אשד (אדלשטיין) שלמה – "חגי"

עריכה : שרגא לביא - "שלמה"   
מראיינים: גפנר בנימין אברהם ליברמן (גדעון)

חגי נולד בתל-אביב בשמחת תורה, ל' תשרי
תרפ"ט 14.10.1928 ‏. הוריו, יהודה ואסתר, היו מראשוני
התנועה הציונית בעיר קלאוזנבורג שבטרנסילבניה, בה
התרכזה היהדות החרדית, רודפת הציונים. האב היה מורה
בבית-הספר התיכן העברי 'תרבות', בו לימד לשון עברית,
תולדות עם ישראל, תולדות ארץ-ישראל והגיאוגרפיה שלה.
הוא עלה ארצה בגפו ב 1925- ‏ ועבד כמורה במגדיאל, שנוסדה
באותה שנה. אשתו, עם שני ילדיהם, נעמי ומשה, הגיעו
בשנת 1926 ‏. חגי נולד כבר בארץ. הם גרו בסג'רה ובצפת, שם ניצלו מהטבח בפרעות 1929 ‏, הודות לבעל ביתם הערבי, ראש העיריה תאופיק חולי. משם עברו לרמת ישי. בשנת 1931 ‏התיישבו בתל- אביב.

חברים מספרים



הצטרפתי ללח"י בסוף חודש דצמבר 1943. שנה קודם להצטרפותי, למדתי בישיבה תיכונית "עלומה" בירושלים וגרתי בפנסיון.

מיד עם הצטרפותי ללח"י עברתי לגור בחדר אחד עם אליהו מולדובן, שהיה אחיו של עזרא בן גמה שהיה עצור במחנה המעצר במזרע.

שותפי לחדר ואני היינו חברים, הוא היה בחור צעיר, מעט מבוגר ממני, מושבניק, הגיס של יגאל הורביץ ( כיום הוא גר בבית לחם הגלילית).

הוא היה צריך לגור בירושלים מאחר ושוחרר ממעצר בתנאים מגבילים, שחייבו אותו להתיצב במשטרה המקומית.

ממנו שמעתי רבות על התנאים ששררו במחנה המעצר ועל ההווי שהיה שם.

 

מבחינה רעיונית הייתי בשל להצטרפות ללח"י ואכן לאחר שהבעתי את רצוני לכך , הופגשתי למטרה זו עם פנחס גינוסר.

מקום הפגישה הראשונה נקבע מול פתח הכניסה לגן החיות בתל אביב, הייתי אמור להחזיק עתון בידי והסיסמה להכרות בינינו היתה: הראה לי את הדרך לרחוב גאולה ואני הייתי צריך לענות : גם אני מחפש את הדרך לשם.

לאחר הפגישה התקימה בינינו "שיחה של הפחדה", ונשאלתי אם אהיה מוכן, לקבל על עצמי כאיש לח"י, כל מיני התלאות והקורבנות שיפלו בחלקי במהלך הימים הבאים.

האיש נשא עליו אקדח גדול וחבש על ראשו מגבעת ופרצופו היה מצויד בשפם. זוכר אני דבר שהשאיר עלי רושם עז שארע תוך כדי הליכה ובעודו משיח איתי. שלף הוא לפתע, את אקדחו, ובצורה דרמטית מופגנת, אומר לי שאיש לח"י לא מסגיר את עצמו כשהמשטרה באה לאוסרו, הוא יורה ויורה עד הכדור האחרון .

בפגישות שהתקימו לאחר מכן היה ממשיך, לצורך הדרמטיזציה של הענין, לשלוף את אקדחו כדי להמחיש את מה שיכול לקרות אם וכאשר תתאנה לו המשטרה.

 

בתקופה הראשונה שלי בלח"י, עסקתי בעיקר בשני תפקידים: בחלוקת עתונים ובהדבקת כרוזים.

במשך תקופה, של מספר חודשים, הייתי לבד אך לא היחידי, כי בעצם היתה עוד קבוצה אחת, שלא היתה שיכת לנוער והיתה במכבי, שכאילו הכשירו אותם.

