בן תור נחמיה – "ארזיה"

עריכה : שרגא לביא - "שלמה"   
מראיינים: אבן זןהר (בן ציון) וחנה ערמוני (חנה)

תור נחמיה: הדפסנו את עיתון "החזית" והפצנו אותו. אחד התפקידים שלנו היה להביא את החומר מתל-אביב להדפסה בדפוס. העברנו את החומר במזוודות באמצעי תחבורה שונים – אופניים, אוטובוס .

 

ש: לאן הבאתם את החומר?

ת: הבאנו החומר לאדם שנפגשנו אתו ברחוב , אשר לקח מאתנו את החבילות. המקשר שלנו בקשר להעברת החומר היה קרוליק בן-דוב , היום מתגורר בקרית ארבע, בחור מצויין, שקט. נסענו שנינו. הוא היה עם החומר ואני הולך בסמוך אליו, חמוש בנשק, שנועד להגן עליו במקרה וידרש הדבר. באחת הפעמים שנסענו באוטובוס, הגענו לרחוב העליה, שם הורדנו את המזוודה הגדולה מאוד שהיתה מלאה עם עיתון "החזית". פתאום המזוודה נפתחת באמצע הרחוב וכל החוברות התפזרו על הכביש ועל המדרכה. לאט לאט אספנו את החוברות, ושמנו אותן בקור רוח, בחזרה למזוודה. בינתיים התאספו אנשים סביבנו. רואים את "החזית", עתון עם פירמה. והמשכנו ללכת. זכור לי עוד מקרה אחד שהיה עם קרוליק, דומה למקרה הקודם. העמסנו את החוברות על הסבל של האופניים, הגענו לקרבת קולנוע אופיר ברחוב גרוזנברג, בתל אביב אם זכרוני אינו מטעני, היתה לנו חבילה גדולה מאוד עם חוברות "החזית". הוא סחב את האופניים ואני הלכתי על ידו והגענו עד הקולנוע. פתאום בחושך עצרו אותנו שוטרים אנגלי ויהודי. שוטר האנגלי תפס את הכידון של האופניים והשוטר היהודי התקרב אלינו ושאל: "מה יש לכם בחבילה?" אמרנו לו: "ספרים, סתם ספרים". "איזה ספרים" הוא שאל ואמר "פתח ונראה". האנגלי החזיק באופניים עם נשק מכוון לעברי, והשוטר היהודי שוב בשלו פתח: "אני רוצה לראות", אז אמרתי לו, שהאנגלי לא ישמע: "יש לנו פה חוברות בלתי חוקיות. אם אתה רוצה לחיות אז תגיד לאנגלי שזה בסדר". הוא נבהל ואמר: "טוב, זה בסדר" ואמר לאנגלי: "אול רייט, זה בסדר" ונתן לנו להמשיך עם האופניים וכך נגמר הענין. היו מקרים כאלה לרוב.

 

ש: יש לך עוד סיפורים?

ת: כן. יש סיפור על התנקשות בקצין פורד. הנגבי יחד עם עוד מישהו היו צריכים לירות בפורד.

 

ש: מי היה מפקד הפעולה?

ת: מפקד הפעולה היה הנגבי והקולחוזניק. הם היו צריכים לירות בו. התפקיד שלי היה לאסוף את הנשק. הטומיגן שלי היה אצלנו בצריף. הבאתי אותו כשהוא עטוף בשק והנחתי אותו, על הסבל של האופניים. הגעתי לגינת גרוזנברג, ליד רחוב השחר. למה אני מזכיר ענין זה? כי היו כמה תהיות בענין

 

ש: למה ההתנקשות נכשלה?

ת: למה נכשלה? פשוט הוא לא פגע.

 

ש: איך זה תוכנן?

