גולדשטיין חנה (לבית אולנסקי) – "נילי"

עריכה : שרגא לביא - "שלמה"   
מראיין: אברהם ליברמן (גדעון)

‏חנה נולדה בעיירה הקטנה טרב ‏, ליד וילנה שבליטא, באוגוסט 1927,להוריה שושנה ומיכאל אולנסקי. האב עסק במסחר
והאם עקרת-בית, היתה עסוקה בגידול שמונת ילדיהם .
המשפחה היתה דתית ציונית ובבית דיברו עברית. בשנת 1934 ‏, לאחר הצתת רוב בתי היהודים ובית-הכנסת בעיירה בידי פורעים ליטאים, הצליח האב, מיכאל, באומץ-
לבו, להציל את ספרי התורה. על הצלת ספרי התורה ועל
הסכמתו להצעת סיטקוב, במיבצעו , לעלות לארץ "כעובד
אדמה", זכה אביה בסרטיפיקטים לו ולמשפחתו והם עלו לארץ
ב"עליית סיטקוב" בשנת 1935

חברים מספרים

גדעון מבקש, מנילי להעלות זכרונות מההווי האישי והפרטי שלה, על תקופות שעברה בעת היותה חברה במחתרת.

 

נילי מספרת:

גויסתי למחתרת בצורה לא כל כך רגילה, למדתי בעיר ,הייתי קצת יוצאת דופן ביחס לבנות העיר, לא רקדתי לא הלכתי לבתי קפה וזה קצת בלט בשטח, היה לי קשה להתהלך בחברה העירונית, בכל זאת היו לי ידידות, והן סיפרו לחבריהן כי יש להן מכרה, ובאו להכיר אותי עוזי הג'ינג'י ויוסף פרנקפורט, הם תהו על קנקני והמליצו עלי. באותה תקופה גמרתי ללמוד בעיר וחזרתי לחדרה, שם גרו הורי ולשם באו בן מנחם ובנימין [פני] והם גמרו את המלאכה, וגיסו אותי למחתרת בלי שום ועדת קבלה.

ידעתי מה זאת ועדת קבלה ,כי עברתי את זה באצ''ל, אשר שם לא הייתי פעילה. גייסו אותי כי הייתי חברת בית''ר.

כשגויסתי ללח''י בחדרה הועסקתי בעבודות שונות , המלצתי על אנשים ,הלכתי לגייס אנשים, הדבקתי כרוזים, חילקתי חומרים. במחתרת היה לי חבר לעבודה שמו היה יזהר והוא גר בחיפה. עבדנו שם יחד, עד שנחשפתי על ידי נוטרים. ומכיון שגם אחי הבוגר ממני היה נוטר, דבר היותי חברת מחתרת הו עבר אליו מיד, ומכל הצדדים החלו לאיים עלי, איימו על אחי שאם הוא לא ידאג לכך שאני אפסיק, ימסרו אותי למשטרה.

גדעון: איך התייחסו אליך הנוטרים?

 

ת .בעצם אותי הם לא תפסו, אני הצלחתי לברוח זה היה בזמן הדבקת כרוזים, לקחתי איתי את אחותי הצעירה שהיא תשמש לנו עזרה, אף על פי שהיא לא היתה חברת לח''י.

הם תפסו את יזהר וכנראה שהם ראו גם אותי , ואיימו עליו אך לא עשו לו שום דבר, למחרת הלכו לאחי ואמרו לו שהם יודעים שאני חברה בלח''י וראו אותי בהדבקת כרוזים, ואם הוא לא ידאג לזה שאני אפסיק הם ימסרו אותי לבריטים, ברור שאחי התחיל ללחוץ עלי וגם הורי, ואבי נתן לי אולטימטום: לח''י או הבית, וכמובן שעזבתי את הבית אחרי זמן קצר.

בגלל המראה שלי השתמשו בי לרוב בתור אשה נשואה,ובעיקר לשכור דירות .באחת הפעמים הלכתי עם אליעזר הבולגרי לשכור דירה בכפר סבא . שכרנו בפרדס בית בודד ושם נערכו קורסים לנשק, שם גם הכרתי את אבנר, הוא היה הבחור הראשון שהגיע לשם. את הקורס הראשון ניהל אלימלך, שנהרג בפריצה לכלא עכו.

