שמיר (יזרניצקי) יצחק – ״מיכאל״

שם מלא: יצחק שמיר
כינוי בלח"י: מיכאל
תאריך לידה: י"ד בחשון תרע"ה (1915)
ארץ ועיר לידה: פולין, רוז'נוי
 

יצחק שמיר, לבית יזרניצקי, נולד בי"ד בחשון תרע"ה (1915) בעיירה הקטנה רוז'נוי, במזרח פולין עיירה בת 5000 תושבים, שרובם היו יהודים. אביו, שלמה יזרניצקי, היה בעליו של מפעל קטן לעורות ונחשב לאיש מבוסס. אִמו, פרלה פנינה, בת חנוך שבזין, היתה אישה נדיבת לב, בעלת חוכמה, ופעילה בקרב הקהילה וסביבתה. ליצחק היו שתי אחיות בוגרות: מרים ורבקה. האב, יהודי מסורתי וציוני נלהב, היה מנהיג הקהילה היהודית בעיירה, שאוזנו היתה קשובה לייעץ לכל מי שביקש את עצתו. הוא ניחן בתכונות של יושר וחוכמה, שנא משוא פנים, והשפיע על הילד יצחק יותר מכל אדם אחר בחייו והקנה לו את תודעתו הציונית על זכותם של היהודים למדינה בארץ־ישראל. מכאן נבעה גם מסירותו לבית־הספר העברי בעיירה ודאגתו המתמדת להבטיח את קיומו. היה טבעי, אם כן, שיצחק יקבל חינוך עברי הקשור כל־כולו בארץ־ישראל. הוא למד בבית־הספר היסודי העברי "תרבות". כשהמשפחה עברה לעיירה וולקוויסק הסמוכה, החל ללמוד שם בגימנסיה העברית המקומית. לאחר שנתיים נשלח להשלים את לימודיו בגימנסיה העברית בביאליסטוק.

הלהט לממש את שאיפתו ולקחת חלק בהגשמת הרעיון הציוני של שיבת היהודים לארץ־ישראל, הוביל אותו עוד בנעוריו בשנת 1929, לאחר שנודַע לו על מאורעות תרפ"ט, שפרצו אז בארץ־ישראל להצטרף לתנועת בית"ר. התוודעוּתוֹ לתורת ז'בוטינסקי עיצבה את חייו הפוליטיים לעתיד לבוא.

בשנת 1932 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת וארשה, ובתוך כך המשיך את פעילותו בבית"ר. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כאשר גבלס, שר התעמולה הגרמני, החליט לבקר בפולין, התגבשה בו ההחלטה כי אין לו עוד מה לעשות שם ועליו לעלות מיד לארץ־ישראל.

בשנת 1935 הפסיק את לימודיו ובחודש נובמבר אותה שנה הגיע לארץ, לאחר שהשיג רשיון עלייה כסטודנט. אביו, שעשה למענו את הכל כדי שיוכל לעלות לארץ, הבטיח לו כי בקרוב יעלה גם את כל המשפחה, אך לא עלה בידו לקיים את הבטחתו. הוריו ובני משפחתו נספו כולם בשואה.

עם הגיעו לארץ עבד תחילה כפועל בניין ואחר־כך במשרד רואה חשבון בתל־אביב. לימים נרשם לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית על הר־הצופים בירושלים, ושמע הרצאות בהיסטוריה יהודית מפיו של הפרופ' יוסף קלויזנר. בזמן מאורעות 1936–1939, עת נוסד הארגון הצבאי הלאומי, עקב ההבלגה של מוסדות היישוב נוכח הפורעים הערבים, עזב את הלימודים והצטרף, בשנת 1937, לאצ"ל בתל־אביב. הוא עבר אימונים בנשק, בחומרי נפץ, ורכש ידע בלימודי טקטיקה צבאית. עלה בסולם הדרגות, הדריך ב"תאים הלאומיים" של תלמידי גימנסיות בתל־אביב. בשנת 1938, סופח ליחידות מיוחדות שעסקו בתכנון ובביצוע פעולות תגמול נגד הערבים והבריטים, ופעל במודיעין ובהדרכה. יצחק השתתף בהפגנה שאירגן האצ"ל בשנת 1939 נגד "הספר הלבן". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לאחר שהוחלט להפסיק את פעולות האצ"ל נגד הבריטים, הצטרף אל יאיר שפרש מהארגון וייסד את לח"י (לוחמי חרות ישראל), במטרה להילחם בשלטון הזר, הבריטי, עד לגירושו מן הארץ ועַד להקמת שלטון עברי תחתיו. יצחק שימש סגן לאחראי על אזור תל־אביב. הוא הושפע עמוקות מאישיותו של יאיר ומצדקת תורתו המהפכנית, וכמו אחרים, גם הוא נשבה בקסמיו. לימים, לאחר הירצחו של יאיר, יהא הוא שישקם את הריסות המחתרת וימשיך את דרכו של יאיר, עד להסתלקותה של בריטניה מארץ־ישראל.