ת: הנגבי היה צריך לפתוח את הטומי שהיה מונח בשק

 

כנראה שהמסמך לא גמור ! ראה בהמשך סיפורו של נחמיה על הקורות אותו

 

הגענו למחנה הצבאי בריטי בסרפנד, על מנת לראות את העולים החדשים שנאסרו, ומצאנו אותם מעבר לגדר, החבר שלי הגיש לי פגיון שהביא מחוץ לארץ . הוא פחד שיערכו חפשו אצלו ויגלו את הפגיון ולא רצה למסור הפגיון לבריטים . הוא זרק לעברי את הפגיון מעבר לגדר המחנה ובקש שאשמור עליו. שמתי הפגיון בתוך הבגדים שלי, וכפי הנראה שאנגלי אחד, ראה את זריקת הפגיון מרחוק. לא שמתי לב, שמישהו ראה זאת. התחלנו ללכת ושמנו לב, כי רצים אחרינו חיילים אנגלים. עוצרים אותנו, ועורכים עלינו חיפוש. אצלי מצאו את הפגיון. האנגלי שואל אותי "מה זה? מה זה? פגיון? מאיפה זה?".

אמרתי: " קיבלתי ממישהו".

"ממי?".

אני כמובן לא אמרתי לו שקיבלת הפגיון מאחד העולים .הוא אומר, "טוב, אז עלה למכונית! . העלו אותי למכונית, יחד עם החבר שהתלווה אלי, ולקחו אותנו לבית הסוהר ברמלה, שם חקרו אותנו. לא ידענו לא אנגלית ולא ערבית. בקושי ידעתי עברית. לבסוף אחרי חקירה של יום שלם שלחו אותי הביתה. את הפגיון לקחו, כמובן. זו היתה הפגישה השניה שלי עם האנגלים. מאוחר יותר היו לי איתם "הרבה פגישות" . עברתי לנס ציונה , שם המצב היה עוד יותר גרוע. בכלל, זו היתה התקופה הקשה ביותר של שהותי בארץ, הייתי שם שלושה חדשים ואני לא זוכר שאכלתי פעם אחת ארוחת צהריים של ממש. לא היתה עבודה ועל כן לא היה לנו כסף לקנות אוכל. עשינו מרק מעלים של סלק, שגם את זה פילחנו פה ושם. אכלנו כמה שאפשר היה , תקציב שעמד לרשותנו הספיק בקושי למאה גרם לחם ליום . לא היתה לנו ברירה אלא להיכנס לפרדסים, לאכול קלמנטינות, תפוזים . זה מה שאכלנו במדה רבה במשך שלושה חדשים. היה מצב קשה והרבה חברים לא יכלו לעמוד בזה ועזבו את הפלוגה בנס ציונה.

בשנת 1939 הגיע אבי מחו"ל, ג"כ בעליה בלתי לגלית, והשתקע ברמת-גן, התחיל לעבוד ורצה שאני אבוא אליו כדי שנתחיל לעבוד יחד ונשלח כסף הביתה לאמי. לאחר שהות של שנה בפלוגה, השתחררתי ובאתי לרמת-גן, להשתקע שם עם אבי . פה התחילה עבורי תקופה חדשה. הייתי פעיל. ונשארתי פעיל בתנועה.

 

חנה ערמוני: ז"א היית קשור באצ"ל כבר?

נחמיה בן תור: אני מגיע לעצם הדבר. נשארתי חבר בבית"ר ברמת-גן , הייתי פעיל בהסתדרות הלאומית. ועבדתי מתי שהיתה עבודה. הרבה עבודה לא היתה. עבדתי פעם בשבוע, פעמיים בשבוע, ולפעמים שלוש פעמים בשבוע.

 

ש: במה?

ת: בכל מה שהזדמן. עבדתי בפרדס. באותה תקופה, היו פרדסים ברמת-גן אבל היום אין. עבדתי בבנין "עזרתי לבנות" את משטרת רמת-גן, יחד עם אריה רוזנזון

 

ש: ואיך בא אח"כ הזמן שהתקשרת...?

ת:כאשר הגעתי לרמת-גן הייתי יותר מבוגר, ורציתי מאד להצטרף לאצ"ל. רציתי לעסוק בפעולות. מצאתי קשרים וחברים שלי המליצו עלי. יום בהיר אחד קראו לי לועדת קבלה.

 

ש: מתי זה היה כשעברת לרמת-גן?

ת: לרמת-גן עברתי בפברואר-מרץ 1940 .





ש: אז נקלעת כבר לקלחת של הפילוג?