 

ערכתי קניות, חלק במגדיאל וחלק בכפר סבא. בכפר סבא היה חבר מחתרת שלנו שגם הוא היה ערך חלק מהקניות שם, למדתי לבשל לאנשי הקורס. זכור לי שאמרתי לצ[פ]וני:" אינני יודעת לבשל!" אז הוא אמר לי: "קחי סיר עם מים, שימי את הבשר בתוכו, וכשהבשר יהיה רך תשימי בתוך הסיר כל מיני ירקות, ותהיה לך ארוחה שלימה," זכור לי שבאחת הפעמים כשאליעזר בא הביתה [הוא היה בעלי הפיקטיבי] הכנתי לו חביתה, והיא היתה מתובלת בהמון זבובים,איני יודעת איך הם הגיעו לשם.

גדעון: האם לא הרגישו שום דבר?

ת .בהתחלה לא הרגישו, כשהגיעה בעלת הבית לביקור, ראתה את הבחורים אותם הצגתי בפניה כאחי. כעבור זמן מה, עצר אותי ברחוב אחד האיכרים שהיה כנראה אוהד לנו, שהזהיר אותי כי חושדים שמשהו נעשה בסביבה. מובן שאני הכחשתי הכל והעברתי שיחה זו לצפוני, אבל בכל זאת המשיכו להעביר שם את הקורסים, זה היה בשנת 1945, לבעל הבית היו שני בנים, בחורים צעירים, מידי פעם הם היו באים להשקות את הפרדס, ובאותם הימים היו נוקטים באמצעי זהירות מיוחדים, היו מתאמנים בשקט. אולם באחת הפעמים צפוני תפס אותו [את אחד הבנים] כשהוא מציץ לחדר, החדר הראשון היה מסודר כחדר מגורים אבל בחדר השני היו מזרונים ונשק, והבחור הציץ וראה. צפוני תפס אותו ואיים עליו, שאם הוא חס וחלילה יספר מה שהוא ראה, רע ומר יהא גורלו.

נתקבלה החלטה שלא להמשיך את הקורסים במקום זה, ועל כן עברנו משם לסגולה ליד פתח תקווה.

שם גר אחד האוהדים שלנו אדם מאוד נחמד. אשתו היתה נוצריה בולגריה. בהתחלה היא לא ידעה מי שכר את הדירה, זה היה בית על יד הכביש. לאשתו היתה שם חוות חזירים והבית הושכר לנו כבית מרוהט, היה מאוד קשה לנו לשמור על הריהוט כי היו שם כתריסר בחורים. ריכזנו את כל הרהיטים בחדר הראשון, ובחדר השני היו ארונות עם נשק ומזרנים אחד על השני, ביום ובלילה היינו פורשים אותם על הרצפה וישנים עליהם עם תלבושת מלאה, והנשק היה במצב הכן.

סיפרנו לה שאנו זוג צעיר, ובעלי עובד בקומיסיון.בעלה סיפר לה שבעלי הרבה פעמים נעדר מהבית, וכדי שלא אהיה בודדה באים אלי לבקר חברים. היו שם באמת הרבה ביקורים. אלי היה מפקד הקורס, אותו היא הכירה מיד באופן רשמי.

בעלת הבית היתה באה לבקר אותי, היא רצתה לראות איך סידרתי את הדירה, אמרתי לה שחדר השינה לא מסודר ואי אפשר להיכנס. עבדו אצלה ערבים, והיא היתה שולחת אלי באמצעותם פרחים, היא לא ידעה עד כמה היא מקשה עלי בזה.

המקום היה רחוק מהעיר והיה קשה מאוד להביא לשם את מצרכי המזון ,אצלם בחצר היתה חבית עם נפט, והיא הציעה לי שאשתמש בו לבישול. לפעמים הייתי עושה זאת, אבל לא יכולתי לקחת כמה שהייתי צריכה כדי שלא יחשדו בי.

באחת הפעמים עבד בפרדס אחיו של מר מירקין, הבחורים שלא היה להם היכן לצאת היו יוצאים לפרדס, והוא הבחין שהרבה בחורים משתמשים בו, הוא בא אל אחיו ושאל מה זה? כמה אנשים גרים פה? האשה התחילה לחקור את בעלה והוא סיפר לה מה הענין, ואז היה לי יותר קל, לפני שהוא סיפר לאשתו הוא בא ואמר לנו שהיא לוחצת עליו והוא מוכרח לספר לה. התוצאה היתה, שלא הייתי צריכה יותר לסחוב נפט מהעיר, ושנית, היא לא שלחה אלי את הערבי להביא לי פרחים וזה היה בסדר.

הבן שלהם היה נשוי לנוצריה אנגליה, באחת הפעמים בזמן הקורס אחד הבחורים יצא לשמירה וראה מכונית צבאית נעצרת ויורדים ממנה קצינים בריטים, דרך הנסיגה היתה קבועה, וקבענו שבמקרה של משהו אני פותחת את הדלת, אני אירה באקדח ויהיה להם סימן נסיגה, לא עלה על דעתינו שהאנגלים באו לבנו של מירקין.