היו עוזי דרור (מרדכי בן עוזיהו), ואחרים שהכשירו אותם ואמרו להם שהם צריכים להקים את תנועת לח"י בלי שאמרו להם שהם בעצמם לח"י.

לאחר מספר חודשים, הצטרף ריבנבך שקראו לו בשם מנחם והכנוי שלו היה מרדכי הוא היה השכן שלי, בית"רי, בחור לא משכיל, שלא סיים את למודיו בבית הספר מאחר ונאלץ לצאת לעבודה כדי לעזור להוריו בפרנסת המשפחה.

 

היה בינינו מרחק די גדול. באותה תקופה, כאשר חזרתי מירושלים, לא למדתי זמן מה, אך לאחר מכן התחלתי ללמוד בישיבה והתכוננתי, לבדי, לקראת מבחני הכניסה לגמנסיה מוריה .

 

לאחר שחלפו מספר חודשים בהם פעלתי במסגרת הנוער, נשלחתי ללמוד שמוש בנשק. המדריך היה אלכס. היו שני מקומות בהם התקיימו האמונים. האחד היה בבנין משרדים גדול, ששכן ברחוב דרך יפו תל אביב, אשר שם עבדה אמו של אלכס בחלוקת תה. המקום השני שימש כמתפרה, ברחוב פלורנטין בתל אביב.

 

בחלוף תקופה מסוימת, וכאן הזכרון שלי מתערפל מעט, פעלתי במחלקת וו' ביחד עם מרדכי ולאחר מכן נפרדו דרכינו.

עברתי קורס למדריכים ולאחר סיומו התחלתי לפעול כמדריך.

פנחס גינוסר הפסיק לעבוד, או כאשר הוא נאסר, או קודם לכן כאשר הוא נפצע. נדמה לי שהיה זה כאשר הוא נפצע ורגלו היתה נתונה בגבס למשך תקופה די ארוכה.

אני עסקתי, כאמור, בהדרכה ואף הובלתי קורס של מדריכים ושל גייסים.

פעלתי גם בפועל כגייס והצלחתי לגייס די הרבה אנשים אותם חילקתי לתאים ואת חלקם הסמכתי לפעול כמדריכים.

 

ש. איפה גייסת ?

ת. כל חבר היה ממליץ על חברים שלו שלפי דעתו הם עשויים להתאים להמנות על לח"י. לאנשים אלה היינו שולחים חומר רקע ולאחר מכן פונים אליהם ושואלים אותם באם יהיו מוכנים להפגש עם נציג לח"י וכך מנסים לגייס אותם.

 

בקורס למדריכים שבו השתתפתי השתתפו גם יפה דרומי (בדיאן), הרצל אליאב (לבשטיין) שהכנוי שלו היה אילן, ארנון, באשר ליתר זכרוני מתערפל מעט ואיני יכול לזכור את שמותיהם, מה שאני כן זוכר מאותו קורס , היתה הופעתו, מאחורי מסך, של יעקב לבשטיין - ישקה, שנשא נאום נמלץ.

 

ש. ספר על הקורסים ?

ת. התקיימו שני קורסים : האחד שנושא העיקרי בו היה אידאולוגי אותו העביר פנחס גינוסר ואני חושב שההרצאות לא התקיימו בבית, אלא במן איזה אוהל בהרצליה ג' משך הקורס היה שני ימים, בשבת ובחג השבועות. זוכר אני שהיה זה בחג השבועות מפני שהשתתפותי היתה כרוכה במשבר גדול שהיה לי שנוצר מאחר ונאלצתי לברוח מהבית מבלי להודיע על כך להורי.

הקורס השני התקיים, במשך רוב הזמן, בתוך צריף, בהדר רמתיים בהוד השרון וכלל שמוש ותפעול נשק "ווש" תת מקלע עם מחסנית עגולה אם אני לא טועה. מדריכי הקורס היו : ארנון - שאול הגלילי,השתתפו גם אלכס , ציקי צאקי, מרפיש שהכנוי שלו היה גד ועלי (דוד שומרון) שהיה גם מפקד הקורס (יחד עם שאול הגלילי).

