אבן-זוהר (רובינשטיין) יצחק – "בן-ציון"

עריכה : שרגא לביא - "שלמה"   
מראיינת: חנה ערמוני (חנה)

יצחק נולד ב- 3.5.1913 ‏ בלודז' שבפולין להוריו שלמה ושפרה רובינשטיין,שנספו בשואה יחד עם שלושה מילדיהם. בהיותו בן 12 ‏, הצטרף לבית"ר בה קיבל את החינוך הציוני הראשון וספג את אהבתו לארץ-ישראל.
בגיל 16 ‏ כבר היה מדריך ומפקד בתנועה.
הצטיין באתלטיקה קלה ובאגרוף. כאשר בא ז'בוטינסקי להרצות בלודז',נבחר יצחק להיות אחד משומרי ראשו.
בשנת 1938 ‏הוא היה בין שבעת המועמדים לעליה ארצה באורח "בלתי לגלי", בעליית "אף-על-פי", והגיע ארצה באניה היוונית "דרגא".
עם הגיעו, התגייס לפלוגת בית"ר ושירת בעקרון ובבאר-יעקב, שם גוייס לאצ"ל
בעת הפילוג הצטרף אל אנשי יאיר והיה לאיש לח"י . עבר קורסים לנשק ומילא תפקידים שונים,כגון :הדרכה, פעולות, עבודה בדפוס של המחתרת

.
בהמשך , עמודים 18- 25 סיפורו של יצחק אבן זוהר על הבריחה מלטרון

 

חברים מספרים

 

חנה: שלום לך יצחק אבן-זוהר. היום 9.3.87 ואנחנו בבית יאיר וסוף סוף קבענו פגישה כדי שתספר על הנסיון שלך בלח"י והייתי מבקשת ממך שתתחיל עם תעודות החיים שלך. מאין אתה בא, מתי נולדת ואיפה, והרקע המשפחתי והחברתי שלך.

ת: נולדתי בפולין בעיר לודז', הרבה מאד יהודים היו שם ממשפחה חסידית, אבל אבא, מלבד היותו חסיד היה גם ז'בוטינסקאי. מאוד אהב את ז'בוטינסקי.



ש: מה שנת הלידה שלך?

ת: 1918, ובגיל 12 הוא אמר לי: אתה צריך ללכת לבית"ר. אחי הגדול היה כבר בבית"ר ואבא אמר שגם אני צריך להיות בבית"ר.




ש: האם התנועה הכי גדולה היתה בית"ר?

ת: בלודז' תנועת נוער ציונית הכי גדולה היתה בית"ר, אחריה השומר הצעיר. אני זוכר בחג ל"ג בעומר כל תנועות הנוער הציוניות היו יוצאות מחוץ לעיר, ליערות. את התהלוכה בדרך חזרה לעיר סדרו בהתאם למספר המשתתפים, ובית"ר היתה התנועה עם מספר המשתתפים הכי גדול ועל כן הלכה בראש, ואחריה יתר תנועות הנוער.

זה היה מן מצעד, אלפי יהודים עמדו בצידי הדרך ומאוד נהנו והריעו לנו. רובם של היהודים בלודז' היו ציונים.

 

ש: מה היה טיב הפעולות בבית"ר?

ת: ברובן היו פעולות חינוכית. היו מדריכים טובים, בעיקר היו פעולות אידיאולוגיות.

 

ש: אתה יכול לזכור שמות מדריכים?

ת: כן. נמצא בארץ אדם בשם אריה אריאלי, שהיה איש אצ"ל, ישב בבית הסוהר. שמו למעשה היה אריה ליברמן. כל שנה ארגנו מחנות קיץ ומחנות חורף ואני הייתי משתתף בהם.

זה היה דבר נהדר, היו לימודים, בעיקר לימודי עברית , ציונות, מחנאות. הנוער של בית"ר היו השמנת של הנוער היהודי בעיר, היה גם נוער שבא מבתים של משפחות עניות וגם עשירים מאוד שלמדו יחד בגימנסיה עברית. העניים באו מהרובע בלוטי, שם גרו הרבה יהודים שעסקו במלאכה, בעיקר אריגת-יד. אך הם התפרנסו מכל מיני עיסוקים.

בלודז' היו הרבה יהודים עשירים, תעשיינים וסוחרים. לודז' היתה עיר של טקסטיל. היו הרבה מאוד מפעלי טקסטיל. הבנים והבנות שהצטרפו לבית"ר. שבאו מבתי עשירים וגם מבתי עניים.

 

ש: אתם התכוננתם לעלות ארצה, זה היה ברור לכם?

ת: כן, בודאי. זה היה ברור. הכינו אותנו לקראת העליה.

היות והיה קשה לקבל סרטיפיקטים, אז הכינו אותנו לעליה בלתי חוקית. בבית"ר עברתי כל מיני קורסים. ולאחר מכן עסקתי בהדרכה.



ש: באיזה גיל היית כבר מדריך?

ת: נכנסתי לבית"ר בשנת 1930. בשנת 1935 כבר הייתי מדריך. עברתי קורס והפכתי למדריך. קבלתי קבוצה אותה הדרכתי. כמדריך קבלתי כל מיני תפקידים. אני רוצה לספר על מקרה מסוים כאשר שז'בוטינסקי הגיע ללודז' שמעתי אותו מספר פעמים. כאשר בא, הכנתי כרטיסים לאבא שלי, כי הוא מאוד רצה לשמוע אותו. לי היו תפקידים. אני זוכר תפקיד אחד שהטילו עלי. זה היה לפני שעליתי ארצה. הטילו עלי להיות צמוד לז'בוטינסקי, כאילו שומר ראש. הוא תמיד התאכסן במלון גרנד הוטל. הוא בא לנאום בפילהרמוניה. זה היה האולם הכי גדול בלודז', והאולם תמיד היה מלא. גם בחוץ היו הרבה אנשים. אלה שלא יכלו להיכנס לאולם. ואחרי הנאום קבלתי תפקיד ללוות אותו לבית המלון. נסעתי יחד אתו. הייתי בתלבושת בית"ר, ועלינו ביחד לחדר שלו. היו לו 2 חדרים, הוא נכנס לחדר השני ואני נשארתי בחדר הראשון. אני לא זוכר אם נפרד ממני או לא, ואני נשארתי במקום כל עוד לא קבלתי פקודה אחרת, כך אני הבנתי. זה לקח כחצי שעה והוא לא יצא. לא ידעתי מה לעשות. חשבתי אולי הוא לא יודע שאני פה.

אז התחלתי להסתובב בחדר, והוא שמע ופתח את הדלת ואמר לי: מה קרה, מה אדוני עושה פה? הייתי צעיר ובכל זאת הוא קרא לי 'אדוני'. אמרתי לו: קבלתי הוראות להיות צמוד אל אדוני, אבל לא קבלתי הוראות לעזוב. הוא נורא הצטער והזמין אותי לחדר השני, כל הזמן כתב במכונת הכתיבה, קטנה שנשא אותה עמו תמיד בכל הנסיעות. הוא הפסיק לכתוב, התחיל לשאול אותי שאלות על הבית, על בית"ר, כל מיני שאלות. הוא הזמין קפה ועוגה למרות שהיה מאוחר בלילה, והייתי נבוך. לא ידעתי כיצד להתנהג. אבל לאט לאט הפשיר הקרח וסיפרתי מה שביקש.

באותה הזדמנות הוצאתי תמונה שצילמתי אותו בפעם הקודמת כשירד מהרכבת והתמונה הזאת שמרתי אותה להזדמנות אולי אראה אותו שוב ויחתום לי עליה.

אני מוציא את התמונה ובקשתי חתימה. הוא הפך את התמונה וכתב "לבית"רי הצעיר יצחק רובינשטיין, בהוקרה" וחתם.

 

ש: התמונה עוד נמצאת אצלך?

ת: לא. היא נמצאת במכון ז'בוטינסקי. עכשיו יש לי סיפור מעניין מתקופה אחרת ואני רוצה לחזור לתקופה זו.

בשנת 1941 פעלתי בלח"י בנתניה. עבדתי בליטוש יהלומים, גם לשם הסואה וגם לשם פרנסה. באתי הביתה וראיתי שכל החדר הפוך. הבנתי שעשו חיפוש בחדר והתחלתי לחשוב מי עשה את החיפוש. הבריטים לא ידעו עלי ולפי מה שלקחו לא יכול להיות שהבריטים היו בחדר. המתנתי מספר ימים, ואמרתי לעצמי שאם היו אלה אנגלים, שחיפשו בחדרי הם היו באים לאסור אותי.

אך הם לא באו ועל כן הייתי בטוח שזה היה האצ"ל. היתה זו תקופה שבינינו ובין האצ"ל היו יחסים מאוד מתוחים. היה זה אחרי הפילוג ,הם ידעו עלי. בקרתי פעם בקן בית"ר והם בקשו שאני אעזוב את המועדון. כאילו שאני בוגד. ובכן מה לקחו מהחדר- בעיקר תמונות, כשעזבתי את פולין בקשתי מאחי שבכל מכתב שישלח אלי, שיצרף תמונה מהמשפחה ,מבית"ר.

 

ש: כמה אחים הייתם במשפחה?

ת: היינו 4 אחים ואחות אחת. נשאר אח אחד הנמצא בארץ, והיתר הושמדו בשואה.

לגבי האח שנשאר ישנו סיפור מעניין ואחר כך אולי אספר. נחזור לחיפוש בחדר. היות והייתי בטוח שהאצ"ל עשה את החיפוש, פניתי לאיש שלהם שהכרתי אותו היטב. הוא היה מפקד הש.ב. שלהם, שמו משה לוין. נגשתי אליו ואמרתי לו: אתם עשיתם חיפוש אצלי. הוא הכחיש, אמר: זה לא נכון, זה לא מעניין אותנו. אמרתי לו: רק אתם עשיתם את החיפוש ולא המשטרה, רק אתם, אני בטוח. ואז בקשתי ממנו שתחזירו לי, תמונתו של ז'בוטינסקי, כי היא חשובה לי במיוחד, כי יש בצדה שני של התמונה חתימה של ז'בוטינסקי עם הדגשה בשבילי , ואני מבקש להחזיר לי אותה. אך הוא בשלו: לא לקחנו, לא חיפשנו. את התמונה לא קבלתי בחזרה. אחרי קום המדינה בקרתי במוזיאון ז'בוטינסקי ופתאום אני רואה מתחת לזכוכית את התמונה שלי. הכרתי מיד את התמונה. מנהל המוזיאון היה פעמוני. קראתי לו ואמרתי לו: תראה, אדון פעמוני, התמונה הזאת היא שלי, והייתי מאוד רוצה לקבל אותה בחזרה. מה פתאום, הוא אמר, זו לא שלך. אמרתי לו: אני הולך הצידה ואתה תוציא את התמונה ותראה מה כתוב מהצד השני. שמי יצחק רובינשטיין ותראה מה שכתוב בצד שני של התמונה. הוא הפך את התמונה ואמר שדברי בנדון נכונים אבל אני לא יכול להחזיר לך התמונה, כי אני צריך לבדוק ממי קבלנו את התמונה. אמרתי, בבקשה תבדוק. בקש שאבוא בעוד שבוע ונראה את שאפשר לעשות. באתי כעבור שבוע, שאלתי מה עם התמונה. והוא אמר אני מצטער מאוד, אלה שנתנו לי את התמונה אמרו לי לא להחזיר לך.