החייל דפק בדלת ושאל אותי באדיבות היכן גרה משפחת מירקין? לא יכולתי לענות רעדתי כולי, הייתי לבושה חאקי ולבשתי מיד סינור, ירדתי מהמדרגות בהתרגשות רבה והראיתי להם היכן גר מירקין. רגלי היו משותקות פתחתי את הדלת ולא יכולתי לדבר, הם היו כבר מוכנים לנסיגה, הראשון כבר קפץ מהחלון, ואני לא יכולתי לדבר. המקום הזה החזיק מעמד הרבה זמן, אני עצמי השתתפתי שם בקורס אחד, אחרי כן באה במקומי תמר הג'ינג'ית. חלק מהזמן הייתה שם שולה אשתו של גד,אחרי כן שכרנו בית על יד נס ציונה בית בודד בפרדס, שלא היה לצורך עריכת קורסים.

בכפר אהרון היה לנו אוהד, שקנה בשבילנו נשק מערבים. לוקחנו ממנו את הנשק, והעברנו חלק ממנו לטירת שלום, וחלק אחר מהנשק החזקנו בבית. עבדנו ברחובות, ועסקנו שם בחלוקת חומר ובהדבקת כרוזים. המקום הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן, היה זה מושב קטן שגרו בו כעשר משפחות, מיד ראו שאנחנו זוג מוזר, סיפרנו להם שאנחנו יוצאי קיבוץ חופשיים מאוד.

פעם אחת נסעתי להורי וזמיר נשאר שם, הוא עבד שם בתור אחראי לבאר המים. אני עבדתי בתור תופרת יומית, הייתי הולכת לעבוד גם אצל נשות הכפר וגם ברחובות. כשחזרתי מחופשת הפסח הם סיפרו לי שבזמן היעדרי, בעלי חיזר אחרי בחורה מנס ציונה ושלח לה זר פרחים, אמרתי להן שאצלנו זה נהוג כך, כל אחד חפשי ועושה מה שהוא רוצה בכל אופן נזהרנו יותר,

פעם זמיר קבר סטן בפרדס והוא לא היה מספיק זהיר[ערבי ראה אותו], הערבי חפר אחריו והביא את הסטן למוכתר הכפר, נכנסנו שנינו למוכתר הכפר וקראתי לו החוצה ואמרתי לו שאני רוצה לשוחח איתו משהו. הוא יצא אני החזקתי את היד בכיס כל הזמן, ואמרתי לו עד מחר בבוקר הסטן חייב להמצא במקומו, ואם אתה תוציא מילה מפיך חייך בסכנה. הוא התחיל ממש לבכות ולהתחנן, הוא סיפר לי שהם ראו אצלנו את נילי הקטנה שתמונתה התפרסמה מטעם ההגנה, ואת בן מנחם* בגללם התחילו לחשוד, אולי הוא נתן הוראות לערבי לעקוב ולראות מה נעשה. נסענו העירה מסרנו את זה הלאה, החזקנו במקום, עוד זמן מה ולאחר מכן העברנו את הנשק לטירת שלום ועזבנו.

גדעון:איך הסתכלו אחרי כן אנשי הכפר על הזוג המוזר?

ת .כרגיל, הוא כנראה לא פצה את פיו מחשש שמא יאונה לו רע. אחרי שהייתי בצבא פגשתי אדם שגר בכפר אהרון ונודע לי שהוא איש לח''י, היה עולה חדש שהגיע לכפר ישר מבית העולים הוא סיפר לי שהוא ידע שאנו אנשי לח''י, מאין הוא ידע אינני יודעת.