ת: זה היה בשנים 1939-1940. בערך באותה תקופה ארע הפילוג. לא ידעתי מזה. אותי קראו לוועדת קבלה באצ"ל. עברתי את הוועדה ואחרי זמן מה הודיעו לי שקיבלו אותי לשורות האצ"ל. באותו הזמן כשהודיעו לי שהתקבלתי, נודע לי שהתרחש הפילוג .

אמרתי לחברים שלי באצ"ל ששמעתי שיש פילוג. אתם לא סיפרתם לי ואני רוצה לחשוב אם אני מעונין להשאר באצ"ל. אני רוצה לקבל הסברים משני הצדדים, כדי שאוכל להחליט בעצמי לאן להצטרף. למעשה, באצ"ל בכלל לא עשיתי שום דבר. חוץ משנתקבלתי לא הייתי פעיל באצ"ל.

 

ש: מה גרם לך להחליט על להצטרף ליאיר?

ת: כששמעתי את הסיפור שיש פילוג, והוסבר לי במילים פשוטות שכל המפקדה בראשותו של יאיר עזבה את האצ"ל, ואת חילוקי הדעות בין רזיאל ובין יאיר, כשרזיאל היה בעד הפסקת המלחמה בבריטים, ויאיר היה בעד המשך המלחמה בבריטים, למרות מלחמת העולם, אז באופן טבעי ידעתי לאן אני צריך להשתייך. לא היו לי בכלל היסוסים. לגבי הבחור הזה אליהו גלעדי , שהכרתי אותו עוד מזכרון יעקב, שקשר אותי ללח"י , אז עוד לא שיערתי מה יהיה סופו המר.

 

ש: איזה רושם הוא עשה עליך?

ת: אליהו עשה עלי רושם טוב של בחור אמיץ מאד, מוכשר. היה בחור חזק, בעל מבנה גוף אטלטי, ובכלל, כל כולו. הקרין בטחון עצמי, ואולי אפילו מופרז . כמובן, שאח"כ לאחר זמן מה עלה בידי להכירו יותר טוב, ושמתי לב שיש לו הרבה מן האוַנטוריזם.

 

ש: באיזו צורה הכרת את זה בו?

ת: לא הייתי קשור אתו במיוחד. אחרי בריחתו עם מיכאל, לא הייתי קשור אתו בכלל, כי עמדתי בקשר עם מיכאל ולא אתו, יכול אני רק לספר את אחד מהסיפורים אשר שמעתי עליו.

 

ש: לא מה ששמעת. מה שאתה עברת.

ת: אתו אישית לא היה לי שום מגע לאחר מכן. כשנפגשתי אתו לא היו צריכים הרבה לשכנע אותי להצטרף ישר ללח"י כמובן, הודעתי לאצ"ל שאני לא נשאר בשורותיהם וכי אני מצטרף ללח"י, או יותר נכון ל"ארגון הצבאי הלאומי בישראל". רמת-גן, היתה מבצר חזק מאד של האצ"ל. שם הפילוג כמעט לא השפיע על החברים לנטוש את האצ"ל. ברוב המקומות בארץ היתה לפילוג השפעה רבה שהעמידה את חבריה בדילמה האם להשאר באצ"ל או להצטרף לתנועת לח"י. אני, ומרים שוכמן, הבחורה של שלמה בן שלמה, שנינו מרמת-גן, שהצטרפנו ללח"י, היינו היחידים שעזבנו את האצ"ל והצטרפנו ללח"י, כך שאפשר לומר שלא היה לפילוג השפעה על החברים באצ"ל . כך היה המצב גם יותר מאוחר, אצ"ל שלט שם ביד חזקה מאד במשך כל הזמן.

 

אחרי שעברתי ללח"י, כמובן שהיו לי הרבה צרות מהאצ"ל ברמת-גן, רדפו אחרי, עקבו אחרי. איימו על חיי לא פעם. אני חושב שאריה, אני לא יודע אם הוא סיפר, אבל אריה רוזנזון, יכול לספר גם. כי גרנו יחד יותר מאוחר בגבעתיים, הרגשנו שמדי לילה בלילה עוקבים אחרינו. היו סריקות והיו עיקובים לאן שהלכנו, במשך תקופה ארוכה מאד. במקרה אחד ברור, אחד ממפקדי אצ"ל ברמת- גן, הודיעו לאריה רוזנזון לגבי "תגיד לו " שאם הוא חושב לעשות פה משהו, אז כדאי לו שישמור על חייו. הדבר יעלה לו ביוקר. יותר טוב שיסתלק מפה ".