 

רצינו מאד לקחת חלק בפעולות של לח"י והפעלנו לשם כך לחץ על מפקדנו. הטענה שלנו היתה שבלי לקחת חלק בפעולות אתה לא נחשב איש לח"י.

היה זה בתקופה שעידית (רות קוטליצקי) היתה אחראית על הנוער לאחר שגאולה כהן נאסרה. עידית התנגדה בתוקף לשתופנו בפעולות ונימוקה היה: כדי לבצע פעולות אתם לא כל כך טובים ולעומת זאת, אתם מועילים הרבה יותר בדברים אחרים ולהיות איש לח"י פרושו לעשות את מה שאתה עשוי להועיל בו יותר. אם תצא לפעולה בה אתה עלול להפצע , לההרג, או להאסר אז לא יהיה לי אותך לכל הפעולות של ההדרכה שבהן אתה טוב יותר ועשוי להועיל יותר.

והיו דוגמאות לסרובה : פנחס גינוסר יצא לפעולה של שוד נשק, נפצע בפעולה זו, היה נתון בגבס ויצא מכלל פעולה למשך מספר חודשים.

חבר נוסף מרדכי שמלא תפקיד אחראי מאד במחלקת וו' והיה אחד מהסגנים של יוסי (יצחק חסון), ומלא ביעילות רבה את שהוטל עליו, לחץ לאפשר לו לצאת לפעולה ונעתרו לו.

הוא השתתף בפעולת שוד בבנק הפולני , ברחוב אלנבי בתל אביב, בפעולה זו השתתף גם דב הבלונדיני (יעקב גרנק) ועקב תקלה בבצוע נפצע דב פציעה קשה ואילו מרדכי שנפצע קל יחסית מת לאחר מכן. דב , הגם שנפצע קשה ניצל, כי קבל את כל הטיפול הרפואי ואת מלוא תשומת הלב.

את ברכה (שומרון), שישבה בבית הסוהר בבית לחם בהיותה חברת האצ"ל, גייסתי בהמלצתה של חיסיה (שפירא - ראובני). אני זוכר שנפגשנו מספר פעמים ברחוב רש"י פנת אחד העם. בתחילה לא הצגתי עצמי כאיש לח"י אך לאחר שהביעה הסכמתה להצטרף ללח"י

אמרתי לה שאני שייך ללח"י, אך הסתבר שהיא ידעה עלי הרבה כולל את שמי משיחותיה עם גאולה בבית המעצר בבית לחם. כך התפתח "רומן", אבל התפקיד שלי לגביה היה של גייס. איש אחד שניסיתי לגייס ולא הצלחתי, היה שלמה שורץ, אחיה של מיכל (מלכה בנטוב). היו כמה גייסים שניסו לגייסו, כמו יהודה שטראוך (שביט) ואחרים, אבל ללא הצלחה. אחותו התעקשה מאד ורצתה שנגייס את אחיה, אך הוא היה איש הגנה , בעל הכרה ששלל את הדרך שלנו.

בקורס לנשק שנערך בהדר השתתפו , יחד איתי, איתיי, יפה דרומי, אילן, עוזי ברמן, דב, בן עוזיהו שהכנוי שלו היה בן וגם עוזי, שנהרג לאחר מכן בירושלים, היו עוד אבל את שמם אני לא זוכר.

 

המגע שהיה לי עם אנשי המרכז שהכרתי באותה תקופה, היה עם אלדד .

כתבתי חוברת הדרכה, היה זה בתקופתה של עידית לאחר שגאולה כהן ברחה והיתה גם עמליה אדיבי, שהיתה בידידות עם גרא ועם אלדד.

את חוברת ההדרכה שכתבתי העבירו לאלדד והוא ערך אותה. יש ברשותי כתב היד המקורי וגם החוברת שהודפסה לאחר שאלדד ערך אותה ושמשה לצורכי הדרכה. אלדד נפגש איתי לצורך החוברת וכך הביע בפני את התרשמותו והעיר את הערותיו על רקע אידיאולוגי של ההדרכה. הכרתי גם את בית הלחמי ומיכל ונפגשתי איתם פעם או פעמים . על רקע זה נפגשתי , מאחורי מסך, גם עם גרא, כלומר התקיימו שיחות שנגעו בהדרכה אידיאולוגית. הוא היה אמור לבחון אותי לענין של קורס למדריכים ולעמוד על טיבי.