ש: הוא אמר לך מי זה?

ת: לא, הוא לא אמר לי. אבל הוא ידע. כעבור זמן מה באתי עוד פעם, ואמר שהוא לא יכול להחזיר לי התמונה וזהו. עד היום לא קבלתי את התמונה.

 

חנה: אגב, אם אתה יכול לקבל את מספר התמונה, אני יכולה להשיג לך העתק ממנה.

ת: בקשתי מספר פעמים ולא יצא מזה שום דבר.

באשר למקרה עם ז'בוטינסקי מלודז': הוא הזמין מונית שתחזיר אותי הביתה. זו היתה חוויה גדולה בשבילי לדבר פנים אל פנים עם ז'בוטינסקי. כולם קינאו בי אחר כך בבית"ר.

עכשיו הגיע הזמן לעלות ארצה. היה זה בשנת 1938 בקיץ. לקחו את הטובים ביותר. קודם את המדריכים, והתכוננו לנסיעה. בבית אף אחד לא ידע, חוץ מאחי הגדול, שגם הוא היה בבית"ר. בקשתי לשמור בסוד את ההכנות.

 

ש: אבל האבא שלך לא היה נגד?

ת: זו הבעיה. עכשיו אני רוצה לספר לך פרדוקס. כשבוע לפני הנסיעה החלטתי לגלות את דבר נסיעתי המתוכננת. בזמן ארוחת הצהרים ספרתי שאני עומד לעלות ארצה. אבא אמר מה פתאום? עכשיו מתנהלים מאורעות דמים בארץ ( 1936-1939 ). חכה עד שענין של המאורעות ישתתק. אני מכיר אותך. אמרתי לו לא, אבא. אני חייב לעלות ארצה ולא יעזור שום דבר. זו החלטה שלי ולא אשנה אותה. הוא בכל זאת התנגד ואמר אני לא אתן לך כסף. אמרתי לו כי אני לא צריך כסף ממנו. כל החסכונות שהיו לי מדמי כיס תמיד שמתי למטרה זו בבנק. אומנם לא היה לי מספיק כסף, כי היו צריכים לשלם שבע מאות זלוטי. הלכתי לדודים שלי וכל אחד מהם נתן לי קצת כסף. אבא לא רצה לתת, והיה ויכוח בבית בקשר לזה. אני חשבתי תמיד שדוקא אבא יהיה מרוצה מהנסיעה ארצה, כי הוא היה ז'בוטינסקאי, אבל הוא פחד. ואז אמא אמרה תשמע, תן לו לנסוע. שיהיה לנו לפחות בן אחד בארץ ישראל. הוא נשבר והסכים.

ש: במה עסק אבא שלך?

ת: היה סוחר עורות. דירת הקיץ היתה לא רחוקה מהעיירה שהיה גר הסבא שלי, הוא אבא של אבי. הוא היה ראש הקהילה. הילדים הקטנים היו כל הקיץ עם האמא בדירת הקיץ, אבל אבא עם הילדים הגדולים, היו לי שני אחים יותר גדולים ממני, אחד שנמצא בארץ, והשני שהיה בבית"ר נספה בשואה. היינו באים לשם ביום שישי, שבת, ראשון לסוף שבוע, והעסק בעיר היה סגור. בשבת בבוקר אבא אמר שהשלים עם הנסיעה שלי ואנחנו הולכים ברגל לעיירה לסבא להיפרד ממנו. הגענו לבית הכנסת שלו. הוא כיבד אותי בעליה לתורה, וכל היהודים באו וברכו אותי. היתה חגיגה גדולה ואבא כבר היה מרוצה, ובמוצאי שבת נפרדתי מהמשפחה ונסעתי חזרה ללודז' והצטרפתי לקבוצה. היינו 8 בית"רים מלודז' שנבחרו לעלות ארצה.

 

ש: זה היה בצורה ליגלית?

ת: לא. זאת אומרת מפולין יצאנו בסדר. קבלנו את האישורים מכל המוסדות. גם מהצבא, למרות שלא הייתי עדיין חייב צבא.

 

ש: היית כבר בן 20, נכון?

ת: כן. אבל בפולין רק בגיל 25 התגייסו לצבא. אני עברתי רק קורס בדומה לזה המקובל אצלנו בגדנ"ע. זה היה הכנה לקראת הגיוס לצבא. שארך שלוש שנים ומי שעבר את זה והלך לצבא הגיע גם לקורס קצינים. ומאחר שלא הייתי חייב גיוס קבלתי את האישורים גם מהצבא. דרך אגב מוסדות הצבא בפולין גם עזרו לבית"ר, כי היתה תקופה שז'בוטינסקי טיפל עם הממשלה הפולנית לעזור לבית"רים. הם גם היו מעוניינים שיהודים יעזבו את פולין.

 

ש: לאן אתה נסעת?

ת: אנחנו היינו שמונה אנשים, ביניהם היה גם מתי שמולביץ'.



ש: מי עוד היה בקבוצה?

ת: חוץ ממתי היתר הצטרפו לאצ"ל ונשארו שם גם אחרי הפילוג.

המטרה היתה להגיע לארץ ולהצטרף לפלוגות הגיוס של בית"ר. זה היה דבר מקובל, מי שעולה ארצה מטעם בית"ר. העיקר נפגשנו כל השמונה, נסענו ברכבת לקטוביץ', שם הצטרפו בית"רים נוספים, כי זו היתה עליה בית"רית בלבד. אשתו של טוביה ,אסתר גם היתה ביניהם . היא באה מבלגיה. אותה פגשנו על האוניה.

 

ש: לאן אתם נסעתם?

ת: נסענו עם רכבת בינלאומית לצ'כוסלובקיה, אוסטריה. בוינה הרכבת נעצרה, כי אמרו שמחכים לנו בית"רים מאוסטריה שצריכים להצטרף אלינו. ירד מהרכבת רק אדם אחד שהיה אחראי על הקבוצה, והתברר שהגרמנים בצעו את מבצע האנשלוס . הם כבר היו באוסטריה. אמרו לו שהקבוצה האוסטרית עזבה ברכבת קודמת והם נעצרו על הגבול האיטלקי, כי לא היו להם אשרות כניסה לאיטליה, והגרמנים אמרו להם אם אתם חוזרים לוינה נאסור אתכם ונשלח אתכם למחנות, או שאתם עוזבים את אוסטריה או שנשלח אתכם למחנות. לכן הם עמדו על הגבול בתוך הרכבת היו כ-700 איש. לנו היו אשרות כניסה לאיטליה והגענו לנמל קטן באיטליה בשם פיומה. זה על הגבול היוגוסלבי. האוניה שלנו כבר עגנה בנמל זה, ואמרו לנו שאנחנו חייבים לחכות עד שיגיעו הבית"רים מאוסטריה. לכן היינו כחודש ימים בפיומה, והם לא הגיעו. באו אנשים משלטון בית"ר והחליטו שאי אפשר יותר לחכות, ואמרו לנו לעלות על האוניה. שם הצטרפו אלינו שני יהודים, קצינים של הצבא האיטלקי, הם ערקו מהצבא, והפלגנו.

 

ש: האם אתה יודע מה היה גורל הבית"רים מאוסטריה?

ת: כן, אני יודע. נודע לנו שכעבור מספר ימים, בהתערבותו של ז'בוטינסקי,הם הורשו להכנס לאיטליה לאחר שדיבר עם מוסוליני וביקש לתת להם להיכנס לאיטליה, והבטיח שהם לא ישארו באיטליה נתנו להם לעבור את הגבול.

הם אומנם לא נסעו אתנו, אבל לאחר שהגענו ארצה, האוניה שלנו חזרה לפיומה ולקחה גם אותם. עכשיו אספר על התלאות של האוניה. זו היתה אונית משא יונית ישנה מאוד. היה מאוד לא נוח לנו, למרות שהיינו בערך כמאתיים איש, בית"רים מאירופה. שם האוניה היה דרגא , היתה זו אוניה שעסקה בהברחת נשק לספרד בזמן מלחמת האזרחים שם. הם היו כמו פירטים. מפקד האוניה שלנו היה שמואל טגנסקי שהיה מטעם אצ"ל. בחור נחמד, אמיץ מאוד. האוניה הגיעה כעבור מספר ימים לאחד האיים ביוון והמלחים עצרו אותה ודרשו כסף, אחרת לא ממשיכים. מפקד האוניה שאל מה פתאום כסף? הרי שילמנו כל הסכום לבעל האוניה. אבל רב החובל והמלחים אמרו: רוצים עוד כסף. לאף אחד מאתנו כבר לא היה כסף, כי כל הכסף הוצאנו בזמן ששהינו בפיומה חודש ימים. ואז בא טגנסקי ואמר לנו לעלות לסיפון. הוא שאל אם יש בינינו ספנים מלחים. 4 אנשים קמו ואמרו אנחנו גמרנו בית ספר ימי של בית"ר בצ'כוסלובקיה ויודעים להפעיל אוניה. טגנסקי אמר, אומנם 4 אנשים זה לא מספיק, אבל כל אחד יעזור במשהו. אנחנו כנראה נצטרך לבדנו להפעיל את האוניה. ואז הוא הזמין את המלחים של האוניה לסיפון. הם עמדו מולנו, הם היו מעטים ואנחנו 200 בית"רים. טגנסקי הוציא את האקדח ועמד מולם ואמר להם אתם מפעילים את האוניה או לא? אתם רואים את ה-200 איש האלה? אתם יודעים שהם יכולים לזרוק אתכם לים. הם ראו שמולם עומד אדם אמיץ שמסוגל לבצע את האיום ואז רב החובל נתן פקודה להפעיל את האוניה. המשכנו עוד מספר ימים. הגענו עד לחופי הארץ וחיכינו לסימנים מהחוץ שאפשר לרדת. במשך ארבעה ימים ולילות סימנו לנו לא להתקרב לחוף, כי מסתובבים אנגלים וערבים, זה היה בערב יום כיפור בערב הכריז אחד הבית"רים בשם יהודה בילו חבר'ה, נתפלל תפילת ,"כל נדרי" ובזכות זה אנחנו נרד לחוף. כולנו התאספנו לתפילה על הסיפון עם חזן, ולאחר התפילה באמת באו סימנים מהחוף להתקרב לחוף. והתחלנו בהכנות לירידה. זה היה בקרבת קיסריה. הורידו אותנו לסירות קטנות וחתרנו לחוף. כשהסירה בה הייתי הגיעה לחוף, נבהלנו כי ראינו שוטרים, ערבים על סוסים. חשבנו שנפלנו בפח. התברר שאלה היו אנשי אצ"ל ואזרחים מבנימינה שהיו מחופשים, ואמרו: אנחנו משלנו, אפשר לרדת. ביניהם היה אחיו של יגאל אלון שהיה ראש המועצה בבנימינה, שלקח אנשים מבית הכנסת כדי לעזור בהורדת המעפילים.

 

ש: אתה יכול לזכור אנשים שהיו באוניה מלבדך?