מה זה משהו, אני פשוט מאד המשכתי במשימתי. התחלתי לארגן, לשכנע אנשים כדי שיעזבו את אצ"ל, ויעברו ללח"י.

כמובן שאריה העביר אלי מסר זה, אבל זה לא עזר, כי אני את רמת-גן לא עזבתי והמשכתי בפעילותי בלח"י . באותה תקופה אריה ואני, עבדנו ביהלומים בדרום תל-אביב ברחוב מזא"ה 69. איש אצ"ל שאיים עלי ידע אצל מי עבדנו ומי היה המנהל שלנו. אני לא זוכר את השמות. אני כן זוכר שיחד אתנו עבדו עוד שני חברים צעירים שאח"כ...

 

ש: התברר שהם היו בלח"י?

ת: לא התברר. אנחנו צרפנו אותם ללח"י . שני חברים טובים, שאחד מהם נהרג, עוזי הג'ינג'י – דב ברמן והשני היה צבי פרנק. הם ישבו אחד על יד השני, ואריה ואני ישבנו על ידם בעבודה. וכך ימים שבועות וחודשים היינו מתחקרים, מדברים על המתרחש את צבי פרנק לא היה כל כך קשה לשכנע. הוא היה חניך בית"ר, ונמשך טבעית ללח"י, אבל דב ברמן – עוזי , שהיה חניך "השומר הצעיר" ותיק, ושרוף היה קשה לשכנע, אך לבסוף השתכנע להצטרף ללח"י. עוזי היה אחד הבחורים הנפלאים והאמיצים של לח"י, ממש בחור יוצא מן הכלל. באותו בנין, שבו עבדתי, עבדו עוד כמה חבר'ה שאח"כ הצטרפו למחתרת, בוקי, אני חושב, עבד שם ואשתו גם היא.

 

ש: מי זה בוקי?

ת: בוקי, את לא זוכרת? בוקי היה הכינוי שלו . הוא עצמו לא עבד, אני חושב שאשתו, זו הבת דודה של רותי קוטליצקי. זה היה בית חרושת (טוב) בשביל חברי המחתרת .



ש: איך התקופה הזו השפיעה עליכם? ז"א: באיזו צורה זה התבטא?

ת: איזו תקופה?

 

ש: התקופה טרם...?

ת: אומר כך: למעשה לא היתה פעילות רבה בתנועה לאחר הפילוג, עד שהארגון התאושש, אחרי הפילוג, למרות שרוב הפעילים עברו ללח"י, אני לא חושב שהתנועה בכלל הצליחה להתבסס או להתארגן כראוי. עובדה שרוב החברים היו מוכרים לאנגלים, לבולשת. על חלק מהם הלשינו האצ"ל וההגנה. לא היה קשה אח"כ לאסוף את כולם ולאסור אותם. אני חושב, שבהתחלה לא ידעו מה לעשות בדיוק, באיזה דרך ללכת, איך להתארגן, מה לעשות בכלל, איזה פעולות לעשות. היו כמה נסיונות, כמו המקרה של שיף – כמה פצצות פה ושם, שאף אחד לא הצליח, למעשה אנחנו לא יכולים להתברך בהצלחות רבות באותה תקופה. עיקר העבודה הייתה בהדבקת כרוזים בשידורים ובגיוס אנשים.

 

ש: אתם שידרתם גם כן? אתה אישית?

ת: אני לא שידרתי.

 

ש: את זליג ז'ק ואברהם אמפר אתה הכרת?

ת: אני לא הכרתי, אך עמדתי בקשר ישיר איתם. מפקדי היה, מיכה בן יוסף, אם את זוכרת אותו, מיכה'לה, שנפצע בעבודה והיום הוא במצב קשה מאד, מיכאל– יצחק יזרניצקי היה המפקד הישיר שלנו .

 

ש: הוא היה המפקד הישיר שלכם?