 

לח"י היה קטליזטור של תהליכים, קטליזטור רעיוני ובעצם שמשה לקח מרכזי של כל מה שסמלה תנועת המרי, קודם כל הוא עזב את האצ"ל , אילמלא קיומו של לח"י אזי האצ"ל לא היה מפולג ולא כפי שהוא, הוא היה קטליזטור , והוא גם ראה את עצמו ככזה ולא כתחליף לא לאצ"ל ולא להגנה ולכן הוא גם רצה לשמור על היחוד הזה.

 

הוא האמין ביחוד הרעיוני שלו , בענין של התפיסה האידיאולוגית וגם במופת החנוכי.

בקורס למדריכים אני אף זוכר את אחת השאלות שנשאלו בבחינה, והשאלה היתה מה דעתך על יאיר? ואני השבתי תשובה ששקפה דעה מאד אפיקורסית והיא שאצל יאיר היה העיקר המופת האישי, הוא לא רצה להפסיק והיה מוכן להיהרג לא מבחינה רעיונית, כלומר כל הענין שנקרא עיקרי התחיה, בכלל היה איזה קו שבר , אנו בכלל לא ראינו את זה, אני הייתי מה שנקרא חלק מראשי הזרם השמאלי, האגף השמאלי בלח"י.

 

לאחר מאסרו של פנחס גינוסר, המשכתי בו, כלומר עם כמה מוקדים גם לגבי ברית המועצות ובעיקר המשמעות היתה הסתיגות הרבה יותר גדולה מהאופציות של בית"ר מהתקופה הרביזיוניסטית כפי שגם היום ההסתיגות היא די דומה. עם מחשבה גדולה מאד של התישבות וצריך לגרור את ההגנה ולהפעיל אותה, מאבק צריך להיות גם של ההגנה, גם של ההסתדרות. היתה החלטה לא להתאחד עם האצ"ל כדי שאפשר יהיה למלא את התפקיד של קטליזטור לגבי ההגנה ולגבי תנועת העבודה.

 

מלח"י עברתי למפ"ם ואמר לי אז יצחק שמיר, במסגרת הלוחמים היינו אגף שמאלי, הוא אמר לי מה שאתה אומר, זה דבר מענין מאד זה לא לח"י אמרתי לו בעצם אתה צודק, היתה תקופה שכל אחד רצה לגרור את לח"י לפי דעותיו הוא וזה נכון כמו שבמקביל לרומן שהיה עם הקומוניסטים העבריים , היה רומן עם סנה והשלב של המשך המלחמה בבריטים, המלחמה באימפריאליזם, ניטרליזציה של המזרח התיכון וכל אלה היו רעיונות של השמאל על כל גווניו.



ש. ממפ"ם עברת למפא"י ?

ת. למדתי באוניברסיטה והייתי שייך לקבוצה של מפ"ם, כלומר אנחנו די מהר נעצרנו והתחלנו בביקורת על ברית המועצות, על התהליכים האינטלקטואלים ועל האידיאולוגיה ועל מלחמת קוריאה, היחס על כל מה שקורה בשמאל באירופה, על המפלגות הקומוניסטיות, הקיטוב והשעבוד לברית המועצות. הסגידה לברית המועצות לא נראתה לנו, כלומר אהדה לברית המועצות כן, אבל לא סגידה.

 

כאשר באתי לעתון "דבר" לא באתי כאיש לח"י, באתי כאיש שמאל במפ"ם שחזר בו ואז ההשתייכות שלי בלח"י נראתה בצדק כחלק מהתפתחות בכוון שמאלי, זו היתה תופעה דומיננטית.

בלח"י היו קבוצות שונות שניתן לחלקן לשלוש קבוצות: שמאל, ימין, מרכז.

גרא נחשב אז לאיש מרכז, הוא לא היה סוציאליסט. אני כתבתי על השמאל בלח"י.

 

ש. מה היתה ההתנצחות בינך לבין אלדד ?