ת: מתי ואסתר שהיו בלח"י. אני כרגע לא זוכר. אבל היו הרבה שהצטרפו ללח"י. כן, אני זוכר את סיומקה שברח אתנו מלטרון דרך המנהרה. אם אני אזכור - אמסור. היה גם שלום כהן, כיום מזכ"ל הסתדרות העובדים הלאומים (לא היה בלח"י. אולי היה אוהד). הגענו לבית אריזה בפרדס ואמרו לנו, פה אתם תלונו וגם מחר, כי אי אפשר להעביר אתכם הלאה היות והיום כיפור. שאלו אותנו מי רוצה לאכול. ענינו: אנחנו צמים, למרות שהיינו רעבים, כי לא היה אוכל באוניה. היתה רק אישה אחת נשואה שהיתה בהריון ולקחו אותה על סוס מהים עד לבית האריזה. רובם היו רווקים. חבר'ה צעירים.

בלילה שמרו עלינו אנשי המושבה ואלה שעזרו לנו בירידה מהסירות. הביאו קש שנוכל קצת לישון.

 

ש: לא הייתם בבית מסוים?

ת: לא. רק בבית אריזת פרי-הדר שהיה שייך לאחד האיכרים של המושבה. למחרת בבוקר יום כיפורים שאלו מי רוצה לאכול. אף אחד לא רצה לאכול. הגענו לארץ ישראל ולא נצום? נדמה לי שנתנו אוכל רק לאשה שהיתה בהריון. ועד מוצאי יום כיפור צמנו, ובגמר הצום הביאו לנו אוכל מחיפה, אוכל מצויין, הביאו לחם חם, פיתות חמות. עד כמה שאני זוכר היה שם שמולקה קפלן. הוא הביא את האוכל, הוא בא מטעם האצ"ל. אכלנו בתיאבון ואמרו לנו שמחר בבוקר יבואו אוטובוסים לפזר אותנו, וכל אחד יוכל לבחור לו את הפלוגה של בית"ר שהוא רוצה להיות בה. אנחנו, הקבוצה הלודז'אית, בחרנו בפלוגה שהיתה בעקרון. למה עקרון? כי שם היו בית"רים מלודז' שבאו לפנינו, ואריה אריאלי היה מפקד הפלוגה בעקרון, שהגיע לשם כחצי שנה לפנינו.

 

ש: מי עוד היה בעקרון?

ת: היו חבר'ה שאנחנו הכרנו מקודם.

 

ש: מי היו החברים שאחר כך הצטרפו ללח"י?

ת: היו. כרגע לא זוכר שמות, אבל היו.

העיקר אמרנו: רוצים לעקרון. אמרו לנו: בסדר. הגענו לתל אביב עם האוטובוס. אני זוכר שכיסו את החלונות של האוטובוס כדי שלא יראו אותנו, כי זו היתה עליה בלתי ליגלית. המלווה שלנו היה איש לח"י לאחר הפילוג, וזה היה ליבוביץ הג'ינג'י.

 

ש: יצחק ליבוביץ'?

ת: כן. אריאל היה שמו במחתרת. הוא ליווה אותנו עד לעקרון.היה איש דרום באצ"ל. אחר כך בא עם האוניה פריטה. זה היה יותר מאוחר.

באנו לעקרון והשמחה היתה גדולה. שאלנו איפה אריה אריאלי שכולנו אהבנו. אמרו שהוא עובד בפרדס. בקשנו לראות אותו, והביאו אותנו לפרדס בו הוא עבד והשמחה היתה גדולה. פגש את החברים שלו, שמונה חברים, והוא אמר: חבר'ה, להתחיל לעבוד. הוא עבד במקרה בזיבול הפרדס ואנחנו התחלנו לעבוד במרץ. גמרנו מהר והוא שמח, כי היה צריך לעבוד עד מאוחר, וכך גמרנו מהר וחזרנו לפלוגה יחד איתו. הכל היה בסדר. שמחנו שאנחנו נהיה יחד, כל הלודז'אים, אבל למחרת באו קציני נציבות בית"ר לעקרון. אמרו שכל השמונה לא יכולים להישאר בעקרון, רק ארבעה יכולים להישאר וארבעה חייבים לעבור לפלוגות אחרות. אנחנו אמרנו: לא זזים מכאן. זו פלוגה של לודז'אים ונישאר פה.

הם אמרו: לא, ותחליטו מי נשאר ומי הולך, או תפילו גורל. ארבעה חייבים לעזוב לפלוגות אחרות. אני שאלתי לאן אנחנו הולכים אם לא נישאר כאן. אמרו: שניים לבאר יעקב, שניים נדמה לי לראשון לציון, שם כבר היו פלוגות הגיוס של בית"ר. שאלתי מה עושים, במה עוסקים? בבאר יעקב עוסקים בשמירה, יש פרדסים, שהם גובלים עם רמלה. זו היתה עיר ערבית. אז היו מאורעות בארץ, לפעמים הערבים היו מתקיפים את המושבה ואת העובדים בפרדסים. אמרתי להם: אני מסכים לעבור לבאר יעקב, כי אני יודע להשתמש בנשק, שרתתי 3 שנים טרום צבא.

 

ש: טרום צבא היה בתנאי פנימיה?

ת: לא. זה היה במסגרת בית ספר תיכון, אחרי הלימודים ,פעמיים בשבוע, בנוסף לזה היה בלודז' ארגון לגיון ע"ש ברק יוסלביץ שהיה קצין, גיבור לאומי , שלחם על שחרור פולין. היה קשור עם הרבי מקוצק, שהיה אישיות ידועה והלגיון נקרא על שמו, ושם למדו רק יהודים להשתמש בנשק. בית"ר ניצל את הדבר הזה ושלח בית"רים ללגיון הזה שילמדו להשתמש בנשק. יצאנו שם לקורסים במחנות יחד עם הצבא הפולני. יש סיפורים מעניינים, כמו באחד הקורסים שהיינו ביחד עם הצבא וקבוצות אחרות מטרום צבא, באו לקורס הזה מכל פולניה. היו שם אלפים, ובקורס הזה למדנו כל מיני תרגילים. היה שם גנרל שנתן תרגיל מסויים לכבוש איזו גבעה עם יריות וכו'. הגנרל דרש שאת התרגיל הזה כל קבוצה תבצע בנפרד. הקבוצה שלנו היתה קטנה, בערך 16 איש, כל הקבוצות האחרות היו גויים ורק אנחנו יהודים. כל קבוצה שיצאה לתרגיל עשתה שגיאות ומיד הגנרל שרק להפסיק את התרגיל, וכך קרה עם עשרות קבוצות, כולם נכשלו עד שהגיע התור שלנו. המדריך שלנו הסביר לנו בדיוק כיצד לבצע את התרגיל ואמר: אתם חייבים להצליח. רק משום שאתם יהודים הלך לנו בחיים לבצע התרגיל כהלכה. כדי שנצליח למדנו טוב את התרגיל. והנה קוראים לקבוצה שלנו להתחיל בתרגיל. התחלנו יפה ולא שמענו שריקה, זאת אומרת שהכל בסדר. התקדמנו בהתאם לתכנית. ירינו וכבשנו את הגבעה וחזרנו למקומנו, ואז שאל הגנרל: מי הקבוצה הזאת? אמרו לו שזו קבוצה מהלגיון ע"ש ברק יוסלביץ מלודז'.

הוא הבין מיד שאנחנו יהודים, כי במדים של הצבא שהיינו לבושים אי אפשר היה לדעת מי אנחנו. ואז הגויים שלא הצליחו, כולם אנטישמים, כעסו עלינו, רצו להרביץ לנו, גם הרביצו, ואנחנו הרבצנו להם חזרה, לא פחדנו, ואחר כך הפרידו בינינו. בסוף כל התרגילים התאספנו כל הקבוצות. במסדר הכללי אמר הגנרל: מה אתם רוצים? למה אתם כועסים עליהם? הקבוצה הזאת ביצעה את התרגיל על הצד הטוב ביותר, יותר טוב מכולכם. להיפך, כל הכבוד להם, הם יהיו חיילים מצויינים כשיתגייסו.

 

עכשיו נחזור לבאר יעקב. ובכן, באנו שניים לבאר יעקב, אם אני לא טועה השני היה מתי שמולביץ. שעזב אחר כך, עבר לפלוגה אחרת. אני נשארתי בבאר יעקב. בהתחלה עבדתי בפרדסים. כעבור תקופה מסוימת שאל מפקד הפלוגה מי יודע להשתמש בנשק. אמרתי: אני יודע. שאל איפה למדת? בפולין, אמרתי, הייתי ב-דבליו.פי.(w.p.?), הכנה לצבא 3 שנים. התברר שבתחנת הנוטרים בבאר יעקב צריך אנשים שיודעים להשתמש בנשק. הנוטרים היה להם נשק באופן חוקי שקבלו מהאנגלים. הנוטרים, גפירים קראו להם, היו שומרים במושבות. הנוטרים בבאר יעקב היו אנשי המושבה בלבד, אבל מפקד הנוטרים ביקש ממפקד הפלוגה אולי יש אדם שיודע להשתמש בנשק. אמרתי שאני מוכן ללכת. באנו לתחנה. מפקד הפלוגה הציג אותי בפני מפקד הנוטרים והוא ידע שאני עולה חדש וצחק ממני. אמר: יהודי מפולין יודע להשתמש בנשק? זה לא יכול להיות. אמרתי לו: כן, אני יודע. ואז הוא הוציא רובה ואמר לי: אתה יודע מה זה? אמרתי לו: כן, זה רובה מאוזר, ולקחתי את הרובה ביד. ואז אמר: לא, לא. לקח ממני את הרובה והוציא את המחסנית. פחד שאני אפלוט כדור. אמרתי לו שאני יכול לפרק את הרובה לחלקים ולהרכיב אותו בחזרה ואין לו מה לדאוג. הוא נתן לי את הרובה, הכנסתי את המחסנית והכנסתי כדור לקנה והוצאתי אותו בחזרה. הוא ראה שאני באמת יודע ושאל אותי: מאיפה אתה יודע כל זה? איפה למדת? בפולין יהודים הם פחדנים ולא משרתים בצבא. עניתי לו שיהודים כן משרתים בצבא הפולני ויש גם קצינים יהודים.

סיפרתי לו שעברתי קורס של שנים. הייתי גם צלף טוב, כי למדנו קליעה למטרה מבחינה ספורטיבית. קבלתי אות הקלע, קראו לזה קלע מצטיין. בשנה הראשונה אות מברונזה, שנה שניה מכסף, ובשנה שלישית מזהב. לי היו כל השלושה. מפקד התחנה הסכים לקבל אותי. נתן לי בגדים של נוטרים ורובה, ואז פתאום שמענו יריות. התברר שערבים מתקיפים את המושבה. הוא נתן הוראות כיצד להתנהג. אני לא שמעתי בקולו והתקדמתי לכיוון היריות. הוא צעק: שכב, אתה תיהרג. ואני מתקדם ויורה עד שהברחנו את הערבים, והתפרסמתי במושבה כפייטר. וכך המשכתי תקופה מסוימת כנוטר.

עכשיו נעבור לסיפור אחר. לפלוגת בית"ר הגיעה הודעה שמכניסים לאצ"ל את הבית"רים, בעיקר את אנשי הפלוגות, כי עד אז הם לא היו באצ"ל ואמרו שהדבר הזה יתקיים בבאר יעקב. באים לבאר יעקב כל המפקדים של האצ"ל וכל קציני הנציבות של בית"ר והטקס הזה יתקיים בבאר יעקב. הגיע דוד רזיאל, שראיתי אותו בפעם הראשונה, עשה רושם של איש צבא.