ת: בהתחלה כן. סיומק'ה, היה הקשר שלי, גם הקולחוזניק . יעקב בן טוב. רבים נאסרו בסוף, נשארתי יחד עם אריה. בתקופה שבה התחילו המאסרים, למעשה אפשר לומר שבכל אזור המרכז: רמת-גן, גבעתיים, נשארנו לבדנו. יכולנו לשמור על עצמנו, זהותנו לא היתה מוכרת למשטרה .

 

ש: את טוביה הכרת?

ת: את טוביה הכרתי, לפני הפילוג , אבל אחרי רצח יאיר, כאשר טוביה רצה להאט את פעילות התנועה מחשש להמצאותם של מלשינים בקרבנו, ניסה לשכנע את החברים להאט במדה ניכרת את הפעילות למשך תקופה מסויימת עד שיעבור הזעם ועד שנתארגן מחדש במתכונת ארגונית שונה ויותר בטוחה. גם איתי היו לו פגישות, בעצמו, ובאמצעות אחרים, רצו לשכנע אותי ,את יוסף זהבי, את אריה, שנעבור לקבוצה שטוביה עמד בראשה באופן זמני, אבל אנחנו סירבנו.

ש: ובכן, אתה רצית לספר על התקופה בה נרצח יאיר. באיזו צורה זה התבטא עליכם? האם אתם ידעתם שהוא צפוי לסכנות גדולות או...?

ת: אני לא יודע איך הרגישו אחרים. אני יכול לומר, שבאותה תקופה היתה לנו הרגשה כבדה מאד. כל יום נאסרו אנשים, כמעט כל שבוע או כל שבועיים החליפו את המקשרים שלי בארגון. הם נאסרו, פשוט מאד. מיכאל נאסר וסיומק'ה נאסר. פרסמו מודעות על מתן פרסים למי שיסגיר חברי מחתרת, היתה לי הרגשה קשה מאד שלא יכול להיות סוף טוב. עצם הדבר שידענו שאנשים ידועים, כלומר רוב האנשים היו ידועים לבולשת, למשטרה וידעו את השמות שלהם והיו להם גם תמונות, גרמה לי להרגשה כבדה ואי נוחות.

 

ש: והאוירה הכללית?

ת: היתה אוירה מאד קשה בישוב. (השנאה) והרדיפה אחרי הבחורים, ממש היה מדכא.

 

ש: ואתה ידעת על הבעיות שמלוות את יאיר?

ת: לא. אני לא עמדתי בקשר ישיר עם האנשים שסובבו את יאיר. , יחד עם אריה, כמדומני, חלקנו חדר אחד בגבעתיים, והצענו שנהיה מוכנים לארח את יאיר אצלנו בחדר, להסתיר אותו, אם יש צורך. אני לא זוכר בדיוק אם היתה תגובה או לא היתה תגובה. כנראה שלא. לכן, כמובן, היתה מכה קשה כשהגיעה אלינו הידיעה על הרצחו, אבל לומר את האמת היא היתה צפויה, כפי שהתברר, שהוא בעצמו כתב על כך שהוא צפוי להרצח על ידי הבריטים , אין ספק שמותו לא היה בלתי צפוי. לאחר מותו של יאיר היינו במצב קשה. במשך תקופה מסויימת הקשר עם החברים שנותרו לא פעל במלאו. והאמת שלא נתנו אמון באף אחד, כי המאסרים התכופים פשוט ערערו במדה מסוימת את בטחוננו האישי . היתה תקופה די ארוכה שנשארנו ללא קשר. גרתי יחד עם אריה רוזנזון, חשבנו לא פעם שזאת תקופה שצריך לנצל אותה, לעשות משהו, כמו רבים אחרים, חשבנו שאולי כדאי להתגייס , לצבא הבריטי. (ל-ב.פ.ס.) , כדי לעשות משהו. ולפחות נלמד להשתמש בנשק. נוכל אולי להבריח נשק. נעשה משהו. אבל לשבת בבית ולא לעשות שום דבר, ללא שום קשר ומנותקים לחלוטין, זה היה קשה מאד. אבל לבסוף המצפון לא נתן לנו, לא יכולנו לעשות זאת, קיוינו שהנה, עוד מעט נעבור את התקופה הקשה הזאת.

