוך רעננה בכיוון משטרת רעננה, בכיוון לכפר-סבא. היינו צריכים לחצות את הכביש הזה לאזור הפרדסים באזור השני של המושבה וכשעברנו את הכביש הזה בין הבתים ,קפצו שוטרים בריטיים עם רובים, הפתיעו אותנו, לא היינו מספיק מאומנים כדי לשלוח גששים וכו' והם תפסו אותנו במפתיע. לא הספקנו לא לשלוף ולא לעשות שום דבר. הם היו מעטים והם החליטו לא להסתכן, לא לערוך חיפושים, אלא הלכו במרחק מה מאתנו (וגם אלישע היה שם), הלכנו לפניהם. הם היו שניים, שלושה, והובילו אותנו לאורך הכביש בכיוון למשטרה.

חפשנו דרך לברוח. בהתחלה הלכנו כמו כבשים מובלים, עד שהחלפנו מבטים עם אלישע ונתתי לו סימן. הוא התכופף כאילו לשרוך נעל או שזה הייתי אני, ומשכתי את תשומת לבו של השוטר. אמרתי – נעל, לקשור, ואז אלישע ירה את הירייה הראשונה וגם האחרים שלפו. היו יריות, ויצחק סימן טוב נהרג. התפזרנו כמובן, וכל אחד רץ לכיוון אחר. זה לא היה מאורגן אבל הצלחנו להגיע לת"א. זה קרה ימים מעטים אחרי הבריחה של ה-20, ופיזרנו את הבורחים למקומות מחבוא.

 

הייתי במחתרת במשך שש שנים, וקשה לומר בדיוק את הסדר הפעולות, את הזמן או הכנת פעולה. המחלקה הטכנית קמה במטרה לייצר את האביזרים לפעולות והייתי בה משנת 1943.

הפעולה נגד הכלניות בת"א הייתה בשנת 1946, ופעולות המיקוש בדרכים התחילו בשלב הרבה יותר מאוחר, בסוף 46, המחלקה הזאת התארגנה יותר עם תנועת המרי, שלמעשה התחילה ב-1 בנובמבר 1945. הפעולה בשכונה הייתה ב-47.

 

הייתי רוב הזמן במחלקת הפעולות. השתתפתי בפעולת הרכש הגדולה בחולון והמוצלחת עם המכוניות, , יעקב בנאי ו"עלי" היו בקבוצה. היה רכש רציני מאוד.

הזקן - המהרג'ה, (אברהם) יהודאי בא אלינו למחלקה הטכנית והיה עושה את הניסיונות הכימיים שלו.

בשנת 1944 השתתפתי בפעולה נגד הנציב העליון . השתתפתי בכל ההכנות, וגם במדידה לא רחוק מהחומה , יחד עם יהושע. היה אתנו גם אליהו חכים. אני הייתי חבר טוב שלו, הכרתיו טוב, היינו ידידים בנפש, ביליתי אתו הרבה, בא אליו הביתה ואל אחיו בחיפה.

את הרעיון הזה, את כל ההסוואה, הגיש אליהו חכים שהיה גם מודד מוסמך, והוא התקשר אח"כ גם עם הג'ינג'י שטיינברג. בתצפית הרחוקה שבה הוצב, נתן סימן מתי השיירה מתקרבת.

אני שכבתי על שפת הדרך בזמן הפעולה עצמה בגבעת-שאול, היה לי תת מקלע פיני וכמה קופסאות רימונים ומהרגע שתפשתי אותם על הכוונת, עד שנעלמו מעיני לא פסקתי לירות בהם. אני גם נהגתי במכונית, גנבו טכסי בהסכמת הנהג, כרגיל. בקושי ידעתי לנהוג וקרה פנצ'ר באמצע, במרכז ירושלים ושוטר בריטי שכיוון את התנועה עזר לנו לדחוף את המכונית.

התקופה במחלקה הטכנית הייתה כל הזמן משולבת עם פעולות יחד, והייתי בה עד הסוף, עד תקופת פעולת המרי, עד פעולת הגשרים. פקדתי על פעולת פיצוץ הגשר נעמן .

הייתי צריך היה להיות מפקד הפעולה בבתי המלאכה, זה היה בערב שבו התחתנו. ברגע האחרון החליף אותי בועז.

 

בקיץ 1946 המחלקה הטכנית נשרפה, כתוצאה מפיצוץ. חשבתי שאצליח לטשטש את זה, אבל באו לשם שוטר בריטי וקצין בריטי ושוטר יהודי (שדרך אגב היה הקשר שלנו) וכמעט שהצלחתי להציג את המקום בתור מסגריה, כי הספקנו לסלק את רוב החומר שהיה שם, והיה שם הרבה, גם נשק וגם תחמושת וגם רימונים. ברגע האחרון הוא ראה ארגז תחמושת בריטית ועם הרגל פתח אותו ובפנים היו גופי רימונים. ראיתי שהעסק אבוד ואז, כמו שעמדתי על יד שניהם, הקצין הבריטי והסרג'נט היהודי, דחפתי את שניהם וקפצתי לדלת. שם היו אופנים. זרקתי אותם כדי שלא יוכלו לרוץ אחרי והצלחתי לברוח.