פגשתי שם את ג'ולי. היא באה מראש פינה. באו כל המפקדים של כל הפלוגות. כנראה שהיא היתה גם מפקדת או משהו דומה לזה. רזיאל נאם בטקס. קראו לזה חתונה בין אצ"ל ובית"ר כי עד אז באצ"ל היו אנשי מושבות. אנשי עיר כמעט שלא היו בית"רים, והוחלט שבית"ר נכנסת לאצ"ל וזה קרה דוקא בבאר יעקב. למחרת עברתי ועדת קבלה והתקבלתי כחבר אצ"ל רשמי.

 

ש: איך היתה ועדת קבלה?

ת: הועדה היתה מורכבת מ-3 אנשים. ישבו בחושך והמועמדים היו נכנסים פנימה .אנחנו בלח"י היינו מקיימים ועדות קבלה דומות.

עשו את זה בלילה בחושך, עם נר, פנס, מול הפנים, עם השבעה על ספר תנ"ך ואקדח. וכך התקבלתי לאצ"ל. זה היה לפי המלצת מפקד הפלוגה. לא כל אנשי הפלוגה התקבלו לאצ"ל. הייתי בין הראשונים ומיד קבלתי תפקיד של מחסנאי נשק בבאר יעקב. קבלנו אקדחים, חוברות הדרכה, חומרי חבלה, מעט רימונים. היה מעט נשק, כי היינו קבוצה קטנה. סדרתי מחסן בכד של חלב. הטמנתי אותו באדמה, במקום מרוחק מהפלוגה. רק אני ידעתי על מקום המחסן. היו בערך 8 אקדחים, אולי גם שני רימונים.

 

ש: כמה אנשים הייתם בפלוגה?

ת: היינו כ-40 איש, אבל לא כולם היו באצ"ל, אולי 20 השתייכו לאצ"ל, ביניהם יהודה בילו ,שסיפרתי עליו מהאוניה, שביקש להתפלל תפילת כל נדרי.

וכך קבלתי תפקיד של מחסנאי נשק. הייתי צריך לקבל נשק ולהכניס אותו למחסן, או להוציא נשק למטרת אימונים. פרט לזה עסקתי גם בעבודות אחרות חוץ מנוטרות. היו זמנים שלא היתה עבודה והייתי היחידי שקבלתי משכורת מהנוטרות, ומהכסף הזה התקיימה כל הפלוגה.

 

ש: עבור מה קבלת משכורת?

ת: מהנוטרות. המשכורת היתה 20 גרוש ליום - 6 לירות לחודש, כמו כל פועל בפרדס. בפרדסי באר יעקב עבדו לרוב ערבים, הפלוגה של בית"ר התארגנה, במטרה להכניס עבודה עברית במושבות, כי עד אז עבדו כמעט רק ערבים, כל בית"רי שהגיע לארץ היה צריך להתגייס לשנתיים בפלוגות העבודה של בית"ר. אני בוגר פלוגות אלה. פעולות מיוחדות של האצ"ל לא היו בבאר יעקב פרט לשמירה בפרדסים.

 

ש: מה היה המצב של המאורעות אז? אתה הגעת בשנת 1938.

ת: נכון. היו אז מאורעות עד ספטמבר 1939, עת פרצה מלחמת העולם השניה. בשנים האלה היו הרבה התקפות מצד הערבים על באר יעקב, שהיתה מוקפת כפרים ערבים מצד נס ציונה, רמלה ובקרבת באר יעקב.




ש: היו התקפות לעתים קרובות?

ת: כן, הרבה התקפות. אמנם לא היו קורבנות מצדנו. המושבה היתה מאורגנת טוב בשטח. היתה שמירה והתוקפים תמיד נסוגו. היינו תוקפים חזרה וגרשנו אותם. כך התנהלו החיים בפלוגת בית"ר עד 1940, כשהחל הפילוג באצ"ל. הדבר עשה רושם גדול על כולם, אנשים לא יכלו לעכל את זה, היו מבולבלים.

 

ש: היתה לכם איזו הכנה נפשית, ידעתם שמשהו לא כשורה?

ת: כן, נודע לנו מיד על הפילוג. ידענו על רזיאל ויאיר.

 

ש: מתי שמעת על יאיר לראשונה?

ת: כשאסרו את המפקדה הראשית של אצ"ל שמעתי גם על יאיר, כי הוא היה חבר המפקדה הראשית באצ"ל. אני את יאיר לא ראיתי לפני זה, אבל שמעתי עליו עוד בפולין. אני זוכר שהגיע לפולין ושמענו עליו שהוא אחד החשובים באצ"ל בארץ. פרץ הפילוג ורוב חברי הפלוגה בבאר יעקב החליטו ללכת עם יאיר ולא עם רזיאל.

 

ש: למה?

ת: אני שמעתי הרבה על יאיר ועל ההבדלים בינו לבין רזיאל בקשר למלחמה בבריטים. רזיאל היה יותר איש צבא ויאיר יותר חולם ,לוחם ומשורר, וזה משך אותי יותר.

 

ש: אתם ידעתם מה היה הקו המפריד ביניהם?

ת: לפני הפילוג לא ידענו הרבה, אבל קרוב לפילוג ובזמן הפילוג ידענו כבר את ההבדלים וההשקפות שלהם. למשל כשפרצה מלחמת העולם השניה, רזיאל אמר שצריך להפסיק את כל הפעולות נגד הבריטים.

 

ש: אתם לא ידעתם מה בדיוק המחלוקת ביניהם, נכון?

ת: לא ידענו בדיוק, אבך ידענו שקו הפעולה, של יאיר כיצד לפעול, הוא יותר הגיוני. אצ"ל למשל החליט להפסיק את הפעולות, ורזיאל אמר: יש מלחמת עולם וצריכים לעזור לאנגלים במלחמה נגד הגרמנים. אנשי אצ"ל קבלו הוראה להתגייס לצבאות הברית או לבריגדה. יאיר אמר: לא! כי יש לנו מלחמה עם האנגלים בארץ, כי הם האויב מספר אחד שלנו כאן בארץ. ואנחנו לא נתגייס לצבאות הברית ולא נלך בקו שקבע רזיאל. אנחנו נילחם כאן בארץ. זה שכנע אותנו ורוב אנשי הפלוגה בבאר יעקב הצטרפו ליאיר. באותו זמן הגיעו לפלוגה אליהו גלעדי, מתי שמולביץ, סיומקה, נדמה שגם יהודה בן-דוד ועוד אחרים, לאחר ששמעו שבבאר יעקב הפלוגה נמצאת בידי אנשי יאיר ושאנשי רזיאל עזבו אותה. החזקנו את הפלוגה תקופה מסוימת, לא הרבה זמן. היתה שמועה שאנשי רזיאל רוצים לכבוש את המקום ולגרש אותנו. באותה תקופה נפטר זאב ז'בוטינסקי ואנו עדיין היינו בפלוגה ואפילו בתלבושת בית"ר, למרות שהצטרפנו ללח"י. באחד הימים כשהייתי בשמירה ליד הפלוגה ראיתי שלושה אנשים בתלבושת בית"ר מתקרבים לכוון הפלוגה. הם היו קציני נציבות בית"ר בארץ, משה מוסקה שטיין, דוד ליניבסקי-ניב, שלום רוזנפלד. הם ביקשו להיכנס פנימה. אמרתי להם: מצטער, אני קבלתי הוראות לא לתת לכם להיכנס. לבשתי מדים של בית"ר והם אמרו: איזה בית"רי אתה שלא נותן לקציני נציבות בית"ר להיכנס לפלוגת בית"ר? הסברתי להם שהבית"רים שהלכו עם רזיאל עזבו את הפלוגה ונשארו בה רק אלה שהצטרפו ליאיר, ואין לכם מה לעשות כאן. ועל כך השיבו: אתה מקבל פקודה להכניס אותנו פנימה. אמרתי: לא. בשום אופן לא. אני קבלתי הוראות וזהו. והם לא נכנסו. אבל דוד ניב אמר: אם ככה אנחנו נוציא אותך משורות בית"ר, כי אתה כבר לא בית"רי מרגע שהצטרפת ליאיר. כל הבית"רים הלכו עם יאיר, השבתי להם, אין כל קשר בין בית"ר והמחתרת שהתפלגה. אני בית"רי מילדות ואשאר בית"רי. אבל בסכסוך הזה, בפילוג, מצאתי לנכון להצטרף ליאיר, והרבה בית"רים הלכו בדרך זו. הנה תראו, רוב הבית"רים בפלוגה זו הצטרפו ליאיר. וכך היה בכל הפלוגות בארץ, כולל ראש פינה. הם עזבו את באר יעקב ולא ניסו לפרוץ בכוח. כעבור זמן קבלנו הוראה לעזוב את באר יעקב, כי זו יכולה להיות כתובת לאנגלים לבצע מאסרים.

 

ש: מי נתן לכם הוראה כזאת ומי היה הקשר שלכם עם תל אביב?

ת: נדמה לי שיהושע זטלר. הוא היה מפקד הדרום עוד לפני הפילוג. תמיד בא לבקר, כשהוא רכוב על אופנוע. עזבנו, הגענו לתל אביב ולחבר'ה לא היה מה לעשות. היינו מובטלים. לא היה מה לאכול. בפלוגה היה אוכל, ואז יהושע כהן אמר לי: סע לנתניה ושם תלמד את מקצוע היהלומים. תעבוד ותרוויח כסף. הגעתי לנתניה ונודע לי שעומדים לפתוח מפעל חדש ומחפשים תלמידים. בעל המפעל היה דנקנר, אחיו של עובד בן-עמי, אז ראש העיר נתניה. הלכתי ללמוד חיתוך יהלומים. זה היה במפעל קיים באזור התעשיה הישן. כל אלה שלמדו הועברו למפעל החדש והתחלנו לעבוד. היתה שם מדריכה, אשה מהולנד בשם דה יונג. היא לימדה אותי חיתוך יהלומים, ובמפעל החדש היא היתה מנהלת. כעבור 3 חודשים התחלתי לקבל משכורת ומזה התפרנסתי. במשך הזמן התחלתי להרוויח יותר ומצבי מבחינה זו היה טוב ובמקביל קיימתי קשר עם יהושע כהן.