 

ש: אתה זוכר איזה קשרים שהיו והלכו?

ת: אני כבר לא זוכר בדיוק. היה ג'וני, במשך תקופה מסויימת. ג'וני, שחלה בשחפת מת אח"כ. ג'וני היה הכינוי שלו הגיע אלינו מצ'כיה, שאגב גם הוא היה בזכרון, הכרתי אותו מפלוגת זכרון.

 

ש: ובכן, איך בכל זאת התארגנה אח"כ המחתרת?

ת: עד כמה שזכור לי, עד בריחתו של מיכאל ושל גלעדי, היתה הפעילות מועטה מאד. אני לא זוכר שעשינו משהו שראוי לציון מיוחד . הדבקנו כרוזים. התאמנו בנשק. למדנו , עסקנו בפעולות עיקוב אחרי אנשים שונים , גם יהודים וגם מלשינים. המפנה החל עם בריחתו של מיכאל, ששוב חידשתי אתו את הקשר. אחרי שהוא ברח, התקשר מיד איתי ועם אריה, ומאז התחילה הפעילות שוב.

 

ש: מה זכור לך על הפעילות הראשונה שלך? מתי זה קרה?

ת: בתקופה מסויימת עסקנו בהפצת כרוזים . הפעילות התחילה להיות שוטפת. עם החייאת הארגון שוב.

 

ש: תראה, כשאני נכנסתי למחתרת, אתה היית האחראי הראשון שלי.

ת: באיזה שנה זה היה? אני לא זוכר עכשיו את התקופה הזאת.

 

ש: זה היה בשנת 1945, סליחה, עוד קודם, זה היה בשנת 1944.

ת: זה היה למעשה לפני בריחת העשרים מלטרון. את הצטרפת ללח"י לפני שהעשרים

ברחו מלטרון.

 

ש: אחרי. העשרים ברחו בסוף שנת 1943. בראשון לנובמבר.

ת: בריחתו של מיכאל, התרחשה בשנת 1943, ובתקופה זו הייתי פעיל מאד בלח"י. כלומר למעשה עזבתי את עבודתי הפרטית ביהלומים, והקדשתי את כולי, או את רוב זמני לפעילותי במחתרת .באותה תקופה שכרתי דירה יחד עם דרורה, בשכונת עזרא ב', ממוקמת אחרי שכונת התקוה, דרומה לכיוון חולון. שכרנו צריף, ושם כזוג הלכנו, ואני זוכר את זה טוב, כשהלכנו לבעל הבית של הצריף, שגר בתל-אביב. הצגנו את עצמנו כזוג שרק עכשיו עזבנו את קיבוץ דגניה, לכן הוא שאל אותי מה שמי, מתוך פליטת פה אמרתי: "שמי יוסף דגני". כך הצגנו את עצמנו. גרנו בצריף כתשעה חדשים . בצריף הזה הדפסנו את עיתון "החזית", יחד עם החברים שברחו מלטרון. קלטנו הרבה חברים חדשים ויקרים שביניהם היה גם קוסי. הוא היה בין המדפיסים. בנוסף גויסו למחתרת - ארנון, ברוך'קה – ברוך בן דב. והנגבי.



ש: אם אתה זוכר את השמות שלהם, תגיד את השמות המלאים שלהם.

ת: עמנואל הנגבי, בעלה לשעבר של גאולה כהן. ארנון הגלילי– שאול, שהיה אחראי על הדפוס ונהרג. . קוסי – משה ערמוני ועוד הרבה חברים שלמעשה הם באו והלכו. בני – אליהו חכים. היה תקופה מסוימת אתנו ועבד שם.

 

ש: ואיך התנועה הזאת היתה נראית בעיני השכנים?