ת. אלדד הציג את עמדתו בכוון של "סולם" (עיתון) ואנחנו ראינו בזה גישה מיסטית, לא רציונלית, בעוד שלח"י הוא גוף רציונלי.

 

בלח"י היו הרי שני זרמים והייתי אומר שהזרם הבית"רי היה אפילו יותר חזק?

לא נכון שהזרם הבית"רי היה יותר חזק. רובם של הפעילים בלח"י זוהו כשמאל. הגרעין שנשאר בלח"י, כל הכוון הזה של אנטי אימפריאליסטי, המהפכה הרוסית, ההתפתחות הרעיונית היתה כל הזמן בכוון השמאלי, היה "רומן" עם ההגנה ומה שאמרת לגבי גולומב זה היה הדדי.

הביתר"ים לא היו בטלים בששים, היתה התנגדות חזקה מאד לאצ"ל, לרביזיוניסטים. לח"י ראה עצמו כאנטי תיזה לבית"ר, לאצ"ל בכל המובנים.

 

ש. למשל ?

ת. קודם כל במובן החינוכי, לא משמעת עוורת, לא צבא, לא ציות, אנחנו מהפכנים, אנחנו אינדיבידואליסטים בעלי הכרה. אין פקודות יש הוראה, אין מפקדה יש מרכז.

קודם כל הדמות החינוכית ואחר כך בענין של ההגנה. אנחנו לא נהיה השלטון בעתיד, אנחנו רוצים לגרש את השלטון הבריטי מארצנו ולשם כך אנחנו רוצים לגרור את כל העם ולהפעילו למלחמה.

 

היה "רומן" גדול עם הפלמ"ח ועם אנשי ההגנה לגרור אותם למלחמה, שהם יעשו את המלחמה ובסופו של דבר אנחנו צריכים להיות חלק מתנועת המרי הכללית, אם להתאחד אז להתאחד עם ההגנה ועם הפלמ"ח אבל לא עם האצ"ל.

בסופו של דבר עברו מעטים אבל היה רומן עם גולומב ועם שדה ועם סנה. היתה השפעה אישית חזקה מאד של רעיונות. היה וכוח בצמרת. גולומב וסנה היו הרבה יותר פתוחים לרעיונות מאשר אנשי לח"י.

 

ש. זה לא נראה לך מוזר שאת הלורד מויין אנחנו הרגנו וההגנה, בתגובה לרצח, החלה בהסגרת אנשי מחתרת של האצ"ל, תקופה שכונתה "סזון" ואילו אנחנו לא נפגענו, והלא אנחנו היינו הגורם הקיצוני יותר שפעל בלי אחריות כנגד הבריטים ?

ת. התשובה לכך היא די פשוטה. באמת , אנשי ההגנה פעלו בענין זה באופן רציונלי, הם ראו באצ"ל אויב, אויב פנימי שנושא את עיניו לשלטון, אויב מעמדי, אויב אידיאולוגי, אויב חברתי.

כחלק מהמלחמה עם ההגמוניה של הישוב, לח"י לא נראה להם כחלק מהמלחמה, לח"י לא נראה להם כחלק מהרביזיוניסטים ולכן לא ראו בלח"י אויב. גם מפני שלח"י נראה בעיניהם חלש וגם מכוון שהייתה הבנה , ואם אתה לוקח את מה שכתב גרא בספרו ואתה מתרגם את זה למלים אחרות אז הייתה בעצם התחיבות להפסיק את הפעולות לזמן מה . מה הוא אומר לו בספר, אין שום הגיון שנפעל עכשיו, אנחנו הרי לא פועלים רק כדי להרוג , עד עכשיו זה היה השיא. עכשיו אנחנו צריכים להסביר כל פעולה שנעשה, אחרי זה היא תהיה יותר קטנה היא תפחית את האפקט, העיקר שאנחנו עשינו את השיא ועכשיו אנחנו צריכים להסביר למה עשינו אותו, אז הוא לא הבטיח לו, אבל אמר לו תחשוב בעצמך, במקומי מה אני עכשיו אלך לעשות יש התחיבות שלא לפעול, פעולות בשביל זה.