באחד הימים הוא הגיע אלי ואמר לי: יצחק, אנחנו זקוקים לכסף כי החבר'ה בת"א אין להם מה לאכול. הוא ידע שאני כבר מרוויח טוב. כל שבועיים קבלתי משכורת בקש שאתן לו מעט כסף. נתתי ברצון, בשביל עצמי השארתי מעט מאוד. בהזדמנות אחרת בא אלי ואמר: צריך למצוא דירה בשביל יאיר וזה עולה כסף. נתתי לפעמים את כל משכורתי ואכלתי במסעדה בלי לשלם, ובעל המסעדה הכיר אותי טוב וידע שאני עובד והסכים שאני אשלם פעם בחודש כשיהיה לי. וכך זה נמשך תקופה ארוכה. פעם הוא בא ואמר לי: בוא אתי לחפש דירה בשביל יאיר במושב בית יצחק ליד נתניה, מקום שקט שמתאים למגורים עבור יאיר. הגענו למקום וראינו על אחד הבתים שלט: דירה להשכיר. נכנסנו פנימה. בפנים פגשנו אשה מבוגרת. היא שאלה אותנו: מה העיסוק שלכם? אמרתי שאני עובד ביהלומים בנתניה. יהושע אמר שהוא סטודנט, לומד באוניברסיטה, ואנחנו מעוניינים לשכור את הדירה. כנראה שלא מצאנו חן בעיני האשה ואמרה: נראה, תבואו בשבוע הבא. ברור שלא באנו יותר אליה. ניסינו במקומות אחרים בסביבה למצוא דירה ולא מצאנו. בינתיים המשכתי בפעילות בעיר. היו לנו מספר חברים. הפעילות היתה אימונים בנשק. היינו מתאמנים בפרדסים בלילות ביחד עם הכפר-סבאים, ביניהם נחמה, אחותה אסתר, מנחם שיף, שיקה, אפרים זטלר ועוד אחרים. ואחראי על כולנו היה יהושע כהן. וכך עבדנו תקופה די ארוכה ביחד, הנתנייתים והכפר-סבאים.

 

באחד הימים נודע לנו שיאיר נהרג. זה היה בפברואר 1942. יהושע בא ואמר שהמצב הוא בכי רע, אבל צריך להמשיך. יצאתי אתו לכל מיני משימות, כמו מעקב אחרי אנגלים או יהודים מלשינים. אני זוכר שפעם עקבנו אחרי בלש יהודי בהרצליה במשך שלושה לילות.

באחד הערבים בא אלי יהושע ואמר: יצחק, תעזוב מיד את נתניה. שאלתי: מה קרה? והוא אמר: חטפו את אפרים זטלר, ההגנה חטפו אותו והעבירו אותו לאחד הקיבוצים ובמשך שלושה ימים מענים אותו עינויים קשים, וכנראה שנשבר ביום הרביעי ומסר את שמות כל האנשים שהוא הכיר. כמו כן מסר 4 מחסנים שהיו בכפר סבא. אמר לי: בוא אתי לכפר-סבא לעזור להוציא את הנשק מהמחסנים. אפרים היה המחסנאי של הנשק בכפר-סבא. כשבאנו למחסנים לא היה כבר שום דבר, פרט לתפוזים שהם, אנשי ההגנה זרקו לתוכם. אפרים לאחר שנשבר מהעינויים מסר להגנה את השמות החברים שהכיר והמחסנים של נשק.

 

ש: האם היה במחסנים אלה נשק שקבלנו מפולניה?

ת: יכול להיות. אני לא יודע. על כל פנים היה הרבה נשק וגם מסמכים שונים. גם לנו בנתניה היה מחסן נשק לא גדול. אני הייתי המחסנאי בנתניה. יחד אתי במפעל עם אליעזר בן-עמי, גרנו בחדר אחד וגם יצחק צלליכין עבד אתנו. גרנו אצל תימני בשכונת בן-ציון ובחדר זה גם התאמנו בנשק. לאחר שלא מצאנו את הנשק במחסנים של כפר-סבא אמרתי ליהושע שאני חוזר לנתניה. הוא התנגד ונתן לי קשר לתל אביב וכתובת.

 

ש: אתה זוכר למי?

ת: אני חושב שזה היה אצל חיסיה, ולא לחזור לנתניה, כי זה מסוכן. יתכן שאפרים מסר את שמך לאנשי הגנה וחבל שיאסרו אותך. אמרתי לו שאני חייב לחזור כי מחר יש משכורת ולי אין כסף, רק אקח את המשכורת ואעזוב את נתניה. יהושע אמר: תיקח את הכסף בפעם אחרת. אני לא שמעתי בקולו. הלכתי לישון ולמחרת בבוקר הלכתי למפעל כדי לקבל את המשכורת. התחלתי לעבוד ופתאום נכנס אלי אחד המנהלים ואמר לי להיכנס למשרד. חשבתי שזה בשביל לקבל את המשכורת, אבל כשנכנסתי למשרד ראיתי שלושה אנגלים ושוטר יהודי או קצין משטרה. בתוך המשרד היו כבר 4 אנשים ששמם יצחק. כנראה אפרים לא ידע את שם משפחתי אלא רק שמי הפרטי.

ברגע שנכנסתי למשרד האנגלים מיד אמרו: זהו האיש לפי התיאור שקבלנו מאנשי ההגנה שמסר להם אפרים. הם שחררו את יתר היצחקים ועצרו אותי. מיד הבנתי שזה בא מאפרים.




ש: תסביר לי בבקשה איך אתם קבלתם את העובדה שאפרים מסר את הכל?

ת: אני אספר לך עוד מעט. לפני שהאנגלים לקחו אותי הופיע בעל המפעל דנקנר ואמר להם: אתם טועים. הבחור הזה לא יכול להיות טרוריסט. הוא בחור שקט, חבר ועד העובדים. הוא לא טיפוס של טרוריסט. ענו לו: נראה, נחקור אותו. אם אנחנו טועים אולי נשחרר אותו, אבל יש לנו הרושם שלא טועים, כי לפי התיאור שבידינו זה הוא שאנחנו מחפשים. דנקנר אמר: לא יתכן שיצחק רובינשטיין טרוריסט. לקחו אותי לחקירה בתחנת המשטרה. הדבר הראשון ששאלו אותי: איפה יהושע כהן, איפה יתר האנשים שאת שמותיהם הזכירו. אני כמובן טענתי שלא מכיר את השמות האלה ואין לי ולא היה לי כל קשר אתם, והם בשלהם. אתה מכיר את יהושע כהן, אתה נפגש אתו. שאלו אם מכיר את אפרים זטלר. אמרתי להם: לא מכיר.

אתה היית בכפר-סבא. אמרתי להם: הייתי פעם שם לפני הרבה שנים, זה היה בשנת 1938. יש לי קרובים בכפר-סבא, אבל את אלה שאתה מזכיר אני לא מכיר, אין כל קשר אתם. אמר לי: תספר הכל אחרת יהיה לך רע מאוד. אני בשלי ולא מדבר. אחר כך שואל אותי השוטר מאיפה אתה. אמרתי: מפולין. באיזו תנועת נוער היית? ב"השומר הצעיר" עניתי. לא, אתה היית בבית"ר, אמר. לא, אמרתי, אני הייתי ב"השומר הצעיר".

לאיזה ארגון אתה משתייך, שאל. אני משתייך לארגון עובדים של הציונים הכלליים. בנתניה היה קיים ארגון מקצועי כזה ואני הייתי חבר בו. הלכו לבדוק והתברר שזה נכון. החקירות נמשכו יומם ולילה עד שהעבירו אותי לבית הסוהר בטול-כרם, ואז הגיע וילקינס, אותו הכרתי טוב.

 

ש: איך הוא היה נראה?

ת: כמו כל אנגלי. הוא גם דיבר יידיש ועברית טובה.

 

ש: בכל זאת תנסה לתאר אותו.

ת: לא גבוה מאוד, בלונדיני, והוא המשיך לחקור.

 

ש: באיזו שפה הוא חקר אותך?

ת: בעברית. היה גם שוטר יהודי יחד אתו. אמרתי להם שהכל מה שהיה לי לספר ספרתי, ואין לי מה להוסיף, זו האמת, ולא היה לי כל קשר עם האנשים שאתה שואל עליהם. בפעם הבאה הוא הופיע עם שני אנגלים ענקים גבוהים, והייתי בטוח שינסו להרביץ לי, כי עד אז לא הרביצו לי. וילקינס התחיל לחקור מחדש ואמר: עכשיו אתה תספר הכל, על כל השאלות אתה חייב לענות ולספר את האמת, אחרת אתה רואה את שני האנשים אלה, יהיה לך רע מאוד. אמרתי: לי אין יותר מה לספר אפילו אם תהרגו אותי. אני אומר לכם שאתם טועים. זה לא אני שאתם מחפשים. על כך ענו לי: אפילו אם אנחנו טועים, אתה תשב בבית הסוהר לשנה, כי יש חוק, סעיף בי.15 המאפשר לשלוח לשנה אדם לבית הסוהר ללא משפט, לכן כדאי לך לספר, כי ממילא אתה תשב בכלא. אמרתי להם: זהו זה. ואז החליטו לעזוב אותי ולא להרביץ. אמנם מדי פעם היו באים, בעיקר בלילות, עם כל מיני שאלות לאחר שהורידו אותי למרתף. בזה נגמרו החקירות. בטול-כרם נשארתי בערך חודש ימים ונאמר לי שאני אשב במעצר שנה, בהתאם לחוק כפי שסיפרתי קודם. ואז אמרתי להם: אם כך, אז אני אסיר פוליטי ואני לא רוצה לשבת כאן עם ערבים, ואני דורש להעביר אותי למקום בו יושבים יהודים. אני לא מוכן לאכול את האוכל שנותנים כאן. ואז מתערב הקצין היהודי ואומר: אתה יודע הכל, אתה מכיר את החוקים פה. אמרתי: כן, אמרו לי על כך הערבים . לאחר מכן הביאו לי מטה לתא, כי קודם ישנתי על מין מזרון של סמרטוטים. קבלתי תא נפרד. הביאו לי אוכל טוב. כעבור מספר ימים בקשתי שיביאו אותי למפעל בו עבדתי כדי לקבל את הכסף שחייבים עבור העבודה. הבטיחו ובאמת לקחו אותי עם שמירה חזקה וכבול באזיקים לנתניה, למפעל, ובעל המפעל דנקנר אמר: מגיע לו שבועיים משכורת. ואמנם קבלתי את הכסף. הם הכניסו את הכסף למעטפה והחזירו אותי לטול-כרם, ושם במשרד ספרו את הכסף, הטביעו חותמת על המעטפה, רשמו את הסכום על המעטפה ושמרו אותה בכספת במשרד. אני התחלתי לעשות בעיות, צעקתי שאני רוצה לשבת עם יהודים ולא עם ערבים, עם פושעים. אמרו לי שבעוד מספר ימים חייבים להעביר לבית-כלא בעכו מספר פושעים שנשפטו לתקופה של הרבה שנים, כי בטול-כרם ישבו אסירים שנשפטו לתקופות קצרות, ונעביר אותך ביחד עם האסירים לעכו ומשם למזרע.

 

ש: באיזו שנה זה היה?

ת: זה היה בשנת 1942 לאחר רצח יאיר. בטול-כרם היה ערבי שהיה לו תפקיד של אחראי על האסירים. הוא בעצמו גם היה אסיר. ולבוש היה במדים לבנים עם דרגות. זה היה נהוג בכל בתי הסוהר. הערבי הזה ידע שלי יש כסף, לכן התחנף אלי, הביא לי אוכל טוב מבחוץ. הוא ידע שמגיע יחס מיוחד והוא טיפל בי יפה. נתן לי רמז שרוצה סכום כסף מהכסף שיש לי במשרד. הוא הביא לי מכשיר גילוח, סבון, שוקולד, מכל טוב. הגיע היום שעוברים לעכו, והערבי הזה קיבל הוראה לכבול באזיקים ושרשרות את כל האסירים כולל אותי. אני נתתי לו רמז שישתדל לא לכבול אותי, כי בכוונתי היה לברוח בזמן הנסיעה בדרך. הוא עשה הכל שלא יישארו בשבילי אזיקים. האנגלים לא הרגישו בזה, הכל היה מוכן לנסיעה. הביאו לי את המעטפה עם הכסף ואז פתחתי את המעטפה, הוצאתי בערך לירה וחצי או שתי לירות, היה אז הרבה כסף, ונתתי לו שאף אחד לא ירגיש.

