על סף החידלון-רצח יאיר

בנימין זרעוני

בנימין זרעוני

sop-resize-200-אברהם אמפר

אברהם אמפר 

sop-resize-200-גפרי מורטון

ג׳פרי מורטון

sop-resize-200-זליג זק

זליג זק

חנוך סטרליץ

חנוך סטרליץ

sop-resize-200-אברהם שטרן מבוקש

אברהם שטרן מבוקש

sop-resize-200-יעקב אליאב לבינשטיין

יעקב אליאב לבינשטיין 

sop-resize-200-משה סבוראי

משה סבוראי

sop-resize-200-שלמה שיף

שלמה שיף

sop-resize-200-תומאס וילקין-1

תומאס וילקין

מאת נחמיה בן-תור                                                   
 
עם כישלונו של  "הקשר הגרמני" החליט יאיר לפתוח בסדרת פעולות שאינה תלויה בעזרה מבחוץ. ליעד ראשון נקבעו קציני בולשת, בראש הקצין וילקין, אך המעקבים אחריו העלו חרס. נעשה ניסיון החרמת כספים מהבנק  הערבי בירושלים, אשר נכשל. ליעדים הבאים נקבעו: התנקשות בחייו של המיניסטר המדינה הבריטי במזרח תיכון, ליטלטון, מייסד הליגה הערבית, תוכננה תכנית בריחה גדולה של חברי הארגון ממחנה מזרע. תכניות אלה נשארו על נייר בלבד. הכישלונות הרצופים וחוסר המעש נתנו אותותיהם במצב רוחם של הלוחמים, בהם גם שני חברי המפקדה, חנוך קלעי ובנימין זרעוני, אשר החלו להשיג על דרכו של יאיר ולערער על יסודות, שהיו מוסכמים על כולם בעת הפילוג, כגון "קביעת בריטניה אויב ושלטון זר". השניים דרשו להפסיק את המלחמה בבריטים במשך מלחמת העולם ולחבור חזרה אל רזיאל והאצ"ל. יאיר  כמובן דחה את דרישותיהם בכל לשון של דחייה. הויכוחים וחילוקי הדעות יצאו מדיוניה הסגורים של המפקדה והגיעו לאוזניהם של המפקדים הבכירים. קיפאון החל להשתרר בארגון. במצב זה לא ניתן היה ליזום פעולות ולהמשיך את ביסוסו של הארגון והיה הכרח להכריע באיזה דרך יבור לו הארגון. ההכרעה נפלה בכינוס המפקדים הבכירים, אשר צידדו בדרכו של יאיר להמשיך את המלחמה בבריטניה והביעו  את נאמנותם לו אישית וגם לדרכו הרעיונית והמדינית. קלעי וזרעוני עזבו את יאיר ושבו לאצ"ל. פרישתם של השניים גרמו למבוכה רבתי בשורות עד כדי משבר נפשי קשה של ספקות ופקפוקים ביכולתה של התנועה להמשיך ולהתקיים. גל חדש של עזיבות הציף את המחתרת השסועה. נקודת אור יחידה שהאירה את חשכת הכאוס של המחתרת נמצאה בימים אלה בבואו ארצה של ד"ר ישראל אלדד, לימים חבר מרכז לח"י, אשר הביע את רצונו להירתם לעבודת המחתרת. יאיר התכוון לשלב אותו בעבודת ההסברה. יאיר הקדיש זמן רב לפגישות עם אנשים וליצירת קשרים חדשים לשכנעם להסכים לדעותיו. את מגוריו היה מחליף לעתים קרובות מסיבות ביטחוניות. הוא נמנע מלצאת באור היום לרחוב ואת פגישותיו בחר לקיים בלילות. כל חודשי שנת 1941 לא מצא יאיר לעצמו מקום מגורים קבוע ונאלץ לנדוד ממקום אחד למשנהו, ללא הרף. בראשית דצמבר 1941 שוב ספגה המחתרת מכה קשה. חמישה חברים, ביניהם מפקודיו הבכירים של יאיר: יהושע זטלר, יצחק שמיר, יוסף ברושי, דניאל מסרי, ויצחק סימן-טוב נעצרו על ידי הבולשת. יאיר ארגן את המפקדה מחדש. במחנה המעצר מזרע ישבו עשרות רבות של אנשי יאיר, מהם קיווה לגדולות לאחר שתכנית הבריחה שתוכננה תצא לפועל. "עליכם לעשות כל מאמץ, שלפחות אחדים מכם יברחו מן המעצר ויוכלו לנהל את העבודה" האיץ להם.  יאיר המשיך להחליף את מקום מגוריו לסירוגין. בדרך כלל היה נמנע מלחזור לאותו מקום שנית. משלא מצא מקום לינה, היה מסתתר במקלטים עזובים ברחבי תל-אביב, נושא עמו מזוודה קטנה, טלית ותפילין. החל מ-1 בינואר 1942 ועד הירצחו, שהה בדירת המחתרת של הזוג טובה ומשה סבוראי ברחוב המזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין בת"א.
    