תוספת פיקנטית לסיפור הזה: חבר שחי עכשיו בכברי, גר אז לא רחוק מבית המלאכה, הוא היה חבר הגנה, וכשהם שמעו את הפיצוצים והיריות ברחוב, ואז כבר השוטרים רדפו אחרינו, הוא וכמה חברים שלו הגיעו לבית המלאכה והוציאו משם נשק והעבירו אותו להגנה.

ב-1947 . הכנתי את המכונית לפעולת שרונה. היינו שניים (אינני זוכר מי היה אתי). חומרי הנפץ היו בתוך גלילים גדולים של כבלים מטלפונים ובשעה שקרה הפיצוץ אני הייתי במרחק של 100-120 מטר משרונה. מעבר לכביש השחור היו פרדסים ושם ליכטר בנה בית קטן שהוא מסר לרשותנו, ושם ישבתי מתוח.

 

עבור רוב פעולות המיקוש בדרכים, הכנתי מוקשים בצורת אבני דרך עם חוטים להפעלה במרחוק .ואח"כ הכנתי את המוקשים להפעלה על "הכלניות" בת"א ברח' הירקון.

את המוקשים לפעולת הנפט בחיפה לא אני הכנתי.

היינו שנים שלושה. , עם אליעזר בן-עמי לא הספקתי לעבוד במחלקה הטכנית, מפני שהוא נאסר לפני כן, אבל הוא היה שולח לי תכניות ורעיונות מתוך בית-הסוהר, איך לבנות מוקשים, איך למלכד חוטים. אנחנו עמדנו בקשר, כי חיינו את הדבר הזה.

פעולת הגשר על הנעמן היה כבר בתקופת המרי. זה היה כמה ימים לפני פעולת בתי המלאכה. פתחיה ואורי היו מחופשים כערבים. מהבנות משלנו הייתה שם נילי. הנסיגה הייתה לאושה – כפר המכבי.

לפני כן השתתפתי בפעולה על הגשר בדרום, שהייתה פעולה משותפת עם האצ"ל. נדמה לי שאיתן היה אז בפעולה.

בכפר סירקין השתתפתי. עשיתי את מחצית המלאכה. דב היה מפקד הפעולה. היו שתי חוליות חבלה, שהתחלקנו לשני אגפים. אני הייתי האגף המערבי, היו לי 4 או 5 אנשים או 6 אנשים, אתם עברתי מאווירון אחד לשני, הטמנו את החמרים, ואח"כ בנסיגה הדלקנו את הפתילים. ואני זוקף לזכותי 6,7 מטוסים שפוצצו. בפעולה הזאת השתתף גם המהרג'ה, שהלך לאיבוד. המהרג'ה, אברהם יהודאי, היה בפעולת בתי הזיקוק שבו היה פיצוץ טרם זמן. הוא איבד עין ונסוג לחיפה ברגל, והגיש אח"כ דו"ח למרכז

אינני זוכר באיזו שנה שזה התרחש, אבל הייתי בחדר של חיסיה בסביבות בוגרשוב, נדמה לי, ושם בזמן ניקוי כלי נפצעתי מירייה. נפצעתי ברגל מפליטת כדור, ושכבתי שם תקופה מסוימת בבית עד שהחלמתי.

מי שהייתה שם זאת קלרצ'י (כרמלה הוליאנסקי), אני חושב שעמי (דוד הוליאנסקי) היה אמן השליפה, הוא היה טוב מאד בזה. אמרו עליו שהוא ידע לירות בשני אקדחים בשתי ידיו, אבל בזה לא נוכחתי. אבל גם אני הייתי משיג תוצאות פנטסטיות. למשל, היו לנו שם עצים הבודדים שהיו בתוך החולות, היו שם שלושה עצים, והבחור עמד עם הגב אל העצים. על העצים היו מטרות. לפי פקודה היה שולף, קופץ אחורה, יורה שלוש יריות וצריך היה לפגוע בשלושה עצים נפרדים בירייה אינסטינקטיבית. זאת הייתה המטרה. רבים הגיעו. אני כמעט נהרגתי שם כאשר אחד הבחורים מרוב התלהבות תפש מאוזר מבלי לבדוק עם הוא טעון ונפלט כדור.

בתקופת שייך מוניס (בתהליך הפרוק של לח"י לקראת הגיוס לצה"ל) הייתי באזור הצפון, ולא השתתפתי במסדר.

למעשה ידענו שזה הסוף, שלח"י מתפרקת.

לא התגייסתי לחטיבה 8, התגייסתי גיוס אינדיבידואלי לחיל האוויר, והייתי בין מייסדי טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר. לא למדתי טייס, הייתי קצין חימוש של הטייסת, ואח"כהתמניתי לקצין חימוש בשדה התעופה ברמת דוד, במקום שהיו המפציצים הגדולים ב-17. הייתי יחד עם עייזר ויצמן בתל-נוף. מודי אלון היה מפקד הטייסת שלנו, ואני הייתי בשדה בזמן שמודי אלון יצא.

היו שם 4 טייסות שמבחינת החימוש הייתי אחראי על כל השדה, פצצות, נשק אישי, מכונות הירייה של האווירונים. שוחררתי לפי צו למעשה שנה אחרי שגויסתי (1949) והייתי כבר אז נשוי פלוס ילד.

לכברי הלכתי ב-1954 . אחרי השחרור מהצבא עבדתי בהתחלה במפעל צבאי של מכוניות, ואח"כ עבדתי בסולל בונה. גרנו בחיפה על הכרמל, ואז החלטנו לעבור לקיבוץ.