התחלנו לנסוע בזינזנה. זה רכב להעברת אסירים. הליווי היה חזק מאוד. משוריין מלפנים ומאחור, שוטרים מזוינים בתוך הזינזנה, כך שאי אפשר היה אפילו לנסות לברוח, כי כל תנועה מיד כיוונו את הנשק. וכך הגענו לעכו. שם קיבלו אותי ולקחו את התיק. שכחתי לספר שבזמן שישבתי בטול-כרם החליטו להגיש נגדי תביעה משפטית על כניסה בלתי חוקית לארץ. הביאו אותי לנתניה לבית המשפט עם שני שוטרים ערבים מזויינים שישמרו עלי. השופט היה בכור שיטרית, לימים שר המשטרה בממשלת ישראל. הביאו אותי בפניו והוא התחיל לשאול שאלות כאילו אני פושע, ואני התחצפתי קצת ולא נתתי כבוד המגיע לשופט. הוא צעק עלי: איך אתה מדבר. תעמוד ישר. אתה רואה את הסמל מאחורי? זהו סמל של הוד מלכותו מלך בריטניה. השבתי: זה לא מעניין אותי. ואז הוא התרגז ואמר: על כל מילה שאתה תוסיף תקבל יום נוסף מאסר. היה ויכוח גדול בינינו. שאלתי אותו: אדוני, אתה יהודי. כך מתנהג שופט יהודי? הוא שאל אותי למה באתי באופן בלתי חוקי לארץ. עניתי לו: איזו מין שאלה זו? אני יהודי, זו הארץ שלי, ובאתי בדרך שיכולתי, וכך יבואו עוד הרבה יהודים שלא מקבלים סרטיפיקטים, ואני מתפלא שיהודי מדבר כך. הוא כעס ושפט אותי למאסר 18 יום במקום 8 ימים שהיה צריך לתת, או קנס של 10 לירות, ושאל: מה אתה בוחר? מאסר או קנס? אמרתי: אני רוצה לשלם את הקנס, כי חשבתי שהשוטרים הערבים אולי לא יודעים בדיוק מה לעשות אתי אם אני אשלם את הקנס. נגשתי לקופה כדי לשלם, כי הכסף היה אתי, ואז ניגש קצין משטרה יהודי ואומר לי: אתה חושב שאם תשלם את הקנס ישחררו אותך? אתה טועה, לא ישחררו אותך. אתה חוזר חזרה לבית הסוהר. אמרתי לו: מה זה ענינך? אתה יהודי ואתה נגד יהודי ואתה נגד יהודים. והוא אמר: אתה איש מסוכן מכנופית שטרן ותשב הרבה שנים, וקבלת כבר שנה. אפילו אם תשלם את הקנס. ואז אמרתי: אם כך אני לא משלם, ונתתי קללה הגונה, והוא נתן פקודה לשוטרים להחזיר אותי לטול-כרם. גם הוא נסע אתנו. וכך נסענו לעכו. בעכו שוב קיבל אותי אסיר במדים לבנים בשם מחמוד. הוא היה אחראי על האסירים. הוא לקח ממני את החפצים האישיים שלי כולל המעטפה עם הכסף, ואז פתח את התיק הפלילי ואמר: בוא אתי לקבל בגדים חומים ולגלח את הראש. אמרתי לו: אני לא אלבש בגדים חומים וגם לא תעשה לי תספורת, כי אני פה זמני והולך למחנה מעצר מזרע, כי קבלתי שנה מאסר אדמיניסטרטיבי. הוא התחיל לריב אתי ואמר: אתה תשב פה 18 יום, כך כתוב בתיק. אמרתי לו: קבלתי שנה ולא רק 18 יום. הוא אומר "לא" ורצה לקחת אותי בכוח. כל זה התרחש בחצר בית הסוהר בנוכחות כל האסירים שהסתובבו בחצר. הוא דחף אותי ואז נתתי לו מכת אגרוף והשכבתי אותו על הארץ. הייתי אז בחור חזק מאוד. לחצתי אותו לרצפה, וכל האסירים הערבים צחקו והריעו לי, כי הם שנאו אותו, כי הוא התנהג גם אליהם בגסות. פתאום הופיע אסיר יהודי, זה היה אברהם שיין, שנדון למאסר עולם במשפט הידוע של שלמה בן-יוסף ושלום ז'ורבין. אברהם שיין צעק בעברית: מה קורה כאן, מחמוד? אמר שהאיש הזה לא רוצה לקבל בגדים חומים ולא רוצה שיורידו לו את השערות. אברהם הסתכל בתיק ואמר: עזוב אותו, הוא קיבל שנה מעצר והולך למזרע. מחמוד התעקש שאני צריך לשבת פה ואז אמר אברהם: בוא ניקח אותו לגרנט, מפקד בית הסוהר, והוא יחליט. הגענו לגרנט. הוא פתח את התיק וצעק: אני לא רוצה אותו פה. לא רוצה את המסוכנים פה. מיד להעביר אותו למזרע. וכך נשארתי שני לילות בעכו. לא יכולתי לישון, כי היו בחדר הרבה אסירים, פושעים שפוטים להרבה שנים, וכעבור יומיים לקחו אותי לגרנט אשר אמר להחזיר לי את כל החפצים והכסף. אותו מחמוד שכעס עלי והיה צריך לטפל בי. החזירו לי הכל וגרנט שאל: קבלת הכל? קח את המעטפה עם הכסף וספור אותו. על המעטפה היה כתוב הסכום עם חותמת של בית הסוהר מטול-כרם. ספרתי ואמרתי: חסרים לירה וחצי או שתיים. זה היה הכסף שנתתי לערבי בטול-כרם. גרנט התרגז וספר בעצמו את הכסף ואמר: נכון, חסר כסף. אני לא סיפרתי שאת החסר נתתי לערבי מטול-כרם, כי רציתי לסדר את מחמוד שהתנהג אלי בגסות בזמן שקיבל אותי.

גרנט צעק על מחמוד: גנב, למה לקחת את הכסף? מחמוד נשבע שלא גנב ולא יודע מי גנב. חקרו אותו והוא הכחיש הכל. הוא באמת לא גנב. אני שתקתי. ואז גרנט אמר: קח את הכסף ותקבל מה שחסר במזרע. נשלח לך אותו בהזדמנות הראשונה. מה היה אחר כך אני לא יודע, וכעבור חודש הגיע הכסף למזרע.




"הבריחה מלטרון" מאת יצחק אבן זהר (24.12.1990 )

למעשה, עוד בטרם הגעתנו ללטרון ,כאשר שהינו במחנה המעצר במזרע ,התחלנו לחשוב על בריחה. ועל כן בטרם ההגעה ללטרון קבלתי הוראה לתפוס את הצריף הקרוב לגדר. אני חושב שההוראה באה מגרא. במחנה היו גם אנשי אצ"ל. הגענו ללטרון באמצע היום. התחלנו לרוץ אנשי לח"י ואצ"ל לכיוון הצריפים הקרובים לגדר, לאיזה מטרה רצו את הצריף אינני יודע. רצינו לתפוס את הצריף הקיצוני. עד כמה שאני זוכר לא הייתה הגרלה לגבי תפיסת צריף מס' 4.

ההעברה ללטרון הייתה מלווה בשמירה חזקה, בהשתתפות טנקים קלים. באוטובוסים של "אגד", ישבו יחד אתנו אנשי משטרה מזוינים. את החבילות שלנו זרקו לתוך משאית.

בצריף שיכנו רק אנשי לח"י פעילים. גרא היה האחראי והוא אשר בחר את האנשים שיאכלסו את הצריף המיועד. גרא היה בעל הסמכות הגבוהה ונבחר למנהיג באופן טבעי. במזרע היו מיכאל וגרא המנהיגים הבלתי מוכתרים, למעשה רוב האנשים שהיו בצריף מס' 3 במזרע נכנסו לצריף שלנו בלטרון בצריף מס' 4 היינו 21 איש. אלה היו הוותיקים והפעילים.

גרא לא היה בצריף שלנו, הוא היה בצריף על ידינו. אינני יודע מדוע גרא לא בא אלינו לצריף מלכתחילה. כך נקבע. גרא נתן את ההוראות, הוא למעשה גם תכנן את המנהרה, עמד בקשר עם החוץ. בלטרון היו 4 מחנות במגודר: אצ"ל , לח"י, הגנה, מחנה של הערבים, שכלל טיפוסים חשודים בריגול ונתינים זרים ועוד אחד שאינני זוכר. במחנה בלטרון, היו יותר ממאה אנשי לח"י שעברו ממזרע ללטרון. אותו מספר אנשי אצ"ל. היחסים בין אנשי אצ"ל ולח"י היו טובים. היו אמנם ויכוחים שלא פגמו ביחסים הטובים . מפקד המחנה היגנס וכל המנהלה היו אנגלים.

ארגון המחנה: היו משרדים, קנטינה ומרפאה שכלל אחיות ארמניות. למרפאה היו נרשמים בטרם ההגעה לשם. אני נרשמתי ל רופא אף אוזן וגרון. מה יש לך? שאל אינני יודע עניתי. יש לך שקדים אמר צריך להוציא אותם. לא ידעת שיש לך בעיות עם השקדים? שאל. הסכמתי מיד לניתוח. הוכנסתי לצריף לפני האשפוז. הלבישו אותי בפיג'אמה ולקחתי עימי גם את הבגדים. קשרו לי את הידיים והרגליים , הציבו לי שמירה חזקה והסיעו אותי לירושלים. נתתי את הסכמתי לניתוח כי ניכרה במוחי המחשבה אולי תהיה לי אפשרות לברוח,

אולם לא הייתה אפשרות כזאת, כי הייתי כבול והייתה שמירה מסיבית לפני האמבולנס ואחרי האמבולנס. באנו לביה"ח הממשלתי בירושלים. הביאו אותי לחדר הניתוח והרופא אמר שהוא אינו מתכנן לנתח אותי כבול, כך הורידו ממני את הכבלים ,אך בטרם עשו זאת, התייעצו עם הסי.אי.די . הרופא היה יווני, הצמידו לפני כלורופורם ואמרו לי לספור עד 20. עד 10 ספרתי ונרדמתי. עשו לי את הניתוח וכשהתעוררתי הייתי קצת מטושטש. ראיתי על ידי עומדת אחות יפה וצעירה, היא אמרה לי לא לדבר כי אני "שחוט", היא הייתה יהודיה, פגשתי אותה פעם , שמה הדסה אלבאום, אז רק סיימה לימודיה בבי"ס לאחיות. שאלה אם אני רוצה משהו ואם אני רוצה לכתוב למישהו. אתן לך פתק ועפרון ותכתוב למי שאתה רוצה. אני יודעת הכול עליך , כן אמרתי, יש לי דודה כאן בירושלים ואם את רוצה להודיע לה שאני פה בבקשה . אז הייתה תקופה שלאנשי לח"י אסור היה לנו לקבל ביקורים. כי נחשבנו very dangerous . היא בקשה מאחות אחרת שתחליף אותה והלכה אל הדודה. זה היה לא רחוק מבית החולים ברח' יפו. היא חזרה ואמרה לי שלא מצאה אף אחד בבית ולכן השאירה פתק אצל השכנה כי יצחק רובינשטיין (אז) (אבן זהר היום) נמצא בבית החולים ובקש שתבואי לבקרו. הדודה לא הספיקה לבוא כי נתנו הוראה להחזיר אותי חזרה ללטרון. הרופא התנגד ואמר שבמצב כזה יש להשאיר אותי לפחות לילה אחד, כי אסור לטלטל אותי. לא עזר שום דבר. הכניסו אותי למרפאה בלטרון ליומיים ואח"כ חזרתי למחנה. את האחות הדסה פגשתי רק לפני כחצי שנה. חבר שלי מבני עירי אמר שימצא אותה ופתאום כעבור יומיים צלצל אלי ואמר שמצא אותה. שאל אותה עלי והיא אמרה לו שהיא זוכרת את יצחק וחיפשה אותו כל השנים מאז.