הרדיפות אחרי יאיר ואנשיו גברו. אנשי הבולשת, מורטון ווילקין הורו לפקודיהם שאין לעצור את אנשי יאיר, אלא להביאם מתים. המחתרת החליטה לחסלם. מקום ההתנקשות בקציני הבולשת נקבע  ליום ה- 20 בינואר 1942 בדירה ברחוב יעל 8 בת"א, בה הוטמנה מלכודת מוקש. לרוע המזל, במקום מורטון ווילקין הגיעו למקום שני קצינים יהודים, שיף וגולדמן והקצין הבריטי טורטון. בהתפוצץ המוקש, נהרגו כל השלושה. מורטון ווילקין, שהגיעו למקום באיחור- ניצלו.
 
הכישלון הנוסף זעזע את יאיר. הריגת שני הקצינים היהודים עוררה ביישוב  זעם רב. יאיר ואנשיו זכו לקיטון של גינויים חריפים ולהדבקת תוויות של "שודדים", "רוצחי יהודים", "גייס חמישי" ועוד. דמם הותר. הבולשת הגבירה את המצור על יאיר וחבריו. הסכנה לחייו של יאיר צברה עוצמה. מכה אחר מכה פקדה את הארגון. נתגלתה תחנת השידור. נתפס בית הדפוס. ב-27 בינואר פרצה קבוצת שוטרים, בראשות הקצין מורטון לדירה ברחוב דיזנגוף 30 בת"א, בה התקיים קורס נשק מזורז לקראת ההכנות שנעשו לבריחה ממחנה העצורים מזרע. עם הפריצה לדירה, החל מורטון יורה בארבעה הבחורים שהיו במקום. כל הארבעה:  משה סבוראי, יעקב אליאב, אברהם אמפר וזליג ז'ק נפצעו קשה, הועברו לבית החולים הממשלתי ביפו, שם נפטרו אברהם אמפר וזליג ז'ק  מפצעיהם. סבוראי ואליאב הועמדו לדין ונידונו למאסר עולם.
    
אחרי מעצרו של משה סבוראי עזב יאיר את דירת הזוג, אך שב אליה מחוסר ברירה, כי לא היה לו עוד מקום להניח בו את ראשו. ביום ה-30 בינואר פורסמה תמונתו של יאיר בציבור עם פרס של 1,000 לא"י לכל מי שיביא למאסרו. כעבור ארבעה ימים פורסמו תמונותיהם של עוד ארבעה אנשים, ביניהם קלעי וזרעוני, אשר הסגירו את עצמם בסופו של דבר.
 
המצוד על יאיר  הלך ונסגר יותר ויותר. הייתה זו רק שאלה של זמן-מתי ייתפס. בלבו ידע שגזר-דינו נחתם. תחושת הקץ שהקורבן האישי שמלחמת החירות תדרוש ממנו להקריב את חייו למען המולדת, ליוותה אותו לכל אורך הזמן. יכול היה להציל את חייו, אילו רצה להיכנע. הוצע לו מחסה על ידי הרוויזיוניסטים, וגם השמאל היה מוכן להסתירו באחד הקיבוצים- בתנאי, כמובן, שיפסיק את מלחמתו. יאיר דחה את שתי ההצעות בצורה חריפה ביותר. "משורה משחרר רק המוות" אמר. אמת שיריו הייתה גם אמת חייו.
 
הגיע התאריך הגורלי. בכ"ה בשבט, תש"ב (12 בפברואר 1942) בשעות המאוחרות לפני הצהריים הגיעה לדירת המחבוא ברחוב מזרחי ב' 8 קבוצת שוטרים בריטיים ויהודים, בראשות הקצין ווילקין, ומצאו בה את יאיר. אחרי זיהויו, הוזעק למקום הקצין מורטון. הלז משך את יאיר הכפות לכיוון  החלון וירה בו למוות.
 
על השאלה כיצד התגלה מחבואו של יאיר ישנן גרסאות שונות. גרסתו של מורטון, שהמשטרה הגיעה למקום כתוצאה מפליטת הפה של משה סבוראי בבית- החולים, כפי שהעיד במשפטם של סבוראי ואליאב. גרסה זו נדחתה 50 שנה מאוחר יותר במשפט דיבה ,בו היה מעורב משה סבוראי. מורטון הוזמן, אך סרב לבוא ולהעיד.
יאיר נרצח. הבולשת וכל משתפי הפעולה עם הבריטים נשמו לרווחה. אבל המלחמה לא תמה. דמו של יאיר הזין את שלהבת המלחמה בשלטון הזר, עד שקמה המדינה העברית החופשית. 
 
לעיון נוסף:
בן-תור, נחמיה, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל, תל-אביב: הוצאת יאיר, 2010
זרעוני, בנימין, גאון ונדיב ואכזר, תל-אביב: מלוא, 1992 
אליאב, יעקב, מבוקש, ירושלים: במחתרת, 1983
בנאי, יעקב, חיילים אלמונים, תל-אביב, יאיר, 1989
גלבוע, יעקב, בלכתך בשדות אימה, תל-אביב: יאיר, 1986 
סבוראי, משה וטובה, מאצ"ל ללח"י, הוצאת המחברים, 1989