יצחק נעצר ב־2.12.1941, כאשר הלך לפגוש את יהושע זטלר, מבכירי מפקדי לח"י. הוא נחקר בידי הקצין ווילקין, מנהל המחלקה היהודית בבולשת, אשר השתתף לאחר־מכן בחיסולו של יאיר והוצא להורג על־ידי לח"י בשנת .1944 יצחק הועבר לכלא יפו, הועמד לדין, ונידון לשלושה חודשי מאסר, אולם מיד נעצר במעצר מינהלי ונכלא בכלא עכו. כעבור זמן הועבר למחנה המעצר "מיזרע", שם נעשה אחראי על קבוצת עצורים מאנשי לח"י. רצח יאיר זיעזע אותו והמריץ אותו לברוח מהכלא כדי לשקם את המחתרת בחוץ. הוא ברח עם אליהו גלעדי, חבר לח"י פעיל, ב־.1.9.1942

יצחק מצא ארגון במצב קשה, ומיד ניגש לעבודת השיקום: איחה את הקשרים שאבדו, קלט אנשים, עולים חדשים, שהגיעו מחו"ל, הקים סניף במצרים, שחבריו שלחו נשק ותחמושת, ייעל את המנגנון, הגביר את אמצעי הסודיות, גייס אנשים שאהדו את המחתרת והיו מוכנים להושיט לה עזרה במחבוא, במחסנים ובדיור. כן אירגן פעולות לגיוס כספים, הורה על ארגון קורסים רעיוניים ועל לימוד שימוש בנשק, הקים סניפים חדשים בכל רחבי הארץ ולימים גם בחו"ל. עם הזמן הקים את מרכז לח"י עם ד"ר ישראל אלדד ונתן ילין־מור, בו ריכז את הפעולה הארגונית והיה אחראי לזרוע הלוחמת. בין היתר פיקד על ההתנקשות בחיי הלורד מוין, השר הבריטי למזרח התיכון, בשנת 1944, ועל התנקשות בחיי הנציב העליון, מק־מייכל.

בימי העוצר הגדול בתל־אביב, אחרי פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על־ידי האצ"ל, נעצר, באוגוסט 1946, כשהוא לבוש שחורים, מגודל זקן ומחופש לרב ("הרב דב שמיר"), אך זוהה כיצחק יזרניצקי, נכלא בבית־הסוהר המרכזי בירושלים והוחזק בצינוק מבודד. הוגלה על־ידי הבריטים בשילוח העשירי מארץ־ישראל לאפריקה והגיע לאסמרה באריתריאה

ב־.23.8.1946 ב־14.1.1947 ברח מן המחנה עם חברי האצ"ל אריה בן־אליעזר, ראובן פרנקו, רחמים מזרחי ויעקב מרידור. עם בן־אליעזר הבריח את גבול חבש (אתיופיה) וממנה לג'יבוטי (סומליה הצרפתית דאז) – שם נעצרו. בריטניה תבעה מצרפת את הסגרתם. ממשלת צרפת החליטה שלא להסגירם. הם הועברו באניית מלחמה, דרך תעלת סואץ, לצרפת וקיבלו שם מקלט מדיני.

יצחק שב למולדת ב־20.5.1948, לאחר יציאת הבריטים את הארץ ולאחר הכרזת מדינת ישראל. עם פירוקו של לח"י וגיוס חבריו לצה"ל הקים עם ד"ר אלדד וילין־מור את מפלגת "הלוחמים", מייסודם של ותיקי לח"י, ושימש כמזכיר הכללי שלה. לאחר ההתנקשות ברוזן ברנדוט, אשר רצה לבתר את ארץ־ישראל ולמזער את המדינה היהודית גם מעבר לגבולות החלטת כ"ט בנובמבר של האו"ם, הצליח יצחק לחמוק ממעצר ופעל למען החזרת הלגליות למפלגה. לאחר הכרזת החנינה, יצא מן המחתרת וחזר לעבודת ארגון המפלגה. לאחר פירוקה של מפלגת "הלוחמים", בחר לנטוש את העבודה הציבורית ועסק בפעילות עסקית. בשנים 1955–1965 מילא תפקיד בכיר ב"מוסד" (המוסד המרכזי למודיעין ולביטחון). עם סיום שירותו ב"מוסד" חזר לפעילות עסקית. בתקופה זו פעל למען עליית יהודי ברית־המועצות. בשנת 1970 הצטרף לתנועת החרות. נבחר להנהלת התנועה ושימש ממונה על מחלקת העלייה ואחר־כך על מחלקת הארגון. בשנת 1973 נבחר לכנסת השמינית ושימש בה חבר ועדת חוץ וביטחון וחבר ועדת ביקורת המדינה. בשנים 1975 ו־1977 כיהן כיו"ר הנהלת תנועת החרות. אחרי עליית תנועת החרות לשלטון, נבחר ליו"ר הכנסת התשיעית. בעת כהונתו זו אירע ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים. יצחק נמנע מלהצביע על הסכם קמפ דייוויד ועל הסכם השלום עם מצרים. בשנת 1980 מונה לשר החוץ. הוא יזם מגעים, שהוליכו לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם אחדות ממדינות אפריקה. כְשַׂר החוץ צידד בהפצצת הכור האטומי העירקי, ביוני .1981

אחרי התפטרותו של מנחם בגין מראשות הממשלה, נבחר יצחק שמיר על־ידי הליכוד למועמד לראשות הממשלה. ב־10 באוקטובר 1983 הציג בכנסת (ה־10) את הממשלה הראשונה בראשותו.