ש. הטענה של האצ"ל, אז גרא עשה את זה בחוכמה, מצד שני אמר אם תפעל נגדי אנחנו לא צמחונים, אנחנו נלחם בחזרה.

ת. אני יודע, כאיש לח"י , שעשו אז הכנות לפעולות, אני זוכר את עצמי עושה עקובים על דירתו של סנה ברחוב ביל"ו שם הוא גר, היו גם מעקבים על ראשי המפקדה של ההגנה.

היתה החלטה לחטוף בחזרה אם יחטפו את האנשים שלנו.

 

הקרבה האידיאולוגית, היו הרבה מגעים, היתה קרבה אידיאולוגית, אנשים ישבו בלטרון יש את דוד בלאו שנהיה חבר טוב של דוד הכהן.

אצל אנשי לח"י היתה הדגשה חזקה מאד שלח"י שונה מהאצ"ל ,ולח"י עזב את התנועה הרביזיוניסטית , הצרוף של כל הגורמים האלה, היו לי חברים שעזבו את האצ"ל למשל רוזנטל ואחיו , היו עוד כמה.

 

אני לא באתי מארגון אחר, היו כאלה שבאו מההגנה. אני באתי ישר לתנועת לח"י ולא הייתי בשום ארגון אחר ולכן לא הופעתי בשום רשימות ולכן גם הייתי בבית , בהבדל מאחרים. ההורים שלי לא גרשו אותי מהבית, גם כשידעו שאני בלח"י השאירו אותי ולכן היה לי כסוי, הייתי לגאלי והייתי בבית ואף למדתי.

אחרים, ההורים גרשו אותם כדי ללחוץ עליהם שיפסיקו להיות בלח"י, אתה בלח"י אז תעזוב את הבית אתה לא הבן שלי.

אצלי ההורים הסכימו אחרי שאמרתי להם שאני אעזוב את הבית אבל לא אעזוב את לח"י, ואז הם הסכימו.

בעיני ההתפתחות הזו הייתה טבעית ביותר, הקירבה הייתה קירבה נפשית, קירבה אידיאולוגית. הקירבה החינוכית הייתה הרבה יותר להגנה , לפלמ"ח והיה רצון להשפיע עליהם כל הזמן שהם לא יפסיקו להלחם.

 

ש. מה היה המומנט הדרמטי ביותר לדעתך ?

ת. הסוף היה סוף של מבוכה , של אובדן דרך, היות ולח"י היה הבית, המשפחה, והיה כל חייך .

התקופה מכ"ט בנובמבר 1947 הייתה תקופה מאד כאובה.

הכרת את יהודה לוי, שמואל ?

את שמואל לא הכרתי. אני זוכר את הוכוחים אם צריך להרוג אותו או לא. אני הייתי אז אחראי על גוש דן.

 

ש. מי היה אחראי עליך ?

ת. היתה עידית (רות קוטליצקי) ואחר כך גאולה כהן ולבסוף מזל (יעקב בנאי).

מה שזכור לי מאותה תקופה היו הדברים בהם עסקתי, הוכוחים האידיאולוגים על ההמשך.

אחי היה אז בפלמ"ח. הוא היה חתום על ספרית הפועלים, את הספרים אני קראתי ואז הייתה רומנטיקה של השמאל עם ברית המועצות וגם כל הכתבים המרכסיסטים - מרכס, לנין, אנגלס, סטלין, כל זה קראתי.

הייתה התפתחות הדרגתית, אני גם זוכר שקניתי לגרא ולגאולה כהן ולאלדד את כל הספרים האלה, כי אני הייתי לגאלי מה שנקרא. קראתי והפצתי את החוברות האלה , עובדה שרוב הפעילים של הדרג השני והשלישי של לח"י, רובם ככולם , מי שהיו פעילים בתקופה האחרונה בסוף שנת 1946 , 1947 ואילך, הרוב התנגד לאיחוד עם האצ"ל , זו עובדה וזו היתה ההכנה של השמאל . אני רוצה לומר לך עוד משהו מבלי לפגוע בכבוד של אחרים, מה שאמרת לגבי בית"ר זה לא נכון. הפעילים בלח"י רובם היו מגדירים את עצמם כאנשי שמאל.