השמירה בלטרון הייתה מאוד חזקה. היו 3 גדרות: גבוהה, שביל פטרולים גדר מחושמלת ועוד גדר. בשביל הפטרולים, שהיה בין הגדר המחושמלת והלא מחושמלת הסתובבו שומרים אנגלים , שתמיד עברו ליד הצריף שלנו. שביל הפטרולים היה במרחק של כ-3 מטר מהצריף, הם פטרלו כל הזמן הלוך וחזור לכל אורך השביל , לפעמים שניים בצורה מצטלבת אחד מול השני. אני חושב שכל 3 שעות החליפו את השמירה. בכל המחנה היו מגדלי שמירה עם פרוז'קטורים. בחרנו לכן את סיום מסלול המנהרה שיצא בתוך וואדי. שלא יהיה למעלה. בכל 30 מטר בערך היה מגדל. השמירה שהייתה מאוישת יום ולילה. רק האנגלים הם שהתחלפו כל מספר שעות. השוטרים הערביים היו פשוטים וסמלים. עשרות שוטרים בזוגות עסקו בשמירה עם רובים. על יד המחנה שלנו היו שני שוטרים ערבים, אתם היה לנו קשר. תמורת שוחד כספי, קבלנו הרבה מצרכי מזון כמו שקבל הצבא האנגלי: קמח, סוכר ואורז, הם היו מוציאים את הדואר שלנו ומביאים לנו מבחוץ דאר, ברור שהמכתבים היו כתובים בכתב סתר . שמואל קפלן היה האיש שניהל את הקשר.הוא קבל את המכתבים הנכנסים והיה מוסר להם מכתבים יוצאים.

ש. מה היה אורח החיים בצריף ובמחנה לפני הבריחה?

ת . בשעה 6 אני חושב, ,פתחו את הצריפים ובאו לספור אותנו. אני פעלתי במחנה כמדריך התעמלות .

בהתחלה הייתה קבוצה קטנה. לאט לאט הצטרפו יותר. השתתפו בקבוצה חברים מכל הצריפים. שני אנשים אחד אנגלי ואחד ערבי פתחו את הצריף וספרו את האנשים עוד במיטות, אם מספר העצורים התאים, הלכו לצריף אחר ואנו יכולנו לצאת החוצה. אחרי ההתעמלות התקלחנו, התגלחנו ואכלנו ארוחת בקר. בשעה 8.00. קבלנו לארוחת בקר: לחם ,מרגרינה, ריבה, זיתים, קפה, תה. הטבחים היו שלנו. האוכל היה מצוין. פעם בשבוע קבלנו הקצבה של מצרכי המזון מהמחסן. האנגלים לא התערבו בנעשה. לטבח הראשי היו עוזרים להכנת האוכל (קולף תפוחי אדמה) היו תורנויות. אחרי ארוחת הבוקר, היינו חופשיים לעשות כל דבר, ספורט, כדורגל, עיסוק בחקלאות עם כלי עבודה, לימודים, חוגים שונים. היו מרצים טובים עסקנו ב"בלבתטוב": עבודות יד, גילוף מעצי זית, שפות, חלק מהעצורים למדו לבחינות בגרות ובאוניברסיטה בהתכתבות.

היו ויכוחים עם אנשי אצ"ל. הם שנאו אותנו. מוועד האסירים קבלו חבילות. לנו לא נתנו. הם קבלו גם חבילות פרטיות ולא היו מתחלקים עם אנשי לח"י. היו ויכוחים אידיאולוגיים ביננו. החדרים היו מסורגים . סדר פסח היה באולם מיוחד, הכינו שולחן קבלנו יין ומצרכים מבחוץ מהאגודה למען האסיר שהיתה בלתי מפלגתית. בא חזן או רב מבחוץ שערך את הסדר. בעיקר התווכחנו עם אנשי האצ"ל על הפילוג והדרך שבה יש להמשיך, אמרנו שהאנגלים הם אויב מס' 1 שלנו פה. הם התגייסו לצבא הבריטי, אנחנו לא. הם אמרו שאנחנו בוגדים. לפני שנאסרתי הלכתי לתחרות פינג-פונג בין מכבי לבית"ר במועדון בית"ר בנתניה. הייתי צריך לשלם בעד הכרטיס וישבתי שם ליד יצחק צללמן שהיה גם באצ"ל וגם בלח"י, פתאום בא גברתן אחד ואמר לי: לעזוב את האולם. "מקומך לא כאן אתה בוגד" הוא הלך ואני נשארתי. כעבור זמן מה חזר עם עוד אדם אחד. אמרו לי לעזוב את האולם, שאם לא,יוציאו אותי בכוח. יצאתי. זה השאיר עלי רושם חזק וזכרתי זאת גם במעצר. גרא בעיקר ניהל ויכוחים עם הנייטראליסטים.

הויכוחים היו מאוד חריפים אך לא עד כדי התנגשות. יחד עם גרא קיימנו ישיבה זמן קצר לאחר שהגענו ללטרון, והחלטנו לחפור מנהרה. אבל לא היו לנו כלים. הייתה זו החלטה משותפת של כל החברים.

נחזור קצת לסדר היום שלא סיימנו: ארוחת צהריים: בשר היה כל יום, מרק, לחם, סלט ירקות, תפוחי אדמה, אורז, ירקות מבושלים, מרק פירות, שתייה, קפה תה. גם בצריף עשינו תה וקפה.

אחרי הצהריים עשינו כל מיני דברים, למדנו, בצענו עבודות עץ, את העצים קבלנו מן האנגלים. הם היו מעוניינים שלא נתבטל, למדנו בעצמנו, בהתחלה היה לנו מדריך, קבלנו כלי עבודה, מסור קטן, נייר זכוכית, פוליטורה.

 

יצחק שלום{שעוני) שעשה דברים נהדרים היה למעשה האיש שבדק ונתן סימנים כשהשומר האנגלי היה מתקרב אל קרבת הצריף, בעת הבריחה ,על ידי משיכת חבל ביד אחת כשקצה החבל השני היה בחוץ בידי הבורחים, כשאחד יצא מן המנהרה השני בתור קיבל את קצה החבל. כשאני נתתי משיכה זה היה סימן שהבא אחרי יכול לצאת.

בצריף שלנו האנשים היו עסוקים רק למראית עין . את כל כולנו הקדשנו לחפירה. ההרצאות נתנו על ידי החברים, פרופסורים, מהנדסים, רופאים. גרא נתן הרצאות במתמטיקה.(יצחק מסמן את סדר המטות והאנשים על התרשים). שלום ז'ורבין לא היה צריך לברוח, הוא לא גר בצריף. אבל פעם בא לגרא ואמר לו: "שמע, אני יודע שאתם חופרים מנהרה ואני מאוד מבקש שתיקחו אותי" איך גילה? עשינו כיסים עם שרוך לשפיכת האדמה בחוץ וכשמשכנו בשרוך- הכל נשפך החוצה.

פעם מילאנו את הכיסים עם אדמה ואמורים היינו לשפוך אותה לפני כניסתנו חזרה לצריף עם החשיכה. אמנם הורקנו את התרמילים האלה אך למחרת בבקר כל השטח היה אדום מצבע האדמה שהתפזרה בגלל הגשם. זה בלט על רקע האדמה השחורה של המחנה. חשבנו שירגישו בכך. זה קרה פעמיים אך איש לא הבחין. שלום נכנס לצריף של בית הכנסת ודרך החריצים הוא הסתכל החוצה וראה שאנחנו משחררים את האדמה תוך כדי הליכה. הוא עקב אחרינו. אז הודענו על כך לגרא. מהפחד ששלום יגלה את הדבר הסכים לשתף אותו בבריחה.

פעמיים ביום היה מפקד. בבקר פתחו את הצריף ב- 6.00 וספרו אנגלי וערבי או שני אנגלים. ספרו והשאירו את הדלת פתוחה. אחר כך ניגשו לצריף הבא-ספרו וכך הלאה. לא הייתה חובה לעמוד. במשך הלילה לא היו הפרעות מצד האנגלים.

פעם אחת היה חיפוש פתע שידענו עליו מראש. הוצאנו את כל המיטות החוצה ועשינו ניקיון כללי. זה היה כבר בעת החפירה. הרעיון של חפירת המנהרה היה של יהודה גור. החלטנו לחפור אחרי כשבועיים מצאנו שבפינה הימנית הכי טוב להתחיל. קבלנו את הסכמת גרא. ההחלטה הייתה של כולם, יהודה היה המוח של החפירה. לכל אחד היה תפקיד, בהתחלה חשבו שכולם יחפרו אך לא כולם יכלו, אלה שלא יכלו לחפור, קיבלו תפקידים אחרים. במלתחה היה וילון משני הצדדים , ושמנו שם את כל המזוודות והחבילות שהיו לנו. מפקד המחנה היה שבע רצון מהסידור הזה ואמר לערבים לקחת דוגמה מאתנו. אצלנו הכל היה נקי מתחת למיטות ועל הקירות. את הכל העברנו למלתחה. המיטה הייתה מסודרת, מעל המטה היה מותקן מדף עם מכשירי גילוח. כל אנשי הצריף הוכנסו כמובן לסוד המנהרה. הרנבלט ידע למרות שהיה בצריף אחר. יתכן שגם שמואל קפלן ידע. היו כל מני תפקידים. אלה שלא חפרו עמדו בשמירה. מבית השימוש שהיה בחוץ אפשר היה לראות את השומרים בלילה.