ת: היתה לנו אפיזודה נעימה, אפשר לומר, במרכאות. כבר זמן מה הרגשנו, שהשכנים חושדים בנו. הם ראו שהרבה אנשים באים והולכים וסוחבים חבילות. כי משם שווקנו את עיתון ה"החזית" לכל חלקי הארץ, ועד כמה שאני זוכר, ערב אחד קיבלנו ידיעה שיש תנועה חשודה בסביבה. החלטנו שלא להיכנס לצריף למשך כמה ימים לא לבקר בבית ולראות מה מתרחש . אחרי כמה ימים בדקנו את המקום וראינו ששקט, אין שום דבר חשוד. החלטנו יחד עם דרורה להיכנס לבית ולשרוף כל מה שאפשר לשרוף. חלק שלא הספקנו לשרוף, החלטנו שמחר בבוקר נבוא ונגמור את המלאכה. למחרת נפגשנו ובאנו למקום ברגל, דרך שביל מתפתל. בין הבית האחרון ובין הצריף שלנו היה מרחק של כשלושים מטר. אבל את הבית שלנו לא ראו. היה סיבוב קטן שהסתיר את הבית, כך שהיינו צריכים לצאת ואז התגלה בית. בגלל זה היה מיקומו של הבית מצויין עבורנו, כי הוא שלט על כל הסביבה. באותו היום התקרבנו לבית וכשיצאנו מהבית האחרון, יצאנו לשביל, ולפתע רואינו שיש לפני הבית, באר מים. על הבאר יושבים שני גויים עם טומיגנים ומשוחחים. באותו רגע, אני זוכר, חיבקתי את דרורה הסתכלנו פה ושם, והמשכנו ללכת לקראת הבריטים. הראנו כל מיני סימנים, כאילו שאנחנו מסתכלים, סובבתי אותה אחורה והמשכנו ללכת קודם בצד, ואח"כ בחזרה, ולאט לאט הלכנו והלכנו עד שהגענו לאותו הבית בחזרה, שכבר הסתיר אותנו והתחלנו לרוץ. ואז פתאום השכנה רצה אחרינו: "הי, חכו, חכו!".

"מה יש?" שאלתי

"האנגלים נמצאים שם כבר".

התברר, שהאגלים נמצאים שם, כשבוע ימים, הם מחכים לנו. באים בשעה מסויימת ומחכים לנו. ערב לפני כן, היינו בבית כשעתיים או שלוש ושרפנו את מה שניתן היה. בזמן הזה האנגלים הלכו לאכול. הלכו לאכול למשך שעתיים-שלוש וחזרו בלילה. ז ו היתה האפיזודה עם דרורה שלא אשכח אף פעם.

 

ש: היתה עוד אפיזודה במקום לפני זה, נגיד שאתם חשבתם שבאים?

ת: חשבנו שבאים. לא האנגלים, אבל היתה שם אפיזודה מאד מצחיקה. בשבת אחת החליט בעל בית שהוא רוצה לבקר אותנו. יש שם זוג יפה, זוג נחמד, צעיר, בא מהקיבוץ, קיבוצניקים. צריך לבקר אותם. מה הם עושים עם הצריף שלו בכלל? צריך לבדוק. היה זה בשבת בבוקר, קמנו מוקדם מאוד. בדרך כלל עבדנו שעות רבות. עבדנו במשמרות. כל משמרת עבדה שמונה שעות.




ש: אתם הייתם מדפיסים שם את הסטנסלים?

ת: הדפסנו שם הכל. גם את הסטנסלים. קיבלנו את כתבי היד מאלדד, מגרא וממיכאל. בדרך כלל אלה היו השלושה שכתבו.

דרורה היתה מבשלת יחד אתי. היא לא ידעה לבשל ועל כן לימדתי אותה את מלאכת הבישול. כיום היא מבשלת מצויין.

בעל הבית החליט להכנס אלינו לצריף, לפתע פתאום ,ללא הודעה מוקדמת . בצריף היינו כששה-שמונה חבר'ה , חוץ מאתנו, חלקם ישנו עדין במיטות. וחלקנו עבדנו. היינו באמצע העבודה כי קמנו מוקדם. החלפנו את המשמרת ורובנו היו מלוכלכים מהצבע השחור. הטיפול בהדפסת העיתון היתה כרוכה בעבודה רבה. לאחר ההדפסה צריך היה לפזר את הדפים ולייבש כל אחד, אח"כ צריך לחברם. לצורך כך ערכנו שולחן גדול וארוך. פתאום דופקים בדלת. היה זה בשעה שמונה בבוקר, "מי שם?" אנחנו שואלים

הוא אומר: " בעל בית".