היה הסכם של פרוק לפני הגיוס לצבא. בכל התקופה האחרונה אחרי 1947 , לח"י פעל הרבה פחות והרבה באו. באו מברית הבריונים, מהתנועה הרביזיוניסטית, כל "החברה" שלא ראינו אותם הרבה שנים , וכאלה שעזבו וכאלה שגורשו, פתאום כולם נהיו אנשי לח"י.

בסוף היו 800 אנשי לח"י. לפני זה היו בקושי 300 אנשי לח"י. לח"י היה קטנצ'יק. אני לא יודע אם יש כרטיסיה, אולי היו מכסימום 300 וזה הרבה, ופתאום גדל המספר ל- 800. איך באו ה- 800 האלה ? כל האוהדים נהיו פתאום חברים, כולם שוחררו כולם חזרו , כולם יצאו מהחורים ( הערות העורך שטיפל בארגון החומר שהיה הבסיס לקביעת מספרם של חברי לוחמי חרות ישראל ביום גיוס אנשי המחתרת כגוף מאוחד לצה"ל ביום 29.5.1948. בשנת 1987 הוקמה העמותה להנצחת מורשת לח"י . בשנת 1997 הצטרפתי כחבר בעמותה והקדשתי חלק גדול מזמני לעריכת רשימה מעודכנת של חברי לח"י כמו גם רשימות סטטיסטיות שונות כגון : התפלגות החברים לפי גיל ארץ מוצא ואחר'. מן התחקיר עולה כי מספר חברי המחתרת נכון ליום 29.5.1948 היה 1350 חברות וחברים שאינו כולל אוהדים ) אבל אז לח"י קבל מעט צביון מעורב בעוד שלפני כן היה לו צביון אנטי רביזיוניסטי ולא רצו להתאחד עם האצ"ל.

מה לנו ולהם, לנו היתה אורינטציה להגנה , לישוב, לא להשתלב בהם כמפלגה.

להיות קטליזטור.

 

ש. האם הפעולות המשותפות עם האצ"ל לא יצרו לדעתך אחוות נשק עמוקה ורצון להתפייסות אחרי כל הדברים שהיו בנינו ?

ת. רוב הפעילים התנגדו למו"מ לאחוד עם האצ"ל, היה אי אמון , היתה חשדנות.

ישראל ברלין כתב פעם "אוף אול פיפל" אני זוכר את זה כמו היום, הוא כתב את זה בשנה החמישית למדינה והנושא היה על הקמת המדינה. הוא נתן תאור יפה מאד, על האצ"ל אמר שהם היו פולנים של פילסודסקי, ועל לח"י אמר שהם היו מהאינטליגנציה הרוסית , זה היה עולם אחר.

 

ש. מי כתב את זה ?

ת. ישראל ברלין שהיה אינטלקטואל וגם כתב מסות על האינטליגנציה הרוסית. היום כשאני קורא את טלמון, כשאתה קורא את התאורים על האינטליגנציה הרוסית.

אמי אמרה, תלמד, ואני עניתי לה, שכאשר אשב 20 שנה בבית סוהר אז אוכל ללמוד משמעותה של מילת הכבוד, שלא היתה להיות חייל , אלא מהפכן.

הלח"י היה גוף אינדבידואליסטי וכל האינדיבידואליזם הזה של האינטליגנציה הרוסית היה להיות מהפכן, אם אין לח"י תהיה לח"י , בראשית היה הפלוג, אתה האיש לך למהפכה.

כל הענין של המופת האישי ושל ההזדהות האישית ושל ההקרבה האישית זה לא תנועה, לא מנהיג, לא ציות, לא משמעת אצלי זו היתה התרסה שגם יאיר לא היה מנהיג , הוא היה מופת אישי של אדם שלא נכנע ונלחם עד הסוף, זה הכל.

אידיאולוגיה זה אנחנו התנועה, זה אנחנו מרכז, זה אנחנו , זה אני.