שעות החפירה התנהלו מסגירת הצריף בערב, גם ביום חפרנו. בהתחלה גם אני עבדתי בחפירה, אבל בסוף הוחלט שרק קבוצה קטנה תשתתף בחפירה, אלו שמצטיינים ומסוגלים. החופרים: סיומקה, יהודה בן דוד. סיומקה יכול היה אפילו להסתובב במנהרה ולהגיע בחזרה. אחרים היו נאלצים לחזור בזחילה לאחור. גם מתי שמואלביץ ושאול גלילי היו בין החופרים. התפקיד שלי היה גנן. להוציא את האדמה החוצה דרך בית השימוש, להוציא את השק החוצה ולשפוך את האדמה על הערוגות .בלילה קפצתי דרך החלון, שפכתי את האדמה מהר על הערוגה החלקתי אותה ורצתי חזרה לצריף דרך פתח בית השימוש. בבקר הייתי ממהר לצאת החוצה ולראות אם הכל נראה בסדר, פעם צמחו שתילים של עגבניות. בלילה כיסינו עם אדמה ובבקר שמתי שתילים חדשים של סלק. שתילים קבלנו מהאנגלים. האנשים שעברו ליד הערוגות לא שמו לב שאתמול היו עגבניות והיום יש סלק. הערוגות היו מסודרים בשורות כל שורה באורך של מטר, הקפדנו שלא תהיה גבוהה מדי לשם כך היינו משקים במים. כשראינו שהן גבוהות מדי היינו מפסיקים למלא אדמה, לפעמים גם הרסנו, פיזרנו את האדמה איכשהו ובנינו מחדש ערוגות. חוץ מזה היינו מפזרים את האדמה בסמוך לקיר של הצריף. דופן הצריף היה כפול ואת החלל היינו ממלאים באדמה. פעם היינו צריכים להוציא בחזרה מפחד החיפוש שידפקו בקיר וירגישו, אח"כ עשינו כיסים במכנסיים ופיזרנו את האדמה בתוך המחנה. היו עבודות חול, יצחק סימן טוב, היה חשמלאי הוא התקין את עבודות החשמל. הוא הוריד מבין הקירות חוטי חשמל וחיבר בין בית השימוש, שם היה אור (חשמל) כל הלילה לבין המנהרה כך היה לנו אור במנהרה. היה לנו משור, לקחנו עצים מכל מקום, מהמיטות שלנו לקחנו בהשאלה לוח אחד מתוך 5 לוחות מהם הייתה המיטה עשויה. ריפדנו את תקרת המנהרה לכל האורך בעצים, מתחת לתמיכה בתקרה הצבנו לוחות בצורת " כדי למנוע מפולת, היינו זקוקים להרבה עצים. אח"כ לקחנו עצים גם מבית הכנסת, אלה היו לוחות עבים יותר שהתאימו לרגלים של התמיכות. תוך כדי הליכה סחבנו כל מיני עצים בתואנה שהן דרושים לנו בבצוע עבודות שונות. אף איש לא הרגיש בכך. היינו מיד מנסרים אותם לפי המידות ומכניסים למנהרה. האנגלים השתגעו אח"כ כשפתחו את המנהרה וראו את כל זאת. שלחו אחרינו כלבים כדי לתפוס אותנו, אך פיזרנו פלפל כדי לשבש את חוש הריח של הכלבים .

הרצפה שלנו הייתה עשויה מאבנים בלתי מסותתות, כמו הגדרות, בין האבנים שמו את הטיט. כשפתחנו את האבנים עשינו דבק מיוחד, אני חושב ממלט ומדבק אשר התבייש ונראה כמו הצבע המקורי, לא יודע מי המציא את הרעיון. כעבור מספר מטרים נתקלנו בחפירה, בסלע והיינו צריכים לחצוב בסלע. בחפירה ביום שרנו במקהלה בניצוחו של אריה בויקו, כדי שלא ישמעו את קול החציבה . אריה היה בחור עדין עם נשמה ושר יפה מאוד. לוילון קראנו - מסך של קולנוע.

 

סדר החפירה:

כשסגרו את הצריף, לקראת לילה, סילקנו את המזוודות מפתח המנהרה והתחלנו בעבודת החפירה. הפתח לא היה סגור עם דבק אלא רק עם המכסה שעליו היו מונחות המזוודות. הדבקנו את הפתח רק כאשר היה לנו מידע מוקדם ,שעומדים לערוך חיפוש. העבודה התנהלה בתורנות, החופר חפר, מילא את העגלה באדמה, נותן סימן עם חבל ואז מושכים החוצה את העגלה, את העגלה התקנו מעצים, בלי גלגלים, משכנו אותה עם חבל, מאוחר יותר התקנו גלגלת. את האדמה שמנו בשקים אותם הורקנו מחוץ לצריף.

מלאכת החפירה הלכה ונעשתה קשה יותר ויותר ככל שהתקדמנו, האור נחלש והאויר הלך ופחת, ועל כן המצאנו את פטנט המפוח. בתחילה לא יכולנו לסבול שהיה של יותר מ-10 עד 15 דקות במנהרה. יותר מאוחר הצבנו צינורות אוורור. הצינור היה בקוטר של 1/4 או 1/2 צול. הוצאנו כמה צינורות כאלה עד לפני האדמה. פתח הצינורות נבלע בתוך שדות העשב הירוק, וכך יכולנו להמשיך לעבוד ,אך לא יותר מאשר עד חצי שעה. העבודה הייתה קשה מאוד, נאלצנו לחפור כאשר אנו שוכבים על הבטן, גובה המקסימלי של המנהרה היה כ-60 ס"מ והרוחב כ-45 ס"מ. אי אפשר היה לעמוד בה אלא בקושי לכרוע על הברכיים, סיומקה יכול היה גם על ברכיים כי היה נמוך. בהתחלה לא היו לנו כלים מתאימים לחפירה, ולכן עבדנו גם בציפורניים, אח"כ השתמשנו בסכינים, מאוחר יותר השגנו ברזלים שונים עד שהבריחו לנו כלים מיוחדים ששימשו אותנו לחפירה ובכך הקלו במעט את מלאכת החפירה, כמו גם "סחבנו" מהאנגלים כלי עבודה. כשהבחורים עבדו למטה במנהרה, האחרים היו בכוננות שמירה .כשהתקרב מישהו אל הצריף, שלא היה גר אתנו, היינו נותנים סימנים לחופר, כי אף אחד אפילו אנשינו מהצריפים האחרים לא ידעו על החפירה. תמיד, יומם ולילה, היו אנשים בשמירה. את האדמה צברנו במשך היום בשקים אותם הנחנו בפינת המנהרה. הוצאנו אותם בלילה. השקים הכילו כ-10 ק"ג אדמה. החופרים התחלפו לעתים קרובות. אם משהו התעייף למשוך את העגלה החליפו אותו, את השקים הריקים של דברי המזון הבאנו מהמטבח כשהגענו בחפירה לסלע בקשנו מבחוץ שיבריחו לנו אזמל, כדי לעמעם את הרעש אותו שמעו חזק בחוץ, היינו פותחים בשירה, שירי מחתרת וגם שירים אחרים, רוסים ,מולדת ועוד. כמו כן רפדנו את דפנות המנהרה כדי להפחית את הרעש . חציבת הסלע ארכה שבועות ואז הוחלט שיש לעקוף את הסלע כאשר נתקל בו במהלך החפירה. את חישובי הכיוון ערך גרא שהיה מהנדס בהשכלתו. הוא שרטט את התכנית. אחרי התקדמות של 150 מטר הוצאנו מעל פני האדמה, מקל עם חתיכת בד לבן. אחד מאתנו עלה על גג הצריף ועשה עצמו כמי שמסתכל על הנוף והבחין בבד הלבן, את המקל הוציאו בדרך כלל דרך הצינור של האוורור. כדי לבדוק אם החפירה הולכת בכיוון הנכון על פי התכנית עד שלבסוף הגענו ליציאה בתוך הוואדי היכן שרצינו להגיע על פי התכנון. בקטע האחרון של המנהרה היינו צריכים להעמיק את השיפוע כדי שפתח היציאה לא יראה על ידי השומרים. הסימנים לאישור הבריחה היו 8 חלונות בצריף.

סימן שאנו מוכנים לבריחה, סגרנו חלון אחד ואילו החלון שבא אחריו ישאר פתוח באופן זה מהכביש נראה חלון אחד מואר וחלון אחר חשוך. החברים שבאו לאסוף אותנו לא היו צריכים להחזיר לנו סימנים שהם ממתינים לנו כי ידענו על פי תאום מראש שהם ימתינו לנו במקום המיועד כדי לאסוף את הבורחים .

חוויה גדולה הייתה קבלת עיתון "החזית" גיליון א' עשה רושם חזק, הרגשנו שיש פעילות בחוץ, העברנו אותו מיד ליד כדי שלכולם יתאפשר לקרוא בו.

קשר עם המוסדות הלאומיים: מכתבים לקרובים ובקשות מאת אלה שהיו ניטרליים בדעותיהם למען טיפול בשחרורם. הסופרווייזר של המחנה היה שאול הגלילי קשר עם הסוכנות לא היה. מטעם הרבנות הראשית בא הרב הרצוג בלווי מפקד המחנה, לתוך בית הכנסת כדי שישמע מה אומר הרב לאסירים. לעומת זאת הרב עוזיאל שגם הוא בא לביקור בלווי מפקד המחנה, לא נתן לו להיכנס לביה"כ כי לא רצה שישמעו את דבריו. הוא אמר: אף אחד לא דואג לכם בחוץ ואיש לא ישחרר אתכם, אתם צריכים לדאוג לעצמכם (אולי נתן רמז שאם לא נברח אף אחד לא ישחרר אותנו) היה בינו ולבין הרב הרצוג הבדל גדול, הרב הרצוג לא דאג לנו כל כך. נראה היה שהוא ידיד האנגלים. הוא הטיף לנו ללויאליות לממשלה ולא לעשות להם בעיות, אז יהיה טוב יותר. הרב עוזיאל דיבר לעניין ועודד אותנו יותר. בלילות שבת היו מופיעים חזנים משלנו, שהיו טובים מאוד.

הרב אריה לוין לא בא בתקופה שלנו. ידענו ושמענו שגרא מדבר עם יעקב פולני, אך לא יודע אם הראה לו את המנהרה ובקש ממנו לברוח. יעקב פולני אמנם נמנה עם הנייטרליסטים אך היה יותר קרוב אלינו שלא כמו אבנר ארליך, זרעוני וסטרליץ. אני זוכר שהוא ניהל שיחות רבות עם גרא. קבלנו מבחוץ חבילות שהכילו מצרכים שונים בהם התחלקנו ביננו . ביקורים היו אסורים אבל איפשרו לנו לקבל חבילות.. אני קבלתי מהדודה שלי עוגות, עוגיות לשמחת החברים.

בערבים , ישבנו בחברותה , ניהלנו שיחות , התבדחנו והתוכחנו ברוח טובה, העלנו רעיונות על מה שנעשה כשנהיה בחוץ.("אם אעבוד בעיתון שלנו אעשה לך מסגרת שחורה יפה-אל תדאג") שלמה יעקב היה מספר בדיחות, בעיקר ביידיש. מנחם שיף היה סולידארי . אני לא דברתי הרבה, שוחחנו על נשים (אם בכלל מסוגל עוד לקיים יחסים?) לא ראינו בחורות במשך שנים. מסריק היה מתקין לו זגוגיות עבות כדי שנוכל להסתכל על הכביש הראשי כדי לראות בחורה. הוא ישב במחנה בחינם, לא היה חבר במחתרת. ידענו כי בחוץ נצטרך להילחם וחיינו יהיו קשים. התחלקנו לזוגות - צ'וצ'ו עם מתי היה מקובל שלכל אחד יש שותף, השותף שלי היה מנחם שיף היינו מכבסים לבד, הוא היה מכבס ואני הייתי מגהץ, הוא היה שוטף כלים של שנינו ואני הייתי מביא את האוכל לשנינו. לכל אחד היה בן זוג סיומקה היה עם יהודה בן דוד .