משה, בן תמרה וגבריאל, נולד בשנת 1919 בסופיה, בולגריה, רביעי מתוך חמישה ילדים. אביו עסק במסחר והמשפחה היתה מבוססת בקהילה ציונית, הדואגת להשכלה עברית. משה למד בבית ספר יהודי עברי והמשיך את לימודיו בתיכון ממלכתי. הוא הצטרף לאגודת הספורט מכבי, היה עוזר מדריך ספורט במכבי סופיה וכן היה חבר בית”ר.

בשנת 1939 עלה בעליה בלתי לגלית שארגנה בית”ר. כדי לא להיתפס על ידי הבריטים, קפץ מהאוניה, השליך את דרכונו הבולגרי, שחה כקילומטר לחוף וכך לא נתפס על ידי הבריטים. עם הגיעוֹ, עבר לפלוגת בית”ר בראשון לציון, התגייס לאצ”ל ואחרי הפילוג הצטרף ללח”י.

עבר לגור בתל אביב ולמחייתו עבד בקנטינה של הבריטים (הנאפ”י) ביפו. המקום היה אמור להיות “כיסוי בטוח” להיותו איש מחתרת, אולם הכיסוי כנראה לא צלח, שכן בשנת 1942 נעצר בידי הבריטים. תחילה נשלח למיזרע ולאחר מכן ללטרון, לכלא עכו, שוב ללטרון ומשם בשילוח הראשון, ביום 19 באוקטובר 1944, לאפריקה.

במחנה המעצר אירגן קבוצות לפעילות ספורטיבית, אירגן פעם קבוצת כדורגל ועסק בעיקר בספורט. עם זאת, מדי פעם היה סַפר, פעם היה טבח ותמיד ברוח טובה. לעתים הצליח להשיג הטבות לאסירים בדרכי הומור ומעשי משובה. ניצל את הזמן ללמוד אנגלית, הנהלת חשבונות.

הוחזר למולדת עם אחרוני הגולים, ביום 12 ביולי 1948, אחרי שש וחצי שנות מאסר בארץ ובחו”ל. עם שובו, התיישב ביפו. מיד התגייס לצה”ל, שירת בבית הספר לאימון גופני בסדיר ושלוש שנים בצבא קבע.

בשנת 1950 נשא לאִשה את רחל לבית חובש. נולדו להם שתי בנות ונכדים.

היה ממייסדי קבוצת הכדורגל מכבי יפו ומשחקניה הבולטים. גם לאחר שחדל לשחק, ליווה את הקבוצה במשך שנים רבות, גם כעוזר מאמן של הקבוצה. חלומו היה לנסוע ללמוד באנגליה בבית ספר למאמנים, תכנית שלא עלה בידו להגשים. עבד בבנק הפועלים במשך 28 שנים עד צאתו לגמלאות. אשתו עבדה בקופת חולים “מכבי”. היה ידוע, מוּכָּר ואהוד על אנשים רבים מעולי בולגריה ביפו.

נכון היה לעזור לאנשים בכל צורה אפשרית. כל ימיו עסק בספורט. היה חובב מוזיקה קלסית. טייל הרבה בעולם. המאפיין אותו מכל: אהבת הבריות ונכונות לעזור לזולת.

נפטר ביום י”א בתשרי תשנ”ז, 24 בספטמבר 1996 והובא למנוחות בבית העלמין ירקון. על קברו כתבו בנותיו: “לתת את הנשמה והלב, לתת כשאתה אוהב.”