אמר לי את זה גם עמוס קינן לפני זמן מה. זה נכון המכנה המשותף היחידי לאנשי לח"י היה שכל אחד מהם היה אידיבידואליסט פר אקסלנס. אין אינדיבידואליסטים יותר גדולים מאנשי לח"י וזה נכון.

 

ש. איך אינדיבידואליסטים יחד יוצרים צבא ?

ת. הם לא יצרו צבא הם יצרו תנועה

ולא היתה משמעת. בסך הכל היה מרכז . בראשית זה היה פילוג , זה היה המופת היחידי של יאיר, לא יצרו צבא .

היו לבטים גדולים מאד שנסכים שיהיה תא של 5 אנשים . המעבר הזה מתא של אחד לשנים , לשלושה, לחמישה זה כבר היה נראה ארגון המוני כבר היה צריך משמעת והיה לנו סדר.

הדבר לא מצא חן בעינינו, זאת היתה הסתאבות רעיונית כי אנחנו בעצם אינדיבידואליסטים שכל אחד לחוד ויש מרכז ויש מקשר זה כמעט טכני, זה הכל וכל השאר היו ויכוחים על כל דבר ודבר.

כשקמה ממשלת הלייבור והסכימו לשביתת נשק של חודש, אני די כעסתי, ראיתי בזאת פגיעה אידיאולוגית חמורה ביותר, אתה מפסיק להשתמש בנשק.

 

ש. לא היתה סטיה ?

ת. לא היתה סטיה זה היה תכסיס ומהלך נכון. היה וכוח גדול על זה , לא היתה סטיה זה היה שלב בהקמת תנועת המרי, לבוא ולומר כדי להשפיע. מצד אחד היתה בהירות ומסקנות אידיאולוגיות. יש שלטון זר ויש ספר לבן וצריך לגרש אותם. כל הטרמינולוגיה הזאת , האנטי אימפריאליסטית, המהפכנית האנטי בריטית, נעמה לאנשי אחדות העבודה ולאנשי הפלמ"ח ולכל החלק האקטביסטי. לח"י, לכן השפיע הרבה יותרבטרמינולוגיה שלו ,בהתנהגות שלו ובאנשים שנפגשו איתם, אבל בהד רואה בזה כשלון וכל האידיבידואליזם הזה בכל הטפול האינדיבידואליסטי בדקדקנות של מיכאל שבדק, גרמה לכך שלח"י נשאר גוף קטן ולא הפך להיות לגוף המוני.

 

ש. השאלה היא מה היתה המטרה, האם לח"י מלכתחילה ובמודע לא שאף להגיע לשלטון בישוב ולא שאף להיות אלטרנטיבה?.

ת. זה לא היה ארגון צבאי לאומי שיהווה אלטרנטיבה להגנה , אלא קטליזטור שמשפיע מבחינה רעיונית שגם הצליח מאד. הבעיה לא היתה לפרק את הפלמ"ח.

 

ש. אתה רוצה לומר שבמודע רצינו להיות קטנים ?

ת. אני חושב שכן, עובדה שסלקנו המון אנשים, אני אישית הייתי אחראי לסלוקם של הרבה אנשים שרצו להצטרף למחתרת.

 

ש. למשל ?.

ת. הרבה פעילים , מי שגייסתי כל הזמן היה נסוי, היה קשה מאד להיות בלח"י, קודם כל היית צריך יום יום להיות בקשר עניני, להיות מוכן לעזוב עבודה, לעזוב לימודים לעזוב משפחה, אני עצמי עזבתי את הגמנסיה, שהיה כסוי ,אתה רוצה להיות מהפכן, כולך צריך להיות במהפכה. זה לא איזה מן צופים, או הגנה, או מכבי שאתה בא לפעולות פעם בשבוע , פעם ביומיים, יוצא לקורס. אתה מקדיש את חייך למהפכה, מבחינה זו זה היה המופת האישי זה היה העולם שלנו , זה היה עולם ההתיחסות אתה מהפכן ומקדיש את חייך למהפכה אז רק בודדים היו מסוגלים לעמוד בכך.אתה צריך להיות קטליזטור, שמן על גלגלי המהפכה, זה היה היעוד של לח"י.