היו בפנינו שתי אפשרויות: או שאנחנו נותנים לו להיכנס, או שאנחנו נגיד לו: "אי אפשר להיכנס". אם נגיד לו שאי אפשר להיכנס אז הוא יתחיל לחשוד - מה זה אי אפשר להיכנס? אם נכניס אותו, הוא עלול לשאול – מה זה? ועל כן אמרנו לו: "רגע אחד". החלטנו שאין ברירה, ניתן לו להיכנס, אבל שיחכה קצת בחוץ. אמרנו לו שהרגע קמנו מהשינה ואנחנו צריכים להתלבש ומבקשים את סליחתו, שיחכה כמה דקות. אספנו את כל החומר שהיה מפוזר בחדר. שמנו אותו כמות שהו מתחת למיטות רחצנו את הידיים. הערנו את החבר'ה שעדין ישנו. וישבנו על המיטות. נתנו לו להיכנס: "שלום, בוקר טוב, שבת שלום, מה נשמע? נא להכיר, הנה זה הבעל בית שלנו, אלה החבר'ה שלנו שבאו לבקר אותנו מדגניה". הנגבי וברוך'קה, אני לא זוכר אם הוא היה לבוש כבחורה, כי ברוך'קה היה מתחפש כבחורה ונעל נעליים עם עקבים גבוהים, מרח על שפתיו ליפסטיק, ולבש חזיה. במאמר מוסגר אספר מעשה שהיה עם ברוך'קה . בוקר אחד הלכתי לישון. הוא החליף אותי במשמרת. והחליט לנסוע לתל-אביב . לבוש בבגדי אשה עם אבנט, וחובש כובע לראשו, נראה ממש כמו איזה זונה מהרחוב, אני חושב שלא פעם אחת עצרו אותו בגלל זה. לא היה לו נעים. הלכתי לישון, הייתי הרוג. זה היה ממש קוריוז. אני זוכר אותו שלושים וחמש שנים, אני מרגיש שמישהו דוחף אותי: "ארזיה, ארזיה, תקום".

"תעזוב אותי!" משיב אני. (הייתי נורא עייף).

"תקום, תקום! אומר לי ברוך'קה ".

אני פותח זוג עיניים: "מה אתה רוצה?".

אומר לי: "תסגור לי!".

"מה תסגור?".

"תסגור לי, אני לא יכול לסגור".

"מה אתה לא יכול לסגור?".

אני יושב. הוא בא אלי עם חזיה, מנסה לסגור. לא הולך לו. אז תסגור לי. אז סגרתי לו.

 

ש: זו היתה בחירה שלו להתחפש?

ת: כן, לומר את האמת הוא פחד. הוא היה פחדן קצת. אולי אחרים גם פחדו, אבל הוא פחד עוד יותר. הוא חשב שאם הוא מתחפש לבחורה בשבילו זו תהיה הגנה מלאה.

אמשיך בסיפור אותו התחלתי, בעל בית הכיר את כל החברים שלי מדגניה. כבדנו אותו בכוס קפה וכוסית, הוא ראה שישנם יותר מדי אנשים בחדר , אך התישב אתנו. אחרי קום המדינה, הוא סיפר לי שהוא נפגש עם דרורה, לא איתי, אני לא ראיתי אותו, ואמר לה: "אל תחשבי שאני לא חשדתי בכם. ראיתי שמשהו לא בסדר שם". הוא לא ידע בדיוק מה אנחנו עושים שם ולאן אנו משתייכים, אבל הוא התחיל אז לחשוד.

אני רוצה להוסיף פרט מסוים, שאולי יסביר את אי המאסר שלנו בחדר בו גרנו. דרורה הזכירה לי , שבשכונה היה נער ערבי, רועה-צאן, , שהיה מסתובב מסביבנו. דרורה נתנה לו מדי פעם, קצת אוכל, ובעקבות כך, כפי הנראה, היתה לו קצת אהדה אלינו. כמובן שהוא לא ידע שום דבר מה שנעשה אצלנו, אבל כאשר הגענו באותו הבוקר וראינו מרחוק שיושבים שם האנגלים...