זמן קצר אחרי כינון ממשלתו, ביקר בוושינגטון. בשיחות עם הנשיא רונַלד רייגן ועוזריו כוּננה מסגרת לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ארצות־הברית. ממשלתו כיהנה 11 חודשים בלבד בגלל ההחלטה להקדים את הבחירות.

הבחירות לכנסת ה־11 (1984) היו הראשונות בהן הנהיג את הליכוד. כתוצאה מן הבחירות, נוצר מצב של שוויון בין הליכוד למערך, והוקמה ממשלת אחדות לאומית. על פי הסכם הרוטציה בין שתי המפלגות, כיהן שמעון פרס כראש ממשלה ב־25 החודשים הראשונים לכהונת הכנסת ויצחק שמיר כשר החוץ וממלא מקומו. 

בתקופת כהונתו כשר החוץ, שם דגש על קשרי ישראל עם השוק המשותף. פולין וישראל החליטו להחליף ביניהן נציגים דיפלומטיים.

ב־20 באוקטובר 1986 החליף שמיר את פרס בראשות הממשלה עד לבחירות לכנסת ה־.12 בתקופת כהונתו חתם עם הנשיא רייגן על "מיזכר ההבנה" עם ארצות־הברית, ופעל לקידום היחסים עם ברית המועצות, ושתי המדינות החליפו משלחות קונסולריות. 

ב־22 בדצמבר 1988, אחרי הבחירות לכנסת ה־12, שוב הוקמה ממשלת אחדות לאומית בראשותו. ממשלה זו התפרקה ב־15 במארס .1990 כעבור שלושה חודשים כונן ממשלה לאומית, שהליכוד במרכזה.

כראש ממשלה פעל לפתיחת משא ומתן עם מדינות ערב השכנות, תוך עמידה על עקרון המשא ומתן הישיר, וכיבוד הסכמי קמפ דייוויד. לקידום התהליך המדיני, הציע יוזמת שלום חדשה, שכללה בחירות לערבים ביהודה, שומרון וחבל עזה.

בוועידת מדריד, שנפתחה ב־30 באוקטובר 1991, בחסות ארצות־הברית ורוסיה, השתתפו משלחות ישראל, סוריה, לבנון ומשלחת ירדנית־פלסטינית.

אחרי הוועידה החל זו הפעם הראשונה משא ומתן ישיר בין הצדדים, שמטרתו להשיג שלום כולל במזרח התיכון. מעולם לא הציע למדינות ערב ויתורים טריטוריאליים. 

בתקופת כהונתו כראש ממשלה, בשנים 1988–1992, הגיעו לארץ כ־000,400 יהודים מברית־המועצות וכ־000,30 יהודים מאתיופיה. כראש הממשלה תרם תרומה חשובה להתפתחות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. עקב מדיניותו בתקופת מלחמת המפרץ, השתפר מעמדה הבינלאומי של ישראל.

אחרי הבחירות לכנסת ה־13, ב־22.6.1992, בהן נכשלה מפלגת הליכוד, היה חבר כנסת באופוזיציה. עם היבחרו של בנימין נתניהו ליו"ר הליכוד, סייע לו לשקם את התנועה ולהיבחר לראשות הממשלה, אך לימים התאכזב מאופיו ומדרך ניהול ענייני המדינה.

בבחירות לכנסת ה־15, במאי 1999, תמך ברשימת "האיחוד הלאומי" בראשותו של בני בגין. שמיר מתנגד לוויתורים על חלקי ארץ־ישראל ולהקמתה של מדינה פלסטינית.

ספריו: "נאום ראש הממשלה", מדברי יצחק שמיר בשנים 1983–1990 (הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 1990), "סיכומו של דבר" (הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1994).

בסוף ספרו "סיכומו של דבר", כתב: "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזָכר כאיש שאהב את ארץ־ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל ידו." 

יצחק שמיר הוא אזרח כבוד של ירושלים.

נשוי זה יובל שנים לשולמית (שרה) לבית לוי, אשר הִנה לא רק שותפתו לחיים לכל אורך הדרך, אלא גם חברתו הקרובה ביותר. שולמית היתה חברת לח"י ועוזרתו במחתרת. היא נעצרה ונכלאה על־ידי הבריטים בכלא לנשים בבית־לחם בעת גלותו באפריקה, ובבית נשאר בנה, בן השנתיים. היא הכריזה שביתת רעב שנמשכה 11 יום. ילדיהם: יאיר וגלעדה. נכדיהם: שי, מיכל, דרור, טלי ואלעד.