במקום הזה קרה לי מקרה מענין, בדואר רחובות שלחו לנו איזה כלי כדי להעביר קורס, הלכתי לקחת את הכלי, התחבורה היתה עד לכביש בין רחובות לנס ציונה ומשם לכפר אהרון הלכנו ברגל. בדרך היה כפר ערבי, העלטה ירדה לה ואני הולכת עם הכלי. בדרך על יד הגדר של הפרדס, עומד אחד הערבים שעבד בכפר, עומד חצי ערום וקורא לי, לא ידעתי מה לעשות. חשבתי יש לי נשק ביד, אני יכולה להשתמש בו, ויש עוד כברת דרך הגונה עד כפר אהרון והוא חוסם לי את הדרך, לא יכולתי לעבור. אינני יודעת מאין לקחתי אז את הכוח והתחלתי לרוץ, בכניסה לכפר גר המוכתר והיה שם כלב שמאוד פחדתי ממנו כי הוא תמיד נבח, הפעם כשהגעתי על יד הכלב זו היתה כאילו הגאולה שלי, נפלתי על יד הכלב ,שכבתי כמה דקות ואז כבר לא פחדתי ,ידעתי שעד לכאן הערבי כבר לא יגיע. חלק מהדרך הוא רץ אחרי, סיפרתי את זה לאוהד שלנו והוא אמר שהוא יעשה משהו בנידון, מה הוא עשה? אינני יודעת. מאז השתדלתי לא ללכת שם לבד בלילות, הרבה זמן לא המשכתי להיות שם. אחרי המקרה הזה הועברתי העירה והתחלתי לעבוד במחלקת הפעולות, הייתי יוצאת להניח מוקשים בכבישים, גם כשגרתי בכפר אהרון הלכתי להניח מוקשים בכבישים. באחת הפעולות הלכתי להניח מוקשים בכמה מקומות באותו זמן, זה היה על יד רחובות הלכתי עם אחד הבחורים שאת שמו אינני זוכרת כרגע ,רצינו לראות איך זה נראה כאשר המוקש מתפוצץ וחיכינו. ראינו איך שהרכבת ירדה מהפסים אחרי כן נסוגונו, בדרך פגשנו עגלון ערבי הוא הסיע אותנו עד לרחובות, הוא חייך חיוך רב משמעות. זכור לי שבאחת הפעמים יצאנו להניח מוקש על הכביש עם גואל וברק. יצאנו מהחדר בשכונת התקווה שבו היו לנו גם כדים, משם יצאנו לכביש מול חולון שם הטמנו מוקש, כאשר שמענו את הצעקות ואת הבכי, קבלתי מכה כאילו מתחת לברכיים, לא יכולתי לרוץ וכל אחד מהבחורים נתן לי יד והתגברתי.

כשהגענו העירה חיכינו לשמוע מה קרה, שמענו שהיו הרבה פצועים והרוגים שמחתי מאוד, לא פעלתי הרבה במחלקת פעולות.

אחרי כן הלכתי לקורס אימוני שדה בזכרון יעקב, המפקד היה אלי הקורס היה לי קשה מאוד, לאחר מכן פעלתי תקופת מה כמקשרת של גרא. ובהמשך עברתי לעבוד במוסד בהדר רמתיים שהמנהלת בעלה ורוב סגל העובדים היו אנשים שלנו, והועסקתי כמדריכה לבישול.

גדעון: מה הדבר שממנו התרשמת ביותר מתקופת היותך במחתרת?

ת. בעיקר התרשמתי מהאחוה, כלומר הקירבה שהיתה בינינו יותר מאשר אצל בני משפחה, עובדה שהשאירה עלי רושם עמוק. התאכזבתי מאד מהמצב שנוצר אחרי שיצאנו מהמחתרת שאז החלה ההתרחקות האחד מהשני. אומנם לא חשבתי שכל כך מהר תשוחרר הארץ, כשנכנסתי למחתרת לא חשבתי מה יהיה אחרי כן. זכור לי כשהשתחררתי מהצבא פגשתי בחורה שלנו, שאמרה לי: "את יודעת? ברחוב פינסקר ישנו משרד שלנו, תגשי לשם תגישי בקשה ותקבלי הלוואה של תשעים לירות, אבל אל תאמרי שאני שלחתי אותך לשם", חשבתי לעצמי מה? אני אמכור את עצמי בשביל תשעים לירות? לא הלכתי לשם. באותה העת התרחש הפילוג בין אלדד וגרא ,זה מאוד השפיע עלי, ואמרתי לעצמי שאינני שייכת למפלגה עשיתי את שלי, כאשר היו זקוקים לי ועתה עלי ללכת לדרכי החדשה.

 

גדעון: האם השתדלת להעביר את הדברים לדור הבא?

ת. מפעם לפעם אני מספרת להם, אני משתדלת לענין אותם. הם חוקרים אותי מפעם לפעם, באחד משעורי ההיסטוריה שהכינה בתי היה עליה לכתוב מה זה לח"י, היא כתבה שזו קבוצה רביזיונסטית קיצונית שלחמה בראשי השלטון הבריטי, אני רתחתי מאוד, והיא אמרה: "תראו איך שאמא מגינה על לח"י" " אבל בספר כתוב כך"

קשה היה לי לומר לה שהמורה לא צודקת, אבל היא בכל זאת קיבלה